הספר הינו על תהליך העובר על משפחה המאבדת את אחדותה לאחר יותר מעשרים שנים יחד. תוכן הספר הינו קשה לקריאה, פסימי ומפחיד עד כמה מציאותי. הספר אינו ספר מתח ואין תהפוכות רבות אולם כתוב באופן מרתק, אמין וכנה, קיימת הרגשה שמחשבות ורגשות הדמויות מנותחות בדייקנות כבסכין חדה של מנתח ובשפה עברית עשירה.
זהו ספרו השביעי של <mark>שמעון צימר</mark> והראשון שקראתי, אקרא ספרים נוספים שלו. מפליא אותי שלספר ולספרים נוספים של ה

היה לילה שקט. כתבתי סקירה כלשהי, אבל היא נמחקה, אולי אשחזר איזה יום.
כדי להסוות את התסכול, שלפתי את הספר הזה, אחת השכנות השאירה כמה ספרים בארגז בלובי, ועיינתי בו בעמידה. איכשהו קראתי וקראתי, וחשבתי לי מחשבות.
הספר כתוב בגופים ראשונים, כל פעם גוף אחר: הילד של סמדר גרינברג, סמדר גרינברג, סבתא. וגם אחד, <mark>שמעון צימר</mark>.

אז קראתי וקראתי, ככה בלי סדר, הולך קדימה, הולך קדימה, הולך קדימה, הולך קדימה,

<mark>שמעון צימר</mark> לא פופולרי פה! בדיקה מהירה מגלה שבודדים דרגו את ששת ספריו אז החלטתי לתת לו קצת פרסום משום שהוא כותב טוב, מעניין ומעורר הזדהות עם הדמיות שהוא בורא.

אז מה יש בו? שלוש דמויות מרכזיות נוטלות חלק בספר הזה שמתפרס על פני שלוש עונות במשך שנה אחת. ילד בן עשר שלא יודע איך "לאכול" את פרדתם של הוריו, סיפור קסום ויפה למרות תוכנו הלא פשוט. אישה זקנה המתגוררת בבית אבות ומתגעגעת לבעלה וילדיה, והדמו

אחרי שסיימתי לקרוא, הבנתי שהספר הזה הוא לא רק ספרות, הוא קליניקה פסיכולוגית מבריקה ואכזרית של הגבר הישראלי הבורח מעצמו. עזבו עלילה, הנה מה שקורה שם באמת מבחינה נפשית:🔹 הגוף כזירת חרדה (היפוכונדריה כמסך עשן): הגיבורים עסוקים באובססיביות במצב הבריאותי ובכדורים שלהם. למה? כי קל יותר לפחד מהתקף לב מאשר להתמודד עם האימה האמתית: ריקנות קיומית וכישלון יצירתי. המחלה המדומה היא מנגנון הגנה שנותן להם תירוץ