ביקורת ספרותית על חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה
ספר לא משהו

---

בשתי מילים: פורנו טרגדיות.
וביותר מילים - כי בכל זאת אנחנו בביקורת באתר סימניה והמעמד מחייב:

קרה יותר מפעם אחת שקראתי ספר ותוך כדי קריאה שאלתי את עצמי מדוע הסופר בוחר לעולל דברים מסוימים לדמויות שלו. לא תמיד הסופרים שאני קוראת ואני רואים עין בעין. במיוחד כשמדובר במוות או אירוע טראגי לדמות שהתחברתי אליה. אבל בסדר, זה לא "מיזרי" פה, לא ארדוף אחרי אף אחד עם פטיש. בסוף אני מקבלת ומשלימה גם אם לא אוהבת כל מהלך. וזה לא שכל סבל של דמות הוא בהכרח מיותר לעלילה, זה לא שכל מהמורה או טרגדיה בהכרח פוגעת באמינות הסיפור. סדרת "שיר של אש ושל קרח" היא דוגמת מופת לאיך מוות לא צפוי או גם סתם סבל ועינויים יכולים לקדם את העלילה ולתרום לאמינות הסיפור.
"חיים קטנים" הוא מקרה אחר. החוויה היא כמו קבלת עוד ועוד אגרופים לפנים, בלי שום סיבה מוצדקת. וכשאתה נותן לקוראים שלך אגרופים, כדאי מאוד שהם יהיו מוצדקים עלילתית.
כשראיתי את שלל הטיק טוקים (חיים קטנים סווג כמעין "ספר טיק טוק", תופעה נפרדת שאפשר לכתוב עליה אלפי מילים בפני עצמה) בהם אנשים מטיחים את הספר בכרית ובוכים דמעות אמיתיות מול המצלמה, נדהמתי. אני עצמי לא חפה מבכי על ספרים, למרות שאודה שלאחרונה המילים הכתובות העיקריות שאני מגיעה לדמעות בגללן, מופיעות בעיתונים ובחדשות. ובכל זאת, משהו ברמת הבכי היה נראה לי לא מווסת. מה יכול לעורר תגובה כזאת?
וכשקראתי, התדהמה גדלה. כי עם כל גילוי על פרט נוסף של כאב, כך נאטמתי רגשית יותר. כמו בניסיון להדוף את הכאב שכבר הבנתי שהוא חלק מהמטרה המכוונת של הספר, הורדתי את רמת האמפתיה לדמויות כדי לא להרגיש את כל מה שינגיהארה רצתה שאני ארגיש. לא אשקר - היו קטעים קטנים בהם הזלתי דמעה (מול ה-"אתה נולדת לזה" שחוזר על עצמנו שוב ושוב; מול "מי אני?" -"אתה ג'וד סנט פרנסיס" וכו' וכו'). אבל להתייפח?

אולי זו אני שלוקה בחוסר אמפתיה. אבל אני נשבעת שלא מדובר בחוסר גורף. הקושי שלי לחוש אמפתיה צץ במיוחד בסיטואציות בהן אני מרגישה שמנסים להוציא ממני דמעה באופן לא אותנטי, מניפוליטיבי, דוגמת תוכניות ריאליטי בישול בהן לכל אחד יש סיפור רקע סוחט דמעות שבא כמנת צד לפסטה. ואומנם "חיים קטנים" לא מגיע לרמת המניפולטיביות הרגשית של ריאליטי. בסך הכל מדובר בספר שכתוב טוב ומשכנע, על אף שלוקה לעיתים בתיאורי יתר ונישתיות (נטיות שיש גם לי, אז קשה לי להתלונן עליהן).
ובכל זאת כל זמן הקריאה משהו הציק לי. כמו תחושה כזאת שאני קוראת משהו לא עד הסוף אמיתי. ואיכשהו העובדה שהספר כתוב בצורה רהוטה וגבוהה בסך הכל, הדגישה לי עוד יותר את חוסר האותנטיות. מעין אפקט האל-ביתי בהתבטאותו הכתובה, ה-uncanny valley של סיפורת.
תוך כדי קריאה כל הזמן הציקה לי השאלה - מה בעצם ינגיהארה יודעת על טראומה בילדות? מה היא יודעת על הפרעה פוסט-טראומה מורכבת, מה היא יודעת על פגיעה עצמית? מה היא יודעת על להיות גבר גיי ו/או ביסקסואל בניו יורק? מה היא יודעת על מערכות יחסים אלימות? מה היא יודעת על יתמות, על התנהלות מערכת הרווחה בארה"ב במקרים כגון אלו של ג'וד, על פסיכולוגים, על התעללות מינית?
וזה לא שאני המומחית הגדולה והבלעדית בכל אחד מהתחומים האלה (בחלקם אני מבינה יותר מאחרים), ואני לא רוצה להניח יותר מידי דברים על זהותה וניסיון חייה של ינגיהארה כי אני באמת לא יודעת עליה מספיק והיא גם לא הנושא. אך במסגרת קריאת הספר, כל הזמן הציקה לי התחושה שמה שאני קוראת לא נכתב מניסיון חיים, ולכן עובר מעין גלורפיקציה, אפילו רומנטיזציה. וזה לא כי הטרגדיות עצמן מתוארות כדבר יפה ומושך - ממש לא - אלא כי הסבל עצמו, כפי שינגיהארה מתארת אותו, נראה כדבר עילאי, שהופך אדם למעניין יותר, ככזה שהופך אותו לאדם ששווה לכתוב עליו.

חשוב לי להדגיש: זה לא שהסבל הזה לא ריאליסטי. הכרתי בחיי, במסגרות אישיות ומקצועיות כאחד, אנשים שסבל היה מנת חלקם בכל צעד בחיים. לצערי במרחב המזרח-תיכוני שאנחנו גרים בו הדבר בולט במיוחד, על אף שעד אוקטובר האחרון נדמה היה שהצלחנו להדחיק טוב-טוב את העובדה הזאת.
הכרתי אנשים שחוו מכה אחר מכה, שהחיים הביסו אותם, שכל בן אדם וגוף ממסדי שהם הכירו בחייהם אכזבו אותם והכאיבו להם. הכרתי אנשים שחוו טראומות רבות, שחייהם נראים מהצד כמו תאונת שרשרת. כואב לראות ובו זמנית אי אפשר להסיר את המבט.
בהכללה, האנשים הללו הם לא כמו ג'וד. הם לא קדושים מעונים, לא מושלמים באותה מידה בה הם פגומים. הם בני אדם, בני אדם שנכוו קשות מהחיים. ההסתכלות עליהם כסנסציה מסקרנת ומעניינת היא מעליבה. וזה לא שאני טוענת שאדם עם טראומות מרובות לא יכול להיות כמו ג'וד, ומבטלת את החוויה האפשרית הזאת. זו חוויה אפשרית, כן. אבל בתוך הקונטקסט של הסיפור, זה לא תמים. זה בא לשרת מטרה - המטרה שהקוראים ישקעו בספר, ויתפסו אותו כאמת אובייקטיבית.
"מה שכואב הוא אמיתי", הוא הטיה מוכרת של המוח האנושי. אם משהו הוא כואב - סימן שהוא נכון, אותנטי, מדויק. "אם נעלבת מזה סימן שזה נכון", אומרים למי שנפגע מהערה לא במקום - כשלמעשה, לא, זה לא בהכרח סימן שזה נכון. לעיתים זה סימן לאמת הפשוטה שאמרו לי משהו פוגע, ועל כן נפגעתי. בהשאלה - העובדה שחייו של ג'וד הם כואבים, לא הופכת את הכתיבה של דמותו לאותנטית.

וכל זה נעשה עוד יותר גרוע, ועוד פחות תמים, כשקולטים את הרמזים הקטנים שינגיהארה שותלת על חוסר הסכמתה עם האפקטיביות של טיפול רגשי. על ההתעלמות שלה מהטיפולים המצילי חיים בהפרעת פוסט-טראומה מורכבת והטיפולים קצרי וארוכי הטווח ומשני החיים בהפרעת דחק פוסט-טראומתית שקיימים היום. על ההתעקשות שלה להציג טיפול דינמי כאופציה יחידה, וכאופציה מיותרת. ברור שהטיפול באדם שעבר כל כך הרבה בחיים הוא מורכב יותר ודורש התאמה אישית. זה לא אומר שהוא לא קיים. ותרופות להקלה על כאבי הנפש? מה איתן? זה כאילו הספר נכתב בתוך ואקום בו טיפולים נפשיים אפקטיביים לא קיימים.
אני חייבת לתת קרדיט לינגיהארה שלפחות בתחום הכאב הפיזי, היא מתארת דברים בצורה ריאליסטית מאוד. אנשים רבים שכותבים על טראומה נפשית מתמשכת והתעללות בילדות שוכחים לציין את ההשלכות הפיזיות של אותה התעללות, שלרוב מלוות אדם לאורך כל חייו. ואולי זאת היפר הריאליסטיות של הכאב הפיזי המתואר, והטיפולים המתמשכים בו, שכמו גוזלת זמן מסך מהאפשרות המקבילה והחשובה לא פחות לטיפול בכאב הרגשי.

במילים אחרות, חברים, אל תקשיבו לינגיהארה.
כאב הוא לא חלק נשגב מהחיים שהופך אתכם לאנשים מעניינים יותר לקריאה.
כאב הוא תסמין, ויש לתת לו מענה בכל דרך שמתאפשרת. לעיתים המסע במציאת המענה המתאים הוא ארוך ומייגע, אך זה לא הופך אותו למיותר.
ונכון - שום טיפול לא יביא להחלמה מוחלטת ממה שעברתם בחיים. אין תרופת פלא, ואם מישהו מציע לכם תרופה כזו, תיזהרו - כנראה מדובר בכת.
ועדיין. גם אם אין החלמה מוחלטת - יש אפשרויות להטבה במצב. יש אפשרויות לשיפור.
אל תהיו כמו ג'וד סנט פרנסיס.
לכו לטיפול.

» ביקורות נוספות של קוראת בקפה
» ביקורות נוספות על חיים קטנים