“אתי הילֶסוּם החלה לכתוב יומן בגיל 27. היתה זו שנת 1941, כשבחודש מרס, עשרה חודשים לאחר כניעת הולנד לגרמנים, היומן נגלה לפנינו בתחילתו. על המתרחש בחוץ, באמסטרדם, לא נרמז כמעט דבר בתחילת הדברים. היומן עוסק רבות בחייה הפרטיים של הילסום, בעיקר בחיי האהבה שלה, ברצון בגבר שימלא את חייה, הגבר שילך אתה עד הסוף. בינתיים היא משתעשעת עם ס., הפסיכולוג שלה, הנאמן לחברתו שבלונדון. הילסום מרבה לשתף אותנו באינסו”

“לפני מאתיים ואחת עשרה שנה, במסגרת סמינר באוניברסיטת תל אביב, נתקלתי ביומנים של אתי הילסום, והתאהבתי. הסמינר נקרא "הגות יהודית לאחר השואה", ובמהלכו עסקנו בכתבים של ז'אן אמרי, הרבי מפיאסצ'נה, פרימו לוי וכיו"ב. מוזר היה לי לקרוא יומנים של אישה צעירה בתוך המכלול הזה, משום שהם אינם הגות - לא במובן שיטתי - ואף לא נכתבו אחרי השואה, אלא במהלכה. למזלי, שני עניינים פעוטים אלה לא מנעו מן המנחה להציג בפנינו א”

“בסביבות עשר בבוקר קיבלתי שיחת טלפון מאבא שלי (הנפלא) שדווקא נוהג להתקשר אליי בשעות ערב מאוחרות יותר. דיברנו קצת על הא ודא אבל למעשה הדבר המרכזי שחשתי שבער באבא שלי הוא לספר לי על הספר "השמים שבתוכי". שמעתי כבר את השם בעבר ואף הומלץ לי לקרוא אותו. אבל כשאבא שלי ממליץ, ועוד מתקשר בעשר בבוקר! רכשתי מיד! הספר הוא יומן שנכתב על ידי אתי הילסום, יהודייה הולנדית שחיה בתקופת מלחמת העולם השניה. בתחילה”

“אתי הילסום, שחיה באמסטרדם ונספתה באושוויץ בספטמבר 1943, בגיל 29, הבינה שהקול שלה חריג. היא עוסקת ביומניה בהתלבטויות אישיות שיכלו אולי, לפחות בהתחלה, להיכתב בלי קשר לתקופה הסוערת. בהמשך, באופן בלתי נמנע, היא מתעמתת בתהליך הפנימי שלה עם המציאות הקיצונית. היא מתעקשת לא לשנוא, והתגובה שלה לרוע מסביב, היא בעיקר בלאמן את עצמה לקבל את המציאות ולהתנהל בתוכה, ובלהיות ערה לקשיי האנשים שמסביבה על מנת להקל על”

“אתי הילֶסוּם החלה לכתוב יומן בגיל 27. היתה זו שנת 1941, כשבחודש מרס, עשרה חודשים לאחר כניעת הולנד לגרמנים, היומן נגלה לפנינו בתחילתו. על המתרחש בחוץ, באמסטרדם, לא נרמז כמעט דבר בתחילת הדברים. היומן עוסק רבות בחייה הפרטיים של הילסום, בעיקר בחיי האהבה שלה, ברצון בגבר שימלא את חייה, הגבר שילך אתה עד הסוף. בינתיים היא משתעשעת עם ס., הפסיכולוג שלה, הנאמן לחברתו שבלונדון. הילסום מרבה לשתף אותנו באינסו”

“לפני מאתיים ואחת עשרה שנה, במסגרת סמינר באוניברסיטת תל אביב, נתקלתי ביומנים של אתי הילסום, והתאהבתי. הסמינר נקרא "הגות יהודית לאחר השואה", ובמהלכו עסקנו בכתבים של ז'אן אמרי, הרבי מפיאסצ'נה, פרימו לוי וכיו"ב. מוזר היה לי לקרוא יומנים של אישה צעירה בתוך המכלול הזה, משום שהם אינם הגות - לא במובן שיטתי - ואף לא נכתבו אחרי השואה, אלא במהלכה. למזלי, שני עניינים פעוטים אלה לא מנעו מן המנחה להציג בפנינו א”

“בסביבות עשר בבוקר קיבלתי שיחת טלפון מאבא שלי (הנפלא) שדווקא נוהג להתקשר אליי בשעות ערב מאוחרות יותר. דיברנו קצת על הא ודא אבל למעשה הדבר המרכזי שחשתי שבער באבא שלי הוא לספר לי על הספר "השמים שבתוכי". שמעתי כבר את השם בעבר ואף הומלץ לי לקרוא אותו. אבל כשאבא שלי ממליץ, ועוד מתקשר בעשר בבוקר! רכשתי מיד! הספר הוא יומן שנכתב על ידי אתי הילסום, יהודייה הולנדית שחיה בתקופת מלחמת העולם השניה. בתחילה”

“אתי הילסום, שחיה באמסטרדם ונספתה באושוויץ בספטמבר 1943, בגיל 29, הבינה שהקול שלה חריג. היא עוסקת ביומניה בהתלבטויות אישיות שיכלו אולי, לפחות בהתחלה, להיכתב בלי קשר לתקופה הסוערת. בהמשך, באופן בלתי נמנע, היא מתעמתת בתהליך הפנימי שלה עם המציאות הקיצונית. היא מתעקשת לא לשנוא, והתגובה שלה לרוע מסביב, היא בעיקר בלאמן את עצמה לקבל את המציאות ולהתנהל בתוכה, ובלהיות ערה לקשיי האנשים שמסביבה על מנת להקל על”