נמאס לי לקרוא, לכתוב, לחיות. אבל אני חי, אז אני קורא, כותב ומחכה למותי. היום, בעזרת השם, אסתלק מפה, ולא אשאיר אחרי דבר.
עם כל זה, ומפאת היותי חי, מתקיים בי דחף מוזר ביותר לכתוב על מנת לשתף. למה? אין לי מושג. היתה עת שבה יכולתי להצדיק התנהגות משונה מעין זו. יש רשת, היא חברתית, אנשים משתפים זה את זה ברשמיהם בכל הנוגע לספר זה או אחר. אבל כעת, עת עומד אני על גשר גבוה ומתלבט אם לחזור הביתה ולאכול משהו, אולי גבינת בושה עם ירקות טריים, או להמשיך ולעמוד כאן, להתבונן על פנסי המכוניות החולפות מתחת לגשר בארצי המשנה את פניה (ממכוערות למכוערות מאד), אין בכוחי להצדיק זאת. לא, אין בכוחי לעשות זאת כלל. אני חושב, עם זאת, שזה די דומה למה שמתחולל בתוככם, עת קראתם ספר כלשהו, והחלטתם לכתוב עליו כמה מלים, בתקווה (ציפייה?) שייקראו כמה עיניים את הגותכם בכל הנוגע לאותו עניין.

אז כעת, בעומדי על הגשר, באחד הלילות האחרונים של חורף שחון זה, אני נזכר לי בסימור, אהוב לבי, וכותב לכם שכדאי מאד להכיר. איזה איש נפלא. אני קורא כעת את הגביהו את קורת הגג, בפעם התשעים אולי, ותמיד אני כל כך מאוהב בו. כשאחותו בוכה, היא תינוקת בת כמה חדשים, הוא גדול ממנה בשמונה עשרה שנה, הוא מרים אותה, מקריא לה ספר. אחיו (באדי, אינטלקטואל חביב וחריף שכל, מעריץ מושבע של אחיו הגדול, והוא סוג של אלטר אגו של סלינג'ר עצמו) מוחה: מה אתה עושה? היא לא מבינה כלום. יש לה אזניים, עונה סימור, היא יכולה לשמוע. ובאמת הקריאה מרגיעה אותה, והיא מפסיקה לבכות.

אז אתה מכיר את סימור הכר היטב, ואז אתה קורא את תשעה סיפורים, ובסיפור הראשון הוא מופיע, וגם אשתו הבימבו היפה, ואתה מקבל אגרוף בבטן, ומעיך מתהפכות, וכל זה מעיניים המשוטטות על פני כמה מלים.
בסיפור האחרון מופיע טדי, שהוא מאד מאד סימור. אבל הוא טדי. טדי הטרגדי.
ויש את אזמה, שגם היא סימור, אבל היא גם לא, ועל כן משמשת היא מראה לפניו הטובות. אי אפשר לדעת אם אזמה כותבת לבאדי או לסימור. אי אפשר. הוא מסווה עצמו היטב. כך או כך, גם שם, אגרוף לבטן. לא לאינטלקט. לבטן.

תשעה סיפורים הוא שתי כפפות אגרוף החובטות בך, הקורא, או בך, הקוראת ללא הרף, ללא רחם. כך, ישיר, לתוך המעיים, הכליות, הפנים. לא על מנת שתחשוב משהו, אלא על מנת שתרגיש. וזה כואב. אבל משתלם.

בעקבות הקריאה כתבתי גם אני תשעה סיפורים, הנה הם לפניכם.



1.
קראתי פעם כמה מלים.
הן סיפרו על איש אחד
שהיה קם משנתו
בכל לילה,
ושותה תה או קפה
כשהוא מתבונן החוצה דרך החלון היחיד בדירת מגוריו.

2.
קראתי פעם כמה מלים אחרות.
אלה סיפרו על אדם אחד
שנסע לביתו ברכבת בסוף יום העבודה,
ובמהלך הנסיעה
הוסחה דעתו בשל
סוודר כתום שלבש ילד קטן,
שישב לצד אמו.

3.
קראתי פעם כמה מלים
שכתבה אישה אחת.
היא בילתה את ימיה האחרונים בבית חברתה,
שסעדה אותה עד מותה,
ואשר היתה רוחצת אותה
כל ערב
באמצעות ספוג לח וסבון נטול ריח.
יום לפני פטירתה ביקשה המנוחה מחברתה שתרחץ לה,
כך היא אמרה,
בתמיסה חלשה של מי ורדים.

4.
כתבתי פעם כמה מלים
על אדם אחד
שבנו הבכור רצח את בנו הקטן,
כלומר את אחיו.
האב התעטף בשתיקה נוראה
ולבסוף כתב מגילת אבלים
קדורנית ומלאת חכמה.

(ברשימותיו מכנה האב את בנו "הכל",
משל היה הבן המת
כל הדברים כולם.)

5.
שמעתי פעם כמה מלים
שלא נאמרו כלל.
הדבר גרם מבוכה מסויימת
לי ולבת
שיחי.

6.
איש אחד
נשוי ללא ילדים,
בכור לאביו לאמו
ואח לששה,
יוצא לירח דבש.
אחרי שיחה נעימה ומעט מביכה שניהל עם ילדה בחוף הים
הוא חוזר לחדר בית המלון
ויורה בעצמו.
יקיצתה של אשתו מרעש הירייה
לא משנה את עובדת מותו.

7.
הרחתי לא פעם
את המלה
סרחון
וגם את המלה
סבון יצא לי להריח.
וגם את רעננות, זימה,
דם, פחד.

8.
בתחילה היו כאן מלים אחרות.
מהר משחשבתי
סר חִנָּן מלפני
על כן החלפתין במלים אחרות.

9.
האשה הכי יפה לחשה פעם באזניי
את המלים הכי יפות.
אחרי זמן קצר הפכה האשה למכוערת,
ומילותיה היו לקוצים.
אחרי עוד זמן, הפעם ארוך,
בכתה האשה מעל קברי,
כשסלקה מעליו את הפרחים הישנים, והניחה במקומם
חדשים, צהובים ברובם.

טוב, להיטים רבים להם, לקווין, ואני אף אני הלכתי לפני כך וכך שנים לפזז בפארק הירקון יחד עם בריאן ורוג'ר ואדם למברט ועוד חמישים אלף איש, אשר ניסו, ואף הצליחו, להחיות את זכרו של פרדי מרקיורי הגדול, האיש והקול והאגדה. לטעמי, ולטעמם של רבים אחרים, על כל להיטיו הגדולים מתנשאת יצירה יחידה, מיוחדה ויוצאת דופן, רפסודיה בוהמית שמה (רפְּסודיה בפ' דגושה, כמובן), שהיא נפלאה וסוחפת עד מאד, ועם זאת, חתומה למדי. על כן באתי לשבור את החותם, לפתוח השיר לחברי האתר, אשר רבים מהם חכמים ומשכילים, וודאי נהנים הם מאד כאשר מתנגן השיר ברקע, דרך מקרה או בכוונת מכוון. כוונתי בדברים הללו הנכתבים, להעצים את הנאת המאזינים שיר, על ידי כך שאספר את אשר יכולתי להבין ממילותיו, הצופנות עניינים רבים.

אם כן, נצא למסע האפי והמכונן אל תוך לבו ונפשו של גיבור השיר, שהוא נער צעיר, המגלה כי הגיעה שעתו לעזוב את משפחו ולצאת אל חייו (וכבר כאן נגלה כי משמעות המלה רפסודיה היא מסע אפי ומכונן).



נזכור כי לשיר נפלא ומיוחד זה פרשנויות רבות, ובדרך כלל הוא נתפס כחידתי עד מאד. עם זאת, עיון מדוקדק במילות השיר ובחייו הפרטיים של יוצרו, יגלו בפנינו מציאות נסתרת, שעל־פיה השיר הוא אישי מאד, ומתאר את הקשיים שחווה מרקיורי בתהליך התרחקותו ממשפחתו המסורתית. מרקיורי, כידוע למי שקצת נבר בביוגרפיה שלו, נולד בשם פארוק (פארוך בהגייה פרסית) בולסרה, למשפחה זורואסטרית, וככל הנראה שמרנית. שאיפתו, כך עולה מן השיר, היתה להיחלץ מן המסורת ומן העבר, ולצאת אל חייו הפרטיים – חייו שלו – ולעצב אותם כרצונו. בני משפחתו, אנשי העבר והמסורת, מנסים לעצור אותו. המאבק הזה, הן במישור הפנימי והן בזה החיצוני התרגם בנבכי נפשיותו של מרקורי ליצירה הגדולה הזו:

האם אלה הם החיים האמיתיים? Is this the real life

האם זו רק פנטסיה? Is this just fantasy

נקלעת למפולת Caught in a landslide

אין לברוח מן המציאות No escape from reality

את שתי השאלות הפותחות ניתן גם לפרש כאילו מרקורי שואל את עצמו, האם החיים שאליהם הוא שואף הם החיים האמיתיים, או שזו בסך הכל פנטסיה, המסתירה ממנו את המציאות. עם זאת, משהו בתוכו מבין שאין לברוח מן המציאות, קשה ככל שתהיה. על אף הקשיים (שבהם נבחין בהמשך) רוחו אינה נופלת, והוא ממשיך במסעו לעבר חייו, ולעבר אותה מציאות שממנה אין לברוח. התשובה לשתי השאלות באה בשורות הבאות:

פקח את עיניך Open your eyes

הבט לשמיים וראה. Look up to the skies and see

כלומר, עיניו עצומות כעת, במקום הפיסי והנפשי שבו הוא נתון, ועליו לפקוח אותן על מנת לראות את הדברים כמות שהם, או לפחות בבהירות גדולה יותר.

הילד החולם מתקשה לענות על השאלות, ואינו מבין מדוע נקלע למצב כה קשה, שעליו להקרע בין נפשיותו השואפת אלי חופש, ובין המסורת והמשפחה, שרוצות אותו קרוב לחיקן. הוא פונה אל השמיים, או אל עצמו, ואומר שהוא רק ילד עני, סתם אחד, ולא משנה לו מה קורה, ולאן הולכים הדברים. הוא זורם עם הרוח, ובאשר הולכת היא, הולך הוא:

I'm just a poor boy
Because I'm easy come easy go (שורה זו חשובה לחלק האופראי של השיר)
Little high little low
Anyway the wind blows doesn't really matter to me

והרוח הובילה אותו אל חייו שלו. הוא אינו פארוק עוד, אלא פרדי, ואין הוא עוד אחוז בחבלי עברו. אבל השחרור הזה בא עם כאב, שכן קשור הוא מאד לחייו הקודמים. לפיכך פונה הוא אל אמו, המסמלת את רוחות העבר (נמאס לי להכניס שורות באנגלית, אז נשאר עם העברית שלנו):

"אמא, הרגתי אדם,

הצמדתי אקדח לראשו

משכתי בהדק. וכעת הוא מת"

האדם שהרג הלא הוא עצמו. פרדי הורג את פארוק, ופארוק מת. כעת יכול פרדי לצאת ולחיות את חייו:

"אמא, החיים זה אך החלו

ואני זרקתי את הכל מאחרי גווי."


ההתנערות מן הבית והמשפחה כואבת לו מאד, מכבידה עליו, והוא מצטער שפגע באמו, נציגת השמרנות והקשר לעבר:

"אמא – הו הו הו הו

לא התכוונתי לגרום לך לבכות"

הוא ממש מקונן על הכאב שגרם לה, ומבקש ממנה בכל כוחו שתמשיך לחיות את חייה, כאילו כלום לא באמת חשוב.

"אם לא אחזור עד מחר בשעה הזאת

המשיכי. המשיכי. כאילו דבר אינו חשוב."


בבית הבא ממשיך פרדי לתאר את הקשיים האדירים שבהם נתקל בנסיונו לעזוב. גופו כואב עליו כל הזמן, ואף על פי כן – עליו לצאת ולעמוד מול האמת. שהגיע הזמן, ואין עוד דרך חזרה:

"מאוחר מדי – זמני הגיע." כך. בפשטות.

"רעידות בעמוד השדרה, וכואב לי כל הזמן": מטאפורות לפחדים המלווים את התהליך, ואולי אפילו תיאור ממשי של כאבים פיסיים שפקדו אותו בעת שיצא אל חירותו.

"שלום לכולם, אני חייב ללכת

חייב להשאירכם מאחור ולהתייצב בפני האמת."

האמת היא שהוא פרדי ולא פארוק. הוא איש פתוח, יוצר, אמן מחונן, מוסיקאי, הומוסקסואל. לא משהו שהקהילה והמסורת מקבלות בקלות.

"אמא הו הו הו הו. איני רוצה למות." פרידה אישית אחרונה מאמא, מן העבר, מאימת המוות.

"לפעמים הייתי רוצה שלא להוולד כלל." קולו האחרון של פארוק הצעיר, שהוא, למעשה, מי שחווה את כל הקשיים הללו.
נזכור כי גם קהלת אומר: "…וטוב משניהם (מן החיים ומן המתים) את אשר עדן לא היה, אשר לא ראה את המעשה הרע הנעשה תחת השמש." כלומר, עדיף שלא להוולד כלל וכלל.

כעת מקבל השיר תפנית, והוא הופך למעין הזייה רוחנית מפחידה, שבשיאה מתחולל משפט. האם יתנו לו ללכת, או שמא יימשכו אותו חזרה פנימה:

"אני רואה צללית של אדם." שכן הוא הפך לצללית, ואין הוא עוד ממשי לעצמו. וכן צללית, או צל, מסמלת את הפחדים הנחבאים עמוק במעמקי נפשנו, את האפלה השוכנת בנו ומעוררת לעיתים אימה. נזכור כי קודם לכן אמר השיר – "פקח את עיניך וראה." וזה מה שהוא רואה. צללית של אדם.

"סקאראמוץ'… האם תבצע את הפנדנגו?" הפנדנגו הוא מחול זוגות. כלומר השאלה הנשאלת היא האם תמשיך לפסוח על שתי הסעיפים, האם תמשיך להיות פארוק ופרדי, או שתבחר באחד מהם בלבד. מי אתה? הוא או הוא?

והוא מפחד כל כך לענות:

"ברק ורעם, כה מפחידים אותי.

גליליאו (גליליאו)

גליליאו (גליליאו)

גליליאו פיגארו."
נראה כי כאן המחבר זורק צלילים שטותיים לחלל האוויר, ויש בזה מן האמת. אבל עם זאת נשים לב כי הוא בוחר בשמו של גליליאו, האיש שעמד מול כל הכנסייה, עולם המסורת והעבר, ואמר את האמת: אף־על־פי־כן, הוא אמר, נוע תנוע.
דבר זה רומז לנו שגם הוא, פרדי, יבחר בסופו של דבר באמת, הוא יפעל על פיה בלי פחד ובלי מורא.

כעת פונה אליו הרשות בשמו – שהוא לא פרדי ולא פארוק:

Easy come easy go (שכזכור כך הוא מציג עצמו קודם לכן: Because I'm easy come easy go)

והוא משיב לרשות בשאלה:

"האם תתנו לי ללכת?"

והתשובה:

"בשם האלוהים – לא! לא ניתן לך ללכת."

קולות רקע צועקים:

"תנו לו ללכת"

וגם הוא עצמו צווח: "תנו לי ללכת."

ואנשי הדת בשלהם: "בשם האלוהים – לא!"

והוא מורד ככל יכולתו, ונוקב בשמות השטנים:

"בעל זבוב שומר שד (שטן) מיוחד בעבורי. בעבורי. בעבורי."

דברים אלה מהדהדים את פחדי העבר, איומי הדת והמסורת שטפטפו על אזנו במשך שנים את הזמירות הרעילות: אתה תמות, אתה תלך לגיהינום אם תעזוב אותנו, אם תלך בדרכך שלך ותבגוד בדרך שלנו. לכן הדמויות המוזכרות הן מיתיות, שטניות, שמקורן בדתות העולם, בעבר, במסורת.

והן בדיוק האמצעי שלו לשחרור.

הביצוע האופראי של החלק הזה מדגיש את הדרמטיות שלו, וכן מזכיר בתוכו את פיגארו, מן האופרה הידועה של מוצארט. כלומר התוכן והצורה הולכים יחד, דבר המסמל מצב של מודעות עצמית גבוהה – שלב חשוב ביותר בתהליך העובר על הגיבור, שהוא בעצם תהליך התבגרות של אדם, ביאתו אל מקומו האמיתי בעולם.

כאן מגיע ריף הגיטרות המפורסם בעולם והוא מסמל את השחרור הסופי.

יחד עם השחרור מטיח פרדי את האמת בפני העולם הישן שלו:

"אתם חושבים שאתם יכולים לסקול אותי ולירוק בפני?" כי אני שונה, כי אני אחר. והלא זה יחס הדת לאחר. לפורש. להומוסקסואל.

"אתם חושבים שאתם יכולים לאהוב אותי ולהניח לי למות?" אתם אומרים שאתם אוהבים אותי, אבל אתם לא. אי אפשר לאהוב אדם ולהניח לו למות. מי שאוהב אדם מסויים, צריך להניח לו לחיות את חייו, ולא להגביל אותו ולהביאו אלי דכאון ומוות.

"לא בייבי, אתם לא יכולים לעשות לי את זה (בייבי), אני פשוט חייב לצאת מפה".
זהו, נצחון. אני יוצא מהארון שלכם – ארון הדת והמסורת והפחדים והעבר, ולאחר מכן, בחיי החדשים, אצא גם מן הארון שלי.

לבסוף הוא מבין:

"כלום לא באמת משנה, כל אחד רואה." ובכך הוא מבטל את רעיונות העבר, את הרעיונות שאליהם נצמדים אנשים, ומפריעים לאנשים אחרים בחייהם.

"כלום לא משנה לי/ דבר אינו חשוב לי". תעשו מה שאתם רוצים. רק אל תפריעו לי.



יש להוסיף כי שתי השורות האחרונות, "כלום לא באמת משנה. כל אחד רואה, דבר לא חשוב לי" הן עמוקות יותר ממה שנראה, והן דורשות מחשבה נוספת.
למשל, ניתן לפרשן מנקודת מבט של אדם שכבר עבר הרבה בחייו, ראה הרבה, וחווה הרבה. הוא מבין את המציאות לעומקה, ורואה בעיניו – כל אחד רואה – שאין באמת חשיבות לדברים, כך או כך, הלא אל מקום אחד הכל הולך (גם זה קוהלת).

יחד עם זאת, אין הדברים הללו מבטלים את הקריאה הפנימית לאמת ולשחרור. הדברים הנאמרים מנקודת מבטו של החכם, המשוחרר, הם שונים תכלית שינוי מן הדברים הנאמרים מנקודת המבט של הצעיר המתייסר, המתלבט.

אומר החכם: זה לא באמת משנה במה אנו בוחרים. אלה מלים די מדהימות, ודי מוזרות. אחרי כל המסע הארוך שעבר, אפשר לצפות שהמסקנה תהיה שחשוב להלחם על הדרך, על האמת, על החירות. אבל החכם מבטל את הדברים, כמו אומר שהמציאות שהאדם חווה, החיים היומיומיים, אין בהם ממש, ובאמת זה לא משנה במה תבחר. זהו עוד צעד של התפתחות, אבל הוא שייך למקומות אחרים, ולכן במלים אלה נחתם השיר. מי שרוצה להמשיך וללמוד יכול כמובן, אבל לא כאן, לא בשיר הזה, כי השיר עוסק אך בצעדים הראשונים של מסע אל האמת, וממנה אל החכמה, אל אי החשיבות שבדברים עצמם.

לסיום אוסיף כי רַפְּסוֹדיָה (פ' דגושה) היא שירה אפית – שירה המתארת תהליך התפתחות של גיבור, מצאתו אל איזה מסע, עד הגעתו אל יעדו. דוגמאות לשירה מעין זו הן עלילות גלגמש, הפורשות את מסעו של גלגמש במזרח הקדום תוך הצגת תפישות חברתיות, מוסריות ומטאפיסיות, או האודיסיאה, המתארת את מסעו של אודיסיאוס השב לביתו מן המלחמה.
גם פרדי, כפי שראינו, יוצא למסע של חייו: מבית הוריו אל הבוהמה של לונדון, דרך כל אותם קשיים המונעים מאנשים רבים (וכותב שורות אלה בתוכם), לצלוח את המסע כולו בשלום, תוך מאמצים גדולים וחירוף נפש של ממש.
על־כן קרא לו רפסודיה בוהמית.





וכשתאזינו לשיר בפעם הבאה, שתהיה לכם האזנה נעימה.

להאקסלי גירסה משלו לעולם כזה או אחר. דיסטופיה בכיינית. העולם רע, האדם רע, וזה ילך וייעשה רע יותר. כמה נפלא, כולנו שמחים ומאושרים לשמוע. לאורוול גירסה משלו. גם לפוטין יש גרסה, והוא עמל על כתיבה ברגעים אלה ממש. ימים יגידו מה ייכתב בספר שלו. בכלל, נראה כי לכל אחד, יהיה אשר יהיה, רעיון כלשהו על העתיד, יהיה זה אדם בעל השפעה גדולה או ארחי־פרחי כלשהו. לכל אחד עיניו וחלומותיו, וכל אחד רשאי לעשות בעיניו ובחלומותיו כאשר יחפוץ. ובכן, גם לארחי־פרחי הזה יש עולם חדש ומופלא בראשו, והוא, כלומר אני, משתמש בפלטפורמה הזאת על מנת לשטוח כאן את העתיד הרחוק עד־בלי־די, כפי שראו עיניי, וכפי שחוויתי בחיי, לטוב ולרע.


כך שאין זו סקירה, כאלה יש למכביר, אלא שיתוף. הטקסט נכתב לפני 5 שנים, הוא די ארוך (לא נורא. משהו כמו 20 דקות), והוא דורש ריכוז והתעמקות. אם רוצים לקרוא, קוראים, ואם לא, מפסיקים עכשיו.
לא חובה.
עם זאת, אלה שייקראו, ילמדו וודאי כמה דברים, וחזקה עליהם שיעלו כמה מחשבות מעניינות בראשם. השוער מבקש מאלה שיעמיקו במחשבותיהם, ושיילכו איתן כברת דרך, אל מחוזות לא־נודעו. דבר זה יש בו מן החדווה.

אם כן, עולם חדש מופלא, נטול בכיינות דיסטופית, גירסת השוער:
(לחסכנים: אפשר לוותר על ההקדמה, ולהתחיל מיד מסעיף 1)



על ימים רחוקים עד בלי די

ובכן, ימים רחוקים עד בלי די אפשר להם שישתרעו לאחור, ואפשר להם שיילכו להם לאיטם אל העתיד. בעיקרו מבקש מאמר זה להציץ אל העתיד, אבל רוצה הוא לסקור גם את העבר, על מנת להניח איזה מצע רעיוני שעליו ילך וייבנה החזון לימים שעוד נכונו לנו, וגם לאלה שיבואו אחרינו.

אז בראשית לא היה הדבר, והלא־דבר לא היה את האלוהים, והאלוהים לא היה הלא־דבר. קבוצות נוצריות פנאטיות יוצאות כעת למסע ציד נגדי, אבל אני כבר אינני, כך שאין את מי לצוד, כלומר אני הלא־דבר, אבל לא הייתי בראשית.
במידת מה דווקא הייתי בראשית, יחד עמכם הקוראים, ועם כלל הדברים כולם. דחוסים היינו לאין קץ וחקר בתוך לא־נודע כלשהו, עד שהפך נודע, ומשנודע – הפכו הדברים לשניים, שלושה, רבבה. קבוצות בודהיסטיות פנאטיות יוצאות כעת למסע ציד נגדי, אבל הן אחרו את המועד, שכן קבוצות נוצריות כבר יצאו לדרך, ואין לסגור את הפער.

כעת, משנתון אני לרדיפות קיצוניות עד אין חקר, אוכל לסקור בשלווה את השתלשלות האירועים עד כה:
1) לא היה דבר.
2) היה דבר.
3) את האירוע שבין הראשון לשני מכנים המדענים "המפץ הגדול", והדתיים מכנים "בריאה". הראשונים טוענים כי הדבר פשוט קרה מעצמו, ואין הסבר מניח את הדעת. והאחרונים טוענים כי בריאה דורשת בורא, ועל כן דוגלים הם בסברה כי הבורא הוא שברא את הבריאה.
4) כך או כך, הדברים שנוצרו ברגע הראשוני בעולם המוכר לנו, המכונה יקום, הם אלה: מרחב, זמן, חומר. שטרם היווצרות הדברים אין זה, ואין זה, וגם זה חסר ואיננו. עם אלה, הופיעו כמו מאליהם, חוקי הטבע, (שהם בערך ההתנהגויות של אותם שלשה גורמים, וכן כמה איכויות משנה, כמו מסה, מרחק, מטען וכו'). כרגע נתבונן רק בשלוש האיכויות הראשוניות.
5) נחפש גורם משותף לשלוש האיכויות הראשוניות הללו.
6) מצאנו. גורם זה הוא תנועה. הזמן תמיד נמצא בתנועה*. החומר תמיד נמצא בתנועה. והמרחב הוא התווך, החלל, שבתוכו מתחוללות כל התנועות כולן. עם הזמן השכלנו ולמדנו שגם המרחב עצמו נתון בתנועה, ודבר זה כינינו היקום המתפשט.
אם התנועה היא הגורם המשותף לשלוש האיכויות הללו, אפשר, רק אפשר, שהתנועה קדמה לשלושתן. אבל לא במובן של מעבר ממקום למקום, אלא במובן של שינוי. ראה סעיפים 1, 2.

[* לגבי תנועת הזמן התמידית: בעניין זה יאמר מי שיאמר שבעבור גוף הנע במהירות האור הזמן איננו בתנועה – הזמן איננו תקף. דבר זה נכון הוא, והוא מעניין מאד, ויש לחשוב בו. לא כאן המקום, אבל אינני מתעלם מן העניין. אולי בסוף הדברים אעיר בעניין. ואולי לא.]

7) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. שהשבת איכותה מנוחה – והיא עומדת בניגוד גמור לכל הטבע כולו, שהוא בתנועה. והשבת מקדשת מנוחה, ומשימה את האדם חוץ לטבע, וזה מדוייק וראוי.
8) גם תורות המזרח למיניהן, המתרגלות מדיטציות מסוגים שונים, מקדשות למעשה את המנוחה. שם (כמו גם כאן) המטרה היא לעצור את זרם המחשבות, את תנועת המחשבה, ומתוך מנוחת הזרם, להתמלא בדבר הגדול באמת, והוא התודעה.
אבל הקדמנו את המאוחר.

9) קודם לתודעה נוצרו בעולם חיים.
10) ככל הידוע לנו עד כה, החיים נוצרו, התגלו, התגלמו, התחוללו, החלו, התפרצו, נבראו אך ורק כאן, על פני כדור הארץ. אנו יכולים לשער, לנחש, להאמין, לקוות, להעריך, לטעון שהיקום מלא בהופעות נוספות של חיים, אבל ככל הידוע לנו עד כה – חיים נוצרו אך ורק כאן, על פני הפלנטה המרהיבה שלנו.
11) ככל הידוע לנו עד כה – חיים באים מחיים בלבד, ואינם באים מן הדומם.
12) מכאן שהיקום חי. שהחיים מעידים על כח החיים הממלא את היקום. נצרף כעת את כח החיים לשלוש האיכויות הראשוניות שהזכרנו: מרחב, זמן, חומר, כח חיים. נבחין כי ניתן להחיל גם על החיים את תכונת התנועה המתמדת.
13) הדתיים אוהבים לקרוא לכח החיים בשם אלוהים. המדענים אינם אוהבים לקרוא לכח החיים בשם, והם אינם מצרפים אותו למשוואותיהם. הם אינם מודדים חיים, כי אם תכונות של מרחב, זמן, חומר בלבד, וכן את היחסים בין המרחב, הזמן והחומר בלבד.
14) אחרי התפרצות החיים, שאותה נכנה המפץ הגדול השני, התחוללה התפרצות בלתי צפוייה נוספת, והיא תקרא בשם המפץ הגדול השלישי.
15) ברי כי אנו מכוונים אל התפרצות התודעה, וסוף־סוף איננו מקדימים את המאוחר.
16) ככל הידוע לנו חיים מודעים באים אך ורק מחיים מודעים. מכאן, אנו ממשיכים ומסיקים שהיקום הוא חי ומודע, ואפשר שהוא מכוון את האירועים כולם.
17) הדתיים אוהבים לקרוא ליקום החי והמודע אלוהים חיים, ואילו המדענים נותרים בשלהם. לחיים ולתודעה אין מקום במשוואותיהם, בשלב זה.
18) משצירפנו את הדברים כולם, זמן, מרחב, חומר, חיים, תודעה, עלינו (עלי, הכותב, מתוך נסיון חיי ונטייתי הנפשית), להזכיר את רעיון המספר. רעיון זה כה קשה הוא, וכה נשגב, שאין דרך קלה למקם אותו ביחס לחמש האיכויות הראשוניות. אוכל רק לכתוב שהוא כרוך באופן עמוק ובלתי ניתן להפרדה בכל הדברים כולם, ומתקיים קשר מופלא ובלתי אמצעי בין המספר, לבין היקום כמות שהוא.
19) מכאן שעל פי רשימה זו, קיים קשר הדוק בין התודעה ובין המתמטיקה, והן משתקפות זו בזו כשתי המראות הצובאות פתח אוהל מועד.
ככל שיוסיפו לקרוא, ברי הוא כי יבחינו הקוראים בחשיבותם של המספרים לרשימת דברים זו.

(20) נראה כי המדענים והדתיים נמצאים באיזשהו עימות מתמיד, אבל הדבר איננו הכרחי. ישנם אלה האוחזים הן בשיטה זו והן בשיטה זו, והם מיישבים בתוכם את חילוקי הדעות. קשה להם מאד לנסח את משנתם, אבל קל להם מאד לחיות אותה. עניינים הנגועים בתכונה זו יקראו כאן "הידועים". ידועים אחרים הם, למשל, יופי, איכות, טוב, אהבה.
מצד שני ושלישי עומדים החסידים השוטים, הן של זה והן של זה, והם אלה המתעמתים תדיר על רקעים מטופשים כלשהם.
21) אמנם שני הצדדים הניצים אידיוטים, אבל יש להודות כי לרוב הצד הדתי נוטה לאידיוטיזם צרוף יותר.)

22) אנו איננו מצרפים את התודעה לרשימת האיכויות הראשוניות, שכן יש לה מעמד מיוחד ומוזר, ואין אנו יודעים, אבל אנו מבינים. כך שהתודעה גם היא – אפשר שנמנית על הידועים. מדוע אפשר בלבד? שנבדלת היא מהם, שהיא עצמה החווה־היודעת, היא המבחינה ביפה, באיכותי, בנאהב, ואילו אלה – הם אינם מבחינים, אלא נבחנים, הם אינם חווים, אלא נחווים.
עוד נבחין נבחין כי התודעה עצמה אינה חייבת להיות בתנועה, כשאר העניינים הראשוניים. וכתבנו כמה מלים בעניין למעלה, ויש לקוראים לחשוב בדברים, שהם אכן מוזרים עד מאד.
23) אנו איננו יודעים אם התודעה היא שחוללה את כל אשר כתבנו עד כה, או שהופיעה לה יש מאין אחרי זמן ארוך מאד של קיום היקום. אנו עצמנו מאמינים שהיא הגורם הראשוני, ואנו אוהבים לקרוא לה אלוהים חיים ומלך עולם, חכמה בינה ודעת. אנו מבקשים להדגיש עד בלי קץ וגבול, שכח החיים הוא ראשוני, תכונה של היקום, ועל כן אין צורך לדאוג לחיים כלל וכלל. אלה דואגים לעצמם יפה מאד, והם הולכים ומשתכללים עם הזמן, המרחב, החומר, התנועה. אין זאת אומרת שלא מוטלת עלינו החובה לדאוג לחיינו שלנו ולחיי יקירנו – וודאי שמחוייבים אנו בכך – אבל החיים – הם אינם זקוקים להגנתנו ולדאגתנו, כשם שאין הפסל זקוק לדאגת הסלע, ואין הצייר זקוק לדאגת בדו וצבעיו.

24) בבואנו לבחון את השתלשלות העניינים מרגע ההתחלה ועד כה, אנו נשענים על חכמה עתיקה, הקודמת הרבה לחכמתנו אנו, אם בכלל. משפט זה נחוץ לצורך עניינים שיבואו.

25) אם כן, התפרצה לה תודעה ביצור הקרוי אדם.
26) עמוד יסודו של אדם הוא סתירה. האדם הוא יצור סותר, וזה לך סימן ההבחן שדבר הוא אדם: הוא יכול להכיל סתירה. ולא זו בלבד, אלא שמכיל.
הרי לך דרך לדעת אם אדם עומד לפניך: אם יש בו סתירה – אדם הוא, ואם אין בו, הרי שאין הוא אדם. אנו רואים את הסתירה, המסתור, הסתר והמסתורין כאיכויות החיוניות לחיי האדם: זקוק הוא לאלה כאוויר לנשימה, כמזון לנשמה. המסתורין הפועם בו, באדם, הוא כח מניע ומכוון, והוא אשר הביאנו מן המערות הנסתרות בסלע, אל מסתרי החלל והזמן והמרחב והחומר.
27) אלה כמה מסתירות היסוד הפועמות באדם החי: סתירת קיום ואי־קיום. סתירת חיים ומוות. סתירת טוב ורע. סתירת יפה ומכוער. סתירת ימין ושמאל. סתירת פרט וכלל. סתירת מלחמה ושלום.
כך למשל יכול אדם לשאוף לבריאותו, אבל להתנהג באופן הפוגע בבריאותו: לעשן לאכול ולשתות יתר על המידה. יכול אדם לשאוף אל הטוב, ואף לראות עצמו כטוב וכצדיק, אבל בפועל לעשות מעשים רעים מאד. ועם זאת שעושה מעשים רעים מאוד – עדיין יכול הוא להחזיק בתומתו. דבר זה מוזר הוא, חידה הוא. ויש לומר כי כעת ממש, אין הוא מוזר וחידה עוד.

28) הריבוי הוא שמביא את בני־האדם אל הישגים בל־ישוערו. על כן אמר בדברו בפעם הראשונה אל אדם: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. שמן הפריון והרבייה עולה טוב לאין־שיעור, ויחד עמו בא גם הרע לאין־שיעור, שאדם יסודו סתירה.
29) עד שמנתה אוכלוסיית כדור הארץ מיליארד איש (1800~ לספירה הנוצרית) הניחו בני־אדם את התשתית לחברה, שפה מדוברת, שפה כתובה, חקלאות, משפט, דת, אמנות, מתמטיקה מדע והנדסה (מבנים, אניות, כרכרות), אסטרונומיה (טלסקופ, גליליאו, קופרניקוס), מלחמה (חישול ברזל), שחמט. עם אלה באו גבולות, זהויות כלליות וזהויות פרטיות, כיבושים, מסים, מלוכה, מבנים חברתיים, חינוך, רציחה תאווה ומוות, צחוק ובכי ועוד ועוד ועוד עניינים מרובים למאות, לאלפים ולרבבות. כן התגלה כבר "העולם החדש", התגלו אוסטרליה וניו־זילנד, ונקשרו זה כבר קשרי מסחר בין מדינות אירופה להודו, סין ויפן. בצרפת כותב פייר דה־פרמה את המשפט האחרון שלו בשולי ספר מתמטיקה, בלא לצרף הוכחה.
30) מרגע התפרצות התודעה ועד שמנתה אוכלוסיית העולם מיליארד איש, חלפו עברו כמאתיים אלף שנה.

31) המיליארד השני דרש רק כ – 130 שנים, על פי הערכותינו הנוכחיות. הוא הביא עמו את גילוי החשמל, הפניצילין, הקרינה הרדיואקטיבית, תורת היחסות הפרטית וגם זו הכללית, המצאת התעופה, המכונית, התקשורת המיידית (טלגרף, רדיו), מלחמת האזרחים בארה"ב, החילונות, מלחמת העולם הראשונה, הקומוניזם, כלי־נשק להשמדה המונית, ראשית הדמוקרטיה המודרנית, זכות הצבעה ובחירה לנשים ושילובן בכח העבודה. ואת החייל האמיץ שווייק.
ב – 1865 מניח גרגור מנדל את הבסיס למדע הגנטיקה, כשמתוך מחקריו הוא מנסח לראשונה את חוקי התורשה. אלה יתפתחו מאד עם הריבוי, עם השנים. מפותחים גם החיסונים הראשונים, ומדע הרפואה רושם קפיצות דרך משמעותיות מאד.

32) שלושה מיליארד איש נמנו בעולם בתוך בתוך 30 שנים נוספות (1960~). המיליארד הנוסף הביא עמו את ביקוע האטום, ראשית תורת הקוונטים, מלחמת העולם השנייה, מסך הברזל, מסך הטלוויזיה, דור הביט, הסיקסטיז, הקמת מדינת היהודים, שילוח האדם הראשון לחלל. חמישים שנים בלבד, ומיליארד ורבע איש, אחרי שהצליחו שני אחים להטיס כלי תעופה פרימיטיבי למרחק של 39 מטרים, שלחה האנושות את נציגה הראשון לחלל. חלום התעופה ששבה את לב האדם מקדמת־דנא, מן הסיפור על דדלוס ואיקרוס, ואולי גם על אליהו הנביא, התממש כבר במיליארד הקודם. אבל עכשיו הוא התממש בהגזמה.
33) ואת מכונת החישוב הראשונה (1943), הטרנזיסטור (1947) , השבב הראשון (1958), את שפות המחשב קובול ופורטרן, ולבסוף את ראשית האינטרנט (1969).

34) 14 שנים בלבד נצרכו למיליארד הרביעי.

35) מה שדרש בתחילה 200,000 שנה, דרש כעת 14 שנים בלבד. פחות מאחוז אחד של אחוז אחד.

36) המיליארד הרביעי הביא עמו את הירח. צעד קטן לאדם, אמר ניל ארמסטרונג בשידור ישיר לעולם, ומיליונים רבים שצפו בשידור, לא יכולים היו להאמין למראה עיניהם. הצייד־לקט, איש המערות, צועד על הירח, משחרר מגובה החזה שלו נוצה של בז ופטיש. הוא ואנחנו רואים את שני האובייקטים נוחתים יחד על אדמת המאור הקטן. תצפיתו של גליליאו, אדם מעידן קדמון, פרה־מיליארדי, אוששה על־פני־הירח בידי אדם מן המיליארד הרביעי.

ועוד הביא איתו המיליארד הזה את מלכוד־22, את מאה שנים של בדידות, את השתלת הלב הראשונה (1967), ואת אלביס ודילן.

37) עוד 13 שנים חולפות, והנה חמישה מיליארד בני אדם על פני הפלנטה. הפלאפון נולד. האינטרנט עדיין בחיתוליו. על סף המיליארד הבא, ב – 1985, נרשם דומיין הדוט קום הראשון, Symbolics.com. כמה סמלי.
ב – 1977 משוגרות החלליות וויאג'ר 1 ו – וויאג'ר 2 אל החלל. וויאג'ר 2 היא זאת שמשוגרת ראשונה. השתיים נושאות עמן דיסק מוזהב, ועליו מראות קולות ולחשים מכדור הארץ, ומעט מחכמת האדם, היא חכמת היקום שהתלבשה בייצור מוגבל מאד, מעוות ומקסים כאחד.
עוד הביא המיליארד החמישי את זכרון דברים המרהיב ליעקב שבתאי (1977), את תינוק המבחנה הראשון (1978), את אפל ומייקרוסופט, ואת המחשב האישי הראשון.

38) את ראשית המיליארד השישי מקדמת נפילת מסך הברזל. או להיפך. 12 שנה בלבד נדרשו למיליארד הזה, והוא, כמיליארדים שקדמו לו, מביא עמו את מתנותיו.
האינטרנט תופש, והוא מתפשט במהירות. האנושות מעלה אל הרשת את כל טובה ורשעתה, את כל מאווייה, פחדיה, ענייניה, יהיו אלה חברתיים, כלכליים, מיניים, סתמיים.
האיחוד האירופי מוקם, ובשנת 2002 יהפוך היורו למטבע של רוב מדינות האיחוד.
ב – 1990 משוגר טלסקופ החלל האבל אל מסלולו סביב כדור הארץ. הוא עתיד להוסיף ידע שעד כה היה בחזקת נעלם, לא־מודע, בל־ישוער.
ב – 1995 מוכיח אנדרו ווילס הבריטי את המשפט שכתב פרמה הצרפתי בשולי ספרו, שלוש מאות שנה קודם לכן, טרם עידן המיליארד הראשון.
ב – 1996 מצליחים המדענים לשבט את הכבשה הנודעת בשם דולי, והיא ממשיכה לחיות עד שנת 2003. עד אז, אל תוך המיליארד הבא, יפענחו המדענים 99% מן רצף המלא של הגנום האנושי. מעט אחר כך, יפוענח גם האחוז האחרון.

39) עוד 12 שנה חולפות, והנה שבעה מיליארד. גוגל, רשתות חברתיות, סמארטפון, ביוטכנולוגיה. חורף ערבי, מלחמה בסוריה, נדידת עמים, פוטין, טראמפ, ארדואן, ברקסיט, ואווירה מחשמלת של מלחמה עולמית. הדמוקרטיה, כפי שהכרנוה במאה ה־20, שהותאמה למדינות לאום ולאוכלוסייה בת שניים עד שישה מיליארד, הולכת ומשנה פניה לבלי הכר. נושאי הדגל הדמוקרטי הופכים כמעט מבלי משים לכוחניים בואך פשיזמוס, ובמקומות מסויימים מבקשות ממשלות לאסור על שימוש במילים ספציפיות, להחדיר תחתן מלים חדשות. המהדורה ה־12 של מילון הניוספיק הולכת ונכתבת, הפעם לא בספר, אלא במציאות. אפשר שהדמוקרטיה במתכונתה המוכרת, החיובית, סיימה את תפקידה ההיסטורי. אפשר שלא. מיליארדים יגידו, או כמו שנהוג יותר לומר, ימים יגידו. בתוך כל אלה עולה מאוד מעמדן של סין ושל הודו בזירה העולמית.
ב – 2010 מצליח צוות מדענים בראשות קרייג ונטר ליצור ד.נ.א מלאכותי, ולהתאימו אל תא חי, שרוקן מן הד.נ.א המקורי שלו. התא ממשיך לחיות עם הד.נ.א החדש, המלאכותי, מעשה ידי אדם.
ב – 2012 עוזבת החללית וויאג'ר 1 את מערכת השמש, והופכת לגוף הראשון, והיחיד עד כה, לעשות כן. בני האדם גדלו מספיק על מנת לעזוב את הבית, להרחיב בכל יום ויום את רדיוס תודעתם, פרסק פה פרסק שם, רגב אחר רגב. (ויש לומר כי עדיין לא עברה ולו פרסק אחד, ולו פרומיל אחד של פרסק אחד, ויחלפו מיליארדים רבים, וימים רבים עוד יותר, עד שתעשה כן, אם בכלל).
ב – 2017 מצליח צוות מדענים מקליפורניה להנדס ד.נ.א חדש לחיידקי אי־קולי. עד כה, בכל החיים כולם, ראינו ד.נ.א בן ארבעה בסיסים: A, T, C, G. כעת מתקיים בעולם יצור חי, חיידק, בעל שישה בסיסים A, T ; C, G ו־ X, Y שני הבסיסים החדשים.
כלומר, יצרנו חייזר. ממש כך.

40) הגענו.

41) שאלה: מדוע סקרנו את ההיסטוריה באופן שסיקרנו, ומדוע ספרנו את המיליארדים בקפידה יחסית?
42) תשובה: 42.
43) תשובה אחרת: ניסינו להתחקות בראשי פרקים בלבד, ותוך הזנחה של עניינים רבים מספור, אחר ההישגים שהביא עמו כל מיליארד. מדוע? משום שאנו רואים בריבוי, על־פי דברי התורה בראשית, גורם מפתח בהתפתחות האנושית. הריבוי איננו אוסף מקרי של בני אדם, החיים יחד זה לצד זה, על כל הבעיות מחד – והנפלאות מאידך – שחיים מעין אלה מביאים עמם. הוא עצמו, הריבוי, ריבוי האדם, הופך לאיכות המשפיעה על צורת חיינו, על קורותיהם.
אפשר למדוד את התפתחות האנושות על פי זמן. כך נהגו בני האדם הסוקרים את ההיסטוריה עד כה. כעת נפתח פתח לבחון את הדבר דרך פריזמת הריבוי, מספרם של בני־האדם בכל דור ודור.

44) ברור כי ריבוי בני האדם מחייב ריבוי של מוחות. אדם אחד – מוח אחד. מיליארד בני אדם – מיליארד מוחות. את הופעתו של כל מוח בעולם אנו מכנים בשם אירוע.
45) נשים לב שוב כי מספר השנים שנדרשו להתחוללות של מיליארד אירועים ירד ממאתיים אלף שנים לשתיים עשרה שנה בלבד. מה שהתחולל במשך מאות אלפים בשנים, נדחס כעת לכדי עשור אחד, עשור וקצת.
46) לתופעה זו נקרא התכווצות הזמן.
47) היא מוחשית מאד, התופעה הזאת, ורבים מבני האדם החיים כאן ועכשיו, חשים אותה על בשרם. הזמן רץ, הזמן עף, הזמן בורח, אומרים הם, הרגע התחיל ינואר, הרגע סיימתי את התואר, אני בן חמישים עכשיו, איך עברו השנים.
48) על פי הבנתנו, ריבוי המוחות יוצר רשת עצבית ענקית על פני כדור הארץ כולו, והיא משקפת באינספור דרכים את מגוון הרעיונות של התודעה האחת. על פי אמונתנו, וכאן כבר עולה מאליו חזוננו, המוחות המרובים ימצאו את הדרך לתקשורת מיידית וישירה ביניהם. האינטרנט הוא עדות מובהקת לכך. המלחמה ההולכת ומתקרבת היא עדות נוספת, אחרת. מלחמת העולם השלישית בא תבוא, והיא תהיה, בין היתר, תוצאה של מלחמת התודעה העולמית, המתחוללת ברשת.

49) על אף שהחכמנו עד מאד, עדיין זקוקים אנו למלחמה על־מנת להלחם זה לזה, ולא על־מנת להלחם זה בזה. מלחמה ושלום – עניין שמסתירות היסוד הוא. מלחמה – עניינה הלחמה. חום הלב ואש הקרב מתיכים את האוייבים זה לזה, קושרים אותם, הופכים אותם לאחדים הנלחמים בעצמם ואל עצמם, ולאו דווקא לשני צדדים הרוצחים זה את זה.
50) כולם רוצים שלום, ואף על פי כן מלחמות מתקיימות תמיד, בכל זמן, בכל מקום. זו הסתירה שפועמת בנו, ואשר אוסרת עלינו להתנוון אל תוך מצב של שלום נצחי, או להתנוול בתוך מצב של מלחמה נצחית. אנו זקוקים לשני הצדדים, כשם שטבעת מוביוס זקוקה לצדה האחד, הבודד. (וזאת – על פני הציר האורכי שלה בלבד. על הציר הרוחבי היא מקיימת שני צדדים, ככל הדברים כולם).

51) אם כן – החזון.

52) חזוני מסתכל אל ימים רחוקים עד מאד. כל עניין ופרט שאינם נכללים בקטגוריית הרחוק מאד, אין הם מענייני, ואין לי שיג ושיח עמם. לא יהודים וערבים, לא טראמפ ופוטין, לא הסתדרות וועדי עובדים, לא מיילי סיירוס ולא סיירוס ואנס, לא אף־אחד ושום־דבר מענייני העולם הזה, הנידונים בגסות ובטמטום ברשתות החברתיות וברשתות התקשורת באופן רציף ומתמיד. כל אלה זרים הם לי, ואין בהם חיים כלל וכלל. רק צל־חיים, פרש, דומן, טחב, רקב, בוקי־סריקי, דברי שטות והבל, בוקות מבוקות ומבולקות.
[עם זאת, אם המחיר שדורשות קסיני, ג'ונו, חלליות וויאג'ר אחת ושתיים, ביו־טכנולוגיה, אינטליגנציה מלאכותית ומעבדים קוואנטיים, רעיונות מתמטיים חדשים ומיליארדים רבים של בני אדם המניחים את התשתית אל השלב האבולוציוני הבא – אם המחיר לכל זה הוא מינונים הולכים וגדלים של צריכה מרובה כל־כך, והשמנה וסוכר ופורנו ותרבות סלבריטאית, המביאים לקהות ולטמטום חושים, הרי שהדברים הללו כולם הכרחיים הם, ולפיכך מקובלים עלי בכל לב, משום שהם מהווים את הגוף, על כל יפעתו ומכאוביו, המספק למוח המתפתח שמעליו את כל האנרגיה שהוא צריך, על מנת להשתכלל במסלול התפתחותו.
כלומר אנו מציגים כאן מבט רך יותר במה שהוציא מאיתנו זעם רב מדי בסוף הפסקה הקודמת, וזה מתיישב עם הסתירה הקיומית, וגם חכם יותר, שלם יותר, משום שאנו נמנעים מלהציג את הדברים באופן אחד, קודר וחשוך ומריר, אלא באופן אחר, המניח לדברים להיות כמות־שהם, עם כל קהותם וגסותם, שאינה נעדרת מהם גם באופן ההסתכלות הזה, הרך.]

53) לעומת זאת, מעייני מכוונים אל ושואבים מן: התורה, התודעה, המתמטיקה, האסטרונומיה, הטכנולגיה, אחדות התודעות, אלהים, המרחב, החומר, הזמן והחיים. כל השאר, כאמור, הבל הבלים הוא, עם שהוא מחוייב ונחוץ, גם זה כאמור.

54) בעוד זמן מסויים, כך מתנסח לי חזוני, כשתעבור האנושות איזה סף, ותספור מסה קריטית של אירועים, יתחולל בעולם מאורע מופלא. שניים או יותר, שהם בחזקת נפרדים בתודעתם, יצליחו, בדרך מקרה או בדרך טכנולוגית, למזג את תודעותיהם הנפרדות לכדי תודעה אחת מאוחדת. האחד או האחת יוכלו לראות דרך עיני חבריהם את הצבע האדום, ובכך להוציא מן האש את הערמון הפילוסופי, וכך יוכל לעשות גם החבר או החברה. האחד יאכל משהו, נאמר תפוח, והאחרים יחושו את טעמו של אותו התפוח בפיהם, אף־על־פי שאין בפיהם דבר. האחד וגם השני יחושו זה את כאבו של זה, יטו אוזן למשאלות לבם הכמוסות של חבריהם שמנגד, ישמעו את השיח הפנימי המתחולל בנו תדיר, יחלמו אלה את חלומותיהם של אלה, ובקיצור – יתרחבו.
לא ידעתי, תאמר מי מהן, שתפוח יכול להיות טעים כל־כך, והשני יחייך או תחייך, ובו בזמן ירגיש את פליאתה של חברתו. גם אני לא, הוא יאמר. תחילה, אומר אני, אפשר שתאחז בהם בעתה. שכן בהתאחדותם נעלמים הם אל תוך החדש, הגדול, אבל אט אט יתרגלו, יתמסרו, יאחדו תודעותיהם לפרקי זמן הולכים וגדלים, לומדים את המשותף להם, לומדים את המפריד ביניהם, לומדים את החדש. ואז, כאן או שם, יווצר זוג נוסף שכזה. ועוד זוג או שלשה או רביעייה וכו'. ועוד ועוד. וכל צביר כזה, יערוך ניסויי תודעה שכאלה, מצרף גורם שלישי, ואולי גם רביעי וחמישי. עד מהרה תיווצרנה קהילות הולכות וגדלות של מוחות חיים, שוקקים, הלומדים זה את סודותיו של זה, ומצרפים את יכולת החישוב העצומה שלהם על מנת ללמוד עוד על היקום וסודותיו. הקהילות תתחברנה זו לזו, ואנו נראה ערים מודעות, ארצות מודעות, יבשות מודעות, עד שיום אחד, באיזו שעת צהריים נהדרת, יאחדו כל המוחות את עצמם זה עם זה, ויהפכו למח אחד עצום, החוקר את עצמו ואת סביבתו באופנים שאין לשערם.
האדם, כמות שהכרנוהו עד כה, יהפוך עורו וחברבורותיו, ואפשר שלא ייקרא אדם עוד. בצער רב וביגון קודר נפרד מן היצור הנפרד, המקסים, המחליא, המזוויע, היפה, האוהב, הצוחק, הבוכה, הבונה וההורס, ונפנה מקום ליצור החדש, המאוחד, החושב, אשר כן השילוח למחשבותיו החדשות הוא המוח שלנו, הקטן, הנפרד, המוכר והאהוב. האנושי.

55) אותו מוח, כך מראה לי חזוני, אפשר לו שיהפוך את כדור הארץ כולו לגופו שלו. ולאט לאט ילמד המוח לשלוט בתכונות הפיסיקליות של הכדור. שליטה במהירות הסיבוב סביב הציר, במהירות הסיבוב סביב השמש, במרחק ממנה, קצת קרוב, קצת רחוק, על פי הצורך באותו הרגע. ומשום שזמנה של השמש קצוב, תיאלץ התודעה הכללית האחת לחפש לה שמשות אחרות להפליג אליהן.

56) אפשר שתקח איתה את הכדור כולו, משייטת עליו בחלל משל היה ספינה גדולה, מכוונת לאיזו שמש חדשה, המתאימה לשימור החיים, להקיף את השמש החדשה, ללמוד אותה ואת סביבתה.

57) אבל זהו תיאור מוגבל מדי של העניינים הבדיוניים בהם אנו עוסקים כאן. אני מבקש להפליג עוד בחזון התודעה האחת, ולאפשר לה להגיע לקיימות אנרגטית מוחלטת, שאין לה עוד צורך בשמש או גשם על מנת להתקיים. יודעת היא להפיק את כל האנרגיה הדרושה לה מתוך הכוכב הלכת עצמו, מתוך המעטפת הלוהטת שלו, או אולי מתוך גרעינו. או משניהם. בכל מקרה, מחסור לא ייוודע עוד לאותה תודעה אחת, שכעת, משייצרה לעצמה סביבה בטוחה מספיק, תלך ותשכלל את עצמה עוד. אותו כח חיים, אחד מכוחות היסוד הפועלים תוך היקום, ואשר מפעם בנו בכל עת ובכל שעה, יפעם בעוצמה רבה באותו יצור חדש, מוזר, מאוחד ועל־כן אחר, וידחף אותו אל גבולות חדשים, בלתי נודעים עדיין.

58) כיצד ישכלל הדבר המשוכלל הזה את עצמו עוד? ובכן, אם בחיים עסקינן, הרי שעל ידי ריבוי, הוספה. התודעה האחת תעתיק את עצמה אל פלנטות נוספות, שולחת גשושות תבוניות אל עבר פלנטות מתאימות, בונה ספינות חלל ותחנות חלל עצומות, וכל אלה הולכים גם הם בדרכה, ומשכפלים עצמם בתוך היקום כולו.
עד מהרה, ובאין זמן בעצם, הולך ומתמלא היקום בינה.

59) אם דברנו קודם על מסה קריטית של אירועים ( או: Critical Brain Mass), הרי שכעת מדברים אנו על מסה קריטית של בינה. בשלב מסויים, כשתיווצר מסה מעין זו, יהווה הדבר צעד ראשון במילוי היקום כולו בבינה, תהליך שהחל בראשית הדברים, והגיע לנקודת קיצון מסויימת כאשר חיברו שני אנשים כלשהם, נקרא להם אדם וחוה, את תודעותיהם הנפרדות לכדי אחת.

60) בסעיף 24 כתבנו כי אנו נסמכים על חכמה עתיקה, הקודמת הרבה לחכמתנו אנו. כעת אנו מסבירים מדוע: אותה חכמה עתיקה מלמדת, שביום מן הימים שטרם הזמן, בֵּרְאָה הַבִּינָה את עצמה ממקומה, (כשם שמבראים חורש, כלומר מפנים אותו ממקומו), והניחה לעולם להיווצר בתוך החלל־הפנוי, תוך שהוא נשען על קצת מאותה בינה קדמונית, מה שקראנו אנו חוקי־ הטבע. בתוך אותו חלל וחוקי־טבע, טבעה אותה בינה יצור־שמעל־לטבע. היא קראה לו אדם, והניחה לו ללמוד את סתירותיו בעצמו. סתירתו הראשונית, אם־כן, היא היותו יצור שבתוך הטבע, מעל לטבע. אם נחזור כעת לסעיף 7, נבין מדוע כתבנו על כן ברך את יום השבת ויקדשהו, שכן תוך־הטבע זה תנועה, ומעל־לטבע זה מנוחה. שאין לך דבר בתוך הטבע שאינו בתנועה, אלא התודעה האנושית, שיכולה לדומם את עצמה, ויחד עם עצמה את השמש בגבעון, ואת הירח באיילון. סעיף זה מוקדש לחברתי אמה שם־בה, והיא יודעת מדוע.

61) כלומר התהליך הוא כזה: יקום מלא בינה, ועל־כן אין בו שום דבר אחר. הבינה מפנה עצמה ממקומה, ומאפשרת לדבר אחר להתקיים. זה נקרא בריאה. הבריאה מתמלאת אט־אט בזמן, מרחב, חומר, חיים, תודעה. תודעה זה אדם. האדם מגלה בהדרגה את מקומו בעולם, ומתחיל למלא מצידו את היקום באותה בינה שרוקנה עצמה ממקומה. בסופו של דבר מתפתח האדם מייצור נפרד אל ייצור אחדותי, מחובר, חדש, לא־אדם עוד, אבל שמקורו מן הבינה שבאדם. כך שניתן לצייר שהאדם משיב את בינת היקום למקומה, ובכך הופך הוא לכמו־אלוהים. אם נדמיין את התהליך הזה שוב ושוב, נקבל משהו שהוא כמו נשימת האלוהות: את פינוי הבינה נדמה לנשיפה, ואת המילוי לשאיפה, והחיים – הם המתקיימים בתווך שביניהם. נשימת האלוהות הופכת לנשמת האלוהות ולנשמת האדם כאחד. ועל כן אמר בסוף הדברים כל הנשמה תהלל יה הללויה. וכן אמר סוף דבר הכל נשמע, אבל אנחנו נדרוש סוף דבר הכל נשמה.

החיים הם כח ראשוני הטבוע במארג הראשיתי של היקום. אין הם ניתנים להריסה. לחשוב שניתן להרוס את החיים, זה כמו לחשוב שניתן להרוס את כח הכבידה. לא שייך.
החיים יילכו ויתעצמו כהרגלם, וכהרגלם יעברו שינויים ותנועות, בעוד אנו, כמות שאנו היום, נלך בדרך־כל־בשר, כשאנו יודעים ומבינים שמתוכנו יצמח השלב הבא של החיים. אנחנו אדמת הדור הבא, אנחנו המים והאוויר, הדשן, הזבל, המעדר, המחרשה והגנן, וטוב לנו לשמוח מאד על היותנו חוליה כה חשובה בשרשרת החיים שנמשכת ונמשכת, וסוף נראה אין לה.

62) וזה החזון לימים רחוקים עד בלי די.





































* ותודה ליעל באקדמיה, שסקירתה אפשרה לי.

פעם אחת, בתוך מעי גס של גוייתו הנרקבת והמצחינה של כלב מת מאד, התגדלה לה טיפת מים אחת, התגדלה עד מאד, עמדה ושאגה בקול גדול:
"והרי אין אוקיינוס", ובטמטומה הוסיפה שני סימני קריאה: אחד עבור קהיון הלב, והשני עבור גסות הרוח. שמעוה הטיפות האחרות, והרכינו ראשיהן בעצב ובייאוש, גם קצת ברחמים, על טיפשותה של אותה הטיפה, המתגדלת מאד בעיני עצמה. "משעממת עד זרא", חשבו הטיפות בלבן, וקיוו עד לבלי קץ ליום שייתאדו, יתמזגו חזרה עם האוקיינוס הגדול (שאיננו, כך שבה וצווחה אותה טיפשה טורדנית), שכן כאשר יקרה הדבר, יחדלו סוף סוף מלשמוע את דברי ההבל של חברתן הקטנה ועדת חסידיה השוטים.

לסוף הדברים התאדתה הטיפה, ככל הטיפות כולן, התחלקה לפרודותיה, וראה איזה פלא, שבה אל האוקיינוס הגדול. התביישה הטיפה עד מאד, כמה טיפשה הייתי, כמה טפשה הייתי, וכך המשיכה והמשיכה, עד אשר שככו יפיחותיה, ונטמעה גם היא במקור המים החיים, העצום, הקריר והטוב.

ובינתיים, במעיו הנרקבות של כלב מת אחר, עמדה טיפה אחרת, התגדלה עד מאד בעיני עצמה, וצווחה בקול גדול: "והרי אין אוקיינוס". לחברותיה לסחי, המודעות לטמטומה הבלתי רגיל של חברתן, לא נותר אלא לגלגל עיניהן, לנוע בין ייאוש מטפשותה הידועה, ללעג על המחזוריות הצפוייה לעייפה.

יש אומרים כי על כן קראוה "מחזור המים בטבע".

זו לא סקירה:


סתירה היא עמוד יסודו של אדם, כך מאמין כותב שורות אלה. אמנם גלוי הדבר לכל, באשר בני אדם מחזיקים עמדות שונות בעניינים זהים, ואף מתנהגים פעמים רבות כנגד עמדותיהם הם. כך למשל רוב מוחלט של בני האדם רוצים להיות בריאים, ובתוך אותו רוב גדול של בני אדם, ישנם אלה הבוחרים לעשן, למשל, או לאכול יותר מדי, או לנהוג מהר מדי, על אף שברור להם שכל הדברים הללו פוגעים ממש בבריאותם, או עשויים לפגוע בבריאותם עד כיליון. ועם זה שיודעים הדבר בוודאות, הם עדיין נוהגים בניגוד לעצת עצמם, כי לי זה לא יקרה. האם פרדוקס? ובכן, כן.
ואין זאת שאני אומר כי כל אדם מכיל סתירות. זה נכון, כאמור. אני אומר שעמוד יסודו של אדם הוא סתירה, וכי עצם הלוז של אדם, הדבר המבחין אותו משאר נבראים, הוא כי יש בו היכולת להכיל סתירה, ולא בכוח בלבד, אלא מכיל סתירה בפועל. אם עומד לפניך אדם הריהו מכיל סתירה, ואם אינו - הרי שאינו אדם. ומכאן שעמוד יסודה של התבונה הוא היכולת לפעול בתוך מצבים סותרים, ואם חפצה נפשה של האנושות לייצר בינה, הרי יהא עליה למצוא דרך ללמד מחשב להתאבד או לרצוח או שניהם, ובאופן פחות קיצוני - להמשיך לפעול גם כאשר מגיע הוא ללופ איגיון אינסופי המצוי בתוך הקוד שעל פיו הוא פועל. זו בינה. בינה מלאכותית היא לפעול אך ורק על פי היגיון. בתוך כל הדברים הללו מצוי הסבר נפלא לאודיסיאה בחלל 2001, ואולי בעתיד אעלה את הפרשנות לסרט על עמוד הספר.

נמצא איפוא, שבלימודו את תורת ההגיון, ובתוך זה לימוד פרדוקסן, לומד האדם את עצמו, כשם שעושה תמיד, בכל פרט ופרט אשר יתהווה או ייעשה תחת השמש או תחת גלגל הירח (הידעת? בפילוסופיה של ימי הביניים חלקו החכמים את השמים לגלגלים, כמו שכבות בצל, והגלגל הנמוך ביותר נקרא גלגל הירח. מתחת לגלגל הנמוך ביותר הציבו אותם פילוסופים את כדור הארץ, וכינוהו "העולם שמתחת לגלגל הירח", שהוא שם נפלא לספר, שיר, פסל, כיתוב על מצבה וכיוצא באלה).

הספר מציג פרדוקסים שונים - חלקם מובהקים וחלקם מובהקים פחות. נמצא כאן למשל פרדוקסים של תנועה (החץ, הצב), של התייחסות עצמית (אני תמיד משקר), של זמן, ושל פילוסופיה של המדע. הכותבת מתעכבת על פרדוקס העורבים, שעל פיו כל העורבים שחורים, או, כך ממשיך הפרדוקס - כל מה שאיננו עורב איננו שחור. שתי הטענות הללו שקולות, כך אנו לומדים מתורת ההיגיון (כלומר - אם טענה א' נכונה הרי שב' בהכרח נכונה, ואם וטענה ב' נכונה, הרי מכריחה את נכונות טענה א'). מתוך כל זה על־כן ניתן לצפות שמה שיחזק את הטענה האחת, יחזק גם את האחרת, באשר הן טענות שקולות. פרדוקס העורב טוען שאם אנו רואים מרחוק איזה חפץ לבן, ואנו חושדים שדבר זה הוא עורב, עלינו ללכת ולבדוק את הממצא החשוד. אם כן, הולכים ובודקים, ומתגלה כי אותו לובן חשוד הוא נעליים לבנות. אהה, צווחים אנו בחדווה, אלה נעליים לבנות, זה לא עורב בכלל. מכאן אנו מחזקים את הטענה השנייה - שכל מה שאינו שחור - אינו עורב. אבל אם אנו מחזקים את הטענה השנייה, והיא שקולה לראשונה, נמצאנו טוענים כי נעליים לבנות מחזקות את הטענה שכל העורבים שחורים וזה קצת אידיוטי. שומו שמיים, הייתכן?

ובכן, כותב שורות אלה, שטוב מותו מחייו, בא עם פתרון לפרדוקס העורבים, והריהו מובא לפניכם בפירוט רב.

פרדוקס העורבים והפתרון האינסופי:

טענה:

כל העורבים שחורים.

טענות שקולות:

1. אין עורב שאיננו שחור.

2. כל מה שאיננו שחור, איננו עורב. (או: אם זה לא שחור, זה לא עורב)

מדוע טענות אלו שקולות?

משום שאם אחת מהן נכונה, הרי שגם האחרות נכונות, ולהיפך.

כעת, אנו מניחים שתי הנחות, או נצמדים לשני עקרונות:

1. מקרים פרטיים מחזקים טענות כלליות. ככל שירבו מקרים פרטיים כלשהם, כך נוכל לטעון טענה כללית בגינם.

2. טענות שקולות יקבלו חיזוק מאותם המקרים הפרטיים.

כלומר, אם ראיתי עורב אחד שחור, הרי שעובדה זו תאשש את טענת המקור וגם את שתי הטענות השקולות לה.

או: אם מקרה פרטי א' מאשש טענה A, הרי שמקרה פרטי א' מאשש גם טענה שקולה לה A1.

נתמקד ביחסים שבין טענה שקולה 2 (כל מה שאיננו שחור איננו עורב) לטענת המקור (כל העורבים שחורים).

נצייר בדימיוננו מצב שבו אנו רואים מרחוק איזה דבר לבן. אנו חושדים בדבר לבן זה שהוא עורב, ובכך הוא מפריך את כל הטענות. אנו מתקרבים לדבר זה ומגלים כי הוא נעל. נעל לבנה. מיד מתפוגגות חשדותינו ואנחת רווחה עצומה נפלטת מפינו. "זה איננו עורב", אנו קוראים בצהלה וברינה, "זו נעל".

[הערה: החשד שעלה בנו הוא בעייתי עד מאד, שכן הטענה סותרת את החשד המיותר שעולה בנו. לו היינו מקבלים את הטענות כפשוטן, ועובדים איתן כמות שהן, הרי שמראש לא היינו מגיעים לנקודה הבעייתית, הכביכול פרדוקסלית. שהרי אם כך, הרי שכל טענה איננה בטוחה. דוגמא:
טענה: אפרת אוהבת את שמר.
טענה: שמר אוהב את ניצן.
מסקנה: אפרת מתוסכלת.
כעת נבדוק שוב את הטענות, ונטיל בהן ספק. אולי אפרת לא אוהבת את שמר. אז המסקנה שגויה, כי אם היא לא אוהבת את שמר, אז היא לא מתוסכלת. או אולי שמר לא אוהב את ניצן. מי יודע. אולי שמר אוהב את אפרת. אולי הוא לא אוהב אף אחת. ואולי כל הטענות נכונות, אבל אפרת לא מתוסכלת. אולי היא מאושרת באהבתם של שני חבריה.
כלומר, מה שמפריע לי היא השרירותיות שבה אנו מטילים ספק באחת הטענות או בכולן. כך סתם, אנו חושדים פתאום שאולי הדבר הלבן הוא עורב. בלי שום סיבה ובלי שום הסבר. לפיכך "הפרדוקס" שלנו, (מרכאות משום שהוא אינו פרדוקס קלאסי), מתעורר בגלל "עבירה" שלנו, בגלל שכך סתם, בלי שום סיבה, החלטנו לכפות על השדה הלוגי (השדה שבו עולות הטענות) מציאות יומיומית, אנושית. זה מקור הצרות שבכאן, ויש להכיר בכך. אעפ"כ, במקרה זה החקירה של העניין הביאה איתה לימוד חדש, ועל־כן יצא הפסדנו בשכרנו. עד כאן הערה.]

אז נחזור לענייננו ונזכר כי בדקנו את הדבר, וכי הוא איננו עורב, ועל־כן הטענות בטוחות, לעת עתה.

אנו בוחנים את האירוע שוב. ראינו דבר לבן. על פי טענה שקולה 2, יכולים היינו להסיק מייד שאין זה עורב, כי טענה שקולה 2 טוענת שכל מה שאיננו שחור איננו עורב. אף על פי כן, עלו בנו חשדות שאולי הדבר הלבן מפריך את הטענה, ונאלצנו לבדוק את הדבר לאשורו.

משבדקנו נמצא כי הדבר איננו עורב, אלא נעליים. לפיכך טענה שקולה 2 אמיתית, ומעמדה כאמיתית איתן ויציב.

אך אבוי, נוצר כאן מצב בעייתי.

בדקנו מקרה פרטי שנתן אישוש לטענה שקולה 2.

אם הטענות כולן שקולות, הרי שמקרה פרטי זה חייב לתת אישוש גם לשאר הטענות.

מכאן נובע ש

נעליים לבנות מאששות את הטענה שכל העורבים שחורים.

והרי זה אבסורד.

שאם כך, הרי שארנק ורוד, שמלה פרחונית, שמיים אפורים ומרקים כתומים מאששים גם הם את הטענה שכל העורבים שחורים.

ואנו שואלים: האמנם?

ועוד אנו שואלים: מה ניתן לעשות עם זה?

פתרון אחד, לקבל את המסקנה מרחיקת הלכת. כלומר, אנו מקבלים את זה שנעליים לבנות (וכאמור, כל פריט צבעוני אחר), מחזקות את הטענה שכל העורבים שחורים.

פתרון שני, לדחות את העקרון שמקרים פרטיים מאששים השערות או טענות כלליות.

פתרון שלישי, לדחות את העקרון שעל פיו מה שמאשש טענה אחת, מאשש גם את הטענה השקולה לה.

נמצא מי שמקבל את הפתרון הראשון, נמצא מי שמקבל את הפתרון השני, ונמצאים גם אלה אשר מקבלים את הפתרון השלישי. כל אחד מהם מחזק את פתרונו באופנים כאלה ואחרים, והם טובים לשיטתם.

ואנו, מה איתנו?

אנו נעשה כך:

נקביל את הטענה שכל העורבים שחורים לטענה אחרת:

כל (2+3) הם 5.

ובנוסחה, כפי שלמדנו בכיתה:

5=(2+3)

מדוע זה לגיטימי? כי טענת העורבים טוענת שכל א' הוא ב', וטענת המספרים טוענת טוענת שכל א' הוא ב'.

עכשיו נכתוב את הטענה השקולה לה:

כל מה שאיננו 5, איננו (2+3)

טענה זו מקבילה לטענה שכל מה שאיננו שחור איננו עורב.

אם נכתוב זאת באופן נוסחתי, הרי שנכתוב כך:

{.......1,2,3,4,6,7,8,9} ≠ (2+3)

מה שנמצא בתוך הסוגריים המסולסלים הוא כל המספרים שאינם חמש, או "כל מה שאיננו 5".

הטענה הזו נכונה באופן מוחלט, כשהיא נלקחת בשלמותה.

למעשה סיימנו, באשר הבענו את מה שצריך הבעה, אבל ברי כי צריך להסביר.

האמירה שנעליים לבנות, (שהן פריט אחד מתוך האינסוף שאינו שחור), מחזקות את הטענה שכל העורבים שחורים, ניתנת להקבלה לאמירה

ש – 7 (שהוא פריט אחד מתוך האינסוף שאיננו חמש) מחזק את הטענה על פיה 5=2+3.

כלומר, מה שעשינו הוא להקביל את נעליים לבנות ל – 7.

מרקים כתומים יהיו 8, וארנקים ורודים יהיו 642, למשל.

כלומר, לקחנו פריט אחד מתוך האינסוף, שהוא (האינסוף) - ורק הוא - מקיים את הטענה בנכונותה, והענקנו לו משקל עצום. והרי פריט אחד מתוך האינסוף, משקלו אפסי, בלתי מורגש (אם כי חשוב), ולכן הוא לבדו איננו מחזיק את הטענה כולה. רק הכלל בשלמותו מחזיק את הטענה כולה.

התיאור הזה מסביר את תחושת אי הנוחות העולה בנו, נוכח האמירה שנעליים לבנות מחזקות את הטענה שכל העורבים שחורים.

ומכאן עולה הפתרון הנפלא: הטענות אינן שקולות כלל וכלל.

הטענה הראשונה היא על עורבים. היא טענה על תכונות של פרטים כלשהם בתוך המציאות.
הטענה השניה היא טענה על הכלליות, על האינסוף.
מה שחשוב בטענה הראשונה הוא הנושא שלה, העורבים.

ואילו מה שחשוב בטענה המקבילה הוא הנושא שלה – כל (ואפשר גם לשקול כנושא את "כל מה שאיננו שחור")

תיבות "כל" המופיעות הן בטענת "כל העורבים שחורים", והן בטענת "כל מה שאיננו שחור" וכו', הן אינן אותן תיבות, והדמיון בניהן איננו תוכני כי אם צורני בלבד.

תיבת "כל" הראשונה היא מוגבלת, פרטית, ואילו השניה אינסופית, לא מוגבלת, כללית.

לפיכך יקרא פתרון זה הפתרון האינסופי, כפי שמופיע בכותרת הדברים.

לכבוד שבת בראשית הבעל"ט.
בספר יצירה נאמר: "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" ועל־כן כך אני קורא בתורה: "לעיני כל ישראל, בראשית, ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". כלומר, מחבר את שלוש התיבות האחרונות עם שבע הראשונות, או נועץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, כמאמר היצירה. מה מתקבל? כי לעינינו - כל ישראל - התחוללה הבריאה. קריאה זו מאפשרת לפרש את הפרשה הזאת, ולמעשה את הפרשות כולן, באופנים אחרים. למשל, את הפועל "ויאמר" בפסוק: "ויאמר אלוהים יהי אור" אפשר להסב על ישראל, שהם לא אלוהים, והם אינם רואים את המתרחש, כי, כזכור, "חשך על פני תהום". לפיכך אומר ישראל - כאיש אחד - "אלוהים, אנחנו לא רואים, תדליק את האור" ובתיבות הקודש: "ויאמר (ישראל): אלוהים, יהי אור". ואז? "ויהי אור". פתאום כל הדברים הנאמרים בפרשת הבריאה נקראים כדיאלוג, ולא כשיח פנימי בין האלוהים לבין עצמו, וישראל - כאיכות נפרדת ונבדלת - שותפים לבריאה. יש?
נשים לב כי ישראל - שם עצם יחיד הוא, אבל מורכב מהמון פרטים, ואלוהים - שם עצם רבים הוא, אבל אחד יחיד ומיוחד, ראשון ואין ראשית לראשיתו. למה אני מציין? כי פרט וכלל, וכלל ופרט, כלל ופרט וכלל (אי אתה דן - אלא כעין הפרט), כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל, וכו', וזה חשוב להמשך, אם כי כאן לא יתבררו הדברים כלל ועיקר.

כמה מלים לכבוד החידוש (ראשית המעגל נעוצה במרכזו):


אתה שוב ניצב באותה הנקודה על המעגל ההוא שסופו נעוץ בתחילתו ותחילתו בסופו:

ישראלבראשית

ואתה חושב לעצמך מה יהיה עם כל זה, ולאן זה הולך ולמה, ואין תשובה, אפפעם אין תשובה, וזה מעניין כי הדרישה האחת, פחות או יותר, היא תשובה, אבל לא מצדו, רק מצידנו, ועם התסכול יש בזה מידה רבה של הגיון, כי הוא אין לו לאן לשוב, ואילו לנו יש ויש.

אז משה אומר את דברו ומברך את השבטים, ועולה על ההר, וצופה בעיניו אל הארץ, ומצטער בלבו ומפסיק להביט ומת וה' נושקו על פיו וקובר אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה, והיום הזה יודעים כמה אנשים את קבורתו, כי משה קבור בלבבותינו, וכבר התחיל לחפור כלפי מעלה, ועוד מעט יצא, ינער את האבק מעליו, יאמר מודה אני, יטול ידיים, יברך את ברכות השחר, יעמוד לתפילת שחרית, ואז יפנה אל הקרובים אליו ויאמר: איזה חלום היה לי, אל תשאלו. ואנו לא נשאל, אלא נחייך, ולאט לאט נספר לו על כיבוש הארץ בידי יהושע, ועל תקופת השופטים, והוא יתפלא כשישמע על שמשון, ויבכה כשנספר לו על פלגש בגבעה, ואז נספר לו על חנה, פנינה, אלקנה נה נה נה, ועל שאול ודוד ויהונתן ומיכל, והוא יתמה על הכל, ויבכה שוב על שאול, על אוריה, על אמנון ותמר, על אבשלום, על אבנר ויואב וכל המלכים, ופניו יתכרכמו כשישמע כיצד עזבו מלכי ישראל את האלוהים ופנו לעבודת הבעל, וכשנאמר אליהו הוא יזכר לרגע ויגיד, כן, אותו אני מכיר, נפגשנו בחורב. ואנחנו נצחק ונספר לו עוד על חורבן הבית הראשון ואחר כך על השני, וכאן נספר גם על ישו, ונוסיף ונספר על הגלות הארוכה ומתישהו נזכיר את מוחמד, ונספר לו על גדולי ישראל שקמו לנו, והוא יימלא פליאה על גדלותם, וישמח שמחה גדולה על הרמב"ם והרמב"ן והאר"י והבעש"ט, ודמעות של שמחה יעלו בעיניו, ואז נספר לו על רבי נחמן והוא יבכה ויצחק עד תפילת מנחה, ולאחריה נאכל משהו ונאמר לו שב, יש עוד הרבה מה לשמוע, והוא יגיד אולי נחכה למחר, ואנחנו נאמר נגמרו המחרים, אתה צריך לשמוע על אושוויץ.


והוא ישמע ששה מליון שמות ובדרך נס יעמוד השמש בשמים והירח לא ישקע באיילון כי נגמרו המחרים, אנחנו רק מעדכנים אותך, והוא יאמר די, די, ואנחנו נאמר יש עוד המון, זה פי עשרה יותר מן השש מאות אלף ההם, שעמדו תחת ההר באותו יום בסיוון, והוא יבכה ויאמר די, די, מלאה סאת הייסורים, ואנחנו נאמר עוד קצת עוד קצת, עוד ארבעה וחצי מליון, כי עד עכשיו שמעת רק שמות של ילדים. והוא יכעס ויאמר ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה.


ואחרי כל זה נספר לו על ארבעים ושמונה, ועל הקמת המדינה ודוד בן גוריון ואלטלנה ועל האצ"ל וההגנה והלח"י, ועל העליות הראשונות שניות שלישיות וכו', ועל המלחמה המתמדת, ונספר לו על המדינה ועל הישגיה, ועל חולשותיה, ועל הדור הזה ששכח את עצמו ואת צור מחצבתו, ונספר לו על מטוסים וחלליות וסרטים וטלוויזיה, ועל האינטרנט נספר לו בסוף. אחר כך הוא ישאל האם סיימנו והאם אין לו לצפות לעוד נסים ונפלאות שאזן לא תמלא משמוע ועין לא תשבע מראות, ונאמר לו שדי, נגמר העדכון, הוא מתבקש להחליט ולבצע. והוא יצביע על ספר בראשית ויאמר מתחילים מחדש, אבל הפעם תקחו את זה ברצינות. ונאמר לו שכך אנו אומרים תמיד, והוא יאמר אבל הפעם הזאת שונה, הפעם אני חי, ואנחנו נענה שתמיד היית חי, והוא יאמר כן, אבל התגשמתי, ובלי לעצור יוסיף בואו אספר לכם סיפור. ואנו נחשה והוא יגיד בראשית, ואנו נעצור אותו ונאמר לו שבסוף הסיפור הזה הוא מת, וצריך סיפור חדש, והוא יאמר שאין סיפור חדש – זה הסיפור ואין בלתו, ואנחנו לא נדע את נפשנו.

היה לילה שקט. כתבתי סקירה כלשהי, אבל היא נמחקה, אולי אשחזר איזה יום.
כדי להסוות את התסכול, שלפתי את הספר הזה, אחת השכנות השאירה כמה ספרים בארגז בלובי, ועיינתי בו בעמידה. איכשהו קראתי וקראתי, וחשבתי לי מחשבות.
הספר כתוב בגופים ראשונים, כל פעם גוף אחר: הילד של סמדר גרינברג, סמדר גרינברג, סבתא. וגם אחד, שמעון צימר.

אז קראתי וקראתי, ככה בלי סדר, הולך קדימה, הולך קדימה, הולך קדימה, הולך קדימה, ואז ראיתי את זה: סמדר גרינברג - טיוטת צוואה.

אז קראתי, כאמור, וחשבתי לי שאת הטיוטה הזאת אפשר להעלות בשלמותה כאן, כסקירה. מי שרוצה, שייקרא, ומי שלא - שלא ייקרא.
אם קראתם - זו בחירתכם, וזה עניינכם בלבד. נא לא להציק לי עם מלים מיותרות.

אם כן, הסקירה על הספר הזה היא ציטוט מלא של טיוטת הצוואה של סמדר גרינברג, כולה שלושה וחצי עמודים קטנים. הרשיתי לעצמי להוסיף פסיקים ומקפים פה ושם, משם שהפיסוק בקטע ירוד מאד, עד כדי הפרעה לשטף הקריאה. כמו כן אציין כי כל השגיאות מופיעות במקור, אך אותן דווקא הותרתי על כנן, מתוך כבוד למנוחה. [תיקוני הפסיקים - מתוך חוסר כבוד לעורכי הספר.]

הציטוט מתחיל עכשיו:

"אני החתומה מטה, סמדר גרינברג, ת.ז 50036999, המתגוררת במוסינזון 61 ת"א, מצהירה בזאת שבריאותי סבירה בהחלט, וכי מלבד המלנכוליה הכרונית איתה אני מתהלכת מאז היותי נערה, אינני לוקה בשום מחלה סופנית שעתידה להביא להסתלקותי הקרובה מהעולם.
ולמרות זאת, מכיוון שאני כבר לא צעירה, והמלנכוליה והחרדה מערערות את שלוותי ומעצימות את המחשבות על המוות - אני מבקשת במסמך זה להקדים ולהיפרד בצורה מסודרת ואחראית מן העולם בו אני עדיין מתהלכת.
ברשותכם אני מבקשת לחלק את עיקרי המסמך הזה לשניים.
בחלק הראשון אני מבקשת להסדיר מעט עניינים כספיים ומנהליים, הקשורים לנוהגי היומיום, ובחלק השני אני מבקשת לעסוק במה שאקרא לו "עניינים שבלב וברוח".

את הדירה שרכשו עבורי הורי, והתעקשו בשכל רב לרשום על שמי, אני מורישה לבני יחידי. זכותו לעשות כל דבר שירצה בנכס. למכור, לשפץ, להרוס, להשכיר וכיוצא בזה. את זכויות המגורים של בן זוגי על הדירה אני מותירה בעינן, כל עוד יהיה לו עניין להתגורר בדירה יחד עם בני ובלי בת זוג.

דבר אחר: מדי שבת, בשעה עשר לרוב, אני נוהגת להפגש עם חברה בבית קפה "תוצרת הארץ", אשר בכיכר מסריק. בשעה אחת עשרה בערך מגיע למקום איש נכה עם רגל ויד מעוותים, ומוכר עטים. הוא לובש תמיד מכנסיים קצרים, גם ביום חורף, ובכל הפעמים בהן ישבתי שם, לא ראיתי מישהו שקנה ממנו עט.
בעל הבית נוזף בו שיניח ליושבים בקפה, והאנשים מחמיצים את פניהם ומנענעים בראשם להגיד שאינם צריכים עט, ושלא יפריע להם ליהנות מהקפה ומהטוסט, אבל הוא מתעלם מהעלבון, מתיישב בספסל הציבורי שמול הקפה ומקשיב לשיחות האנשים, לפעמים מזמין לעצמו כוס קפה, או מבקש כוס מים, ושב ומנסה את מזלו. מן הראוי להבהיר: אינני טובה מהאחרים, גם אני לא קניתי אצלו אף פעם עט.
אני מבקשת שלאחר הסתלקותי יבוא למקום מישהו מטעמי במשך שבועיים, ויקנה מהאיש בכל פעם עשרה עטים ויזמין אותו לכוס קפה. ההזמנה לקפה, צריך להוסיף, אינה מחייבת את מממש הצוואה גם לנהל שיחה עם האיש.

דבר אחר נוסף: כמה משכני ודאי שמו לב, שבערבים אני נוהגת להאכיל את חתולי השכונה בצומת הרחובות דוד ילין ומוסינזון. לאחרונה הצטרף קיפוד לסועדים: חולני למראה וקוציו נראים מרוטים וחסרי חוד בעקבות מחלת הסקאביאס, מסתבר, כך הסביר לי וטרינר שאני מכירה. זו שעה של נחת עבורי. אני מבקשת שלאחר מותי יתייצב במקום מישהו מטעמי, במשך שבועיים - אם ניתן בשעה שש ארבעים וחמש לפנות ערב בדיוק - ורצוי לדייק, כי החתולים, למרות שאינם עונדים שעון, מגיעים מדי ערב באותה שעה - ויאכיל את החתולים. אני ממליצה לקנות אוכל לחתולים במינימרקט שברחוב מוזיר. על פי הסקר שערכתי, המחירים שם הוגנים וזולים.

לאחרונה שמתי לב למנהג בעייתי בעיני, בכמה הלוויות חילונית בהן הייתי. כוונתי להשמעת מוזיקה תוך כדי ההלוויה, בסמארטפון או במערכת רמקולים. שירים שהנפטר אהב להקשיב להם, או להפך, שירים שהנפטר תיעב, שאהובים על יקיריו ובני משפחתו, וזו הזדמנות להקשיב להם ללא הפרעה. יצא לי להקשיב לפרנק סינטרה מזמר למראשות המת: "עשיתי זאת בדרכי", לניק קייב, ליאונרד כהן, מתי כספי, סשה ארגוב וכמובן - שירים חסידיים בעלי אוריינטציה רוחנית. בכל הפעמים חשתי שכופים עלי עצב שאינו טבעי, גם אם נעים ובמקומו. ובכן. בהלוויה שלי אני מבקשת שקט מוחלט. בלי מוזיקה. בלי נאומים. איש לעצמו ולמחשבותיו.
ועוד דבר: לאחרונה קורה לא פעם במקומותינו, שהאבלים באים לזהות את הנפטר ומגלים שמדובר באדם אחר. פעם קראתי את הביוגרפיה של ברכט, והסתבר לי שהוא פחד להיקבר בעודו חי, ולכן הוא השביע מישהו ממכריו שינעצו, ליתר בטחון, יתד בלבו. זה מה שקראתי, ככל שזה נשמע מוזר. על יתד אני מוותרת, אבל כשאתם מזהים אותי, אנא תרביצו איזו צביטה ביד או בלחי, לברר שאינני חיה.

החיים מופלאים ומסתוריים בעיני, אני מתקשה להאמין באלוהים. יחד עם זאת, אני מתקשה גם להאמין בדרווין.
אני מקווה שהמוות הוא שינה שלווה, אבל אולי הוא דווקא ערות מתמדת, ללא מנוחה, ואולי סיוט קומוניסטי. פרידה כפויה מהאישיות הייחודית, והצטרפות לצבא הנשמות העצום שממלא את הקוסמוס. כמו בצפון קוריאה, מצעד של מיליארדי נשמות אחידות, במדים אחידים, עם מחשבה צייתנית אחת ואחידה. ואולי המוות הוא רוע גדול: כמרים ורבנים ואינקוויזיטור סדיסט, והנהלת חשבונות של טוב ושל רע, ועץ תאנים בגן עדן, ונשיכת להביור בגיהנום. ואולי המוות הוא יופי מדהים, כמו ונציה בליל אביב, כשהגוף מלא בטסטוסטרון, ואולי הוא יותר כמו התקף חרדה בלי קסנקס, ואולי כמו להתחיל שוב מהתחלה: פלמ"ח ואצ"ל ואולפן לעברית ושוק שחור ומכולת, ולעמוד בתור אצל הקצב כמו בימי הצנע, להסתיר את טבעת הנישואים, לפתוח כפתור בחולצה, למרוח אודם על השפתיים, כדי לזכות בכמה ביצים ועצם למרק־עוף לילד.

היו שלום. שמרו זה על זה, ואחלו לי שינה עמוקה חסרת חלומות."












צום קל לצמים, וגמר חתימה טובה לכולם.

אזהרות: ארוך, ספויילרים.
(המון ספויילרים. אל תקראו את הסקירה אם אתם מתכוונים לקרוא את הספר בעתיד.)







11/10/2020, 15:08

אמנם החג כבר פג לו, ויום ההולדת גם (למרות שיש עוד אחד באופק), אבל מצאתי עצמי נזכר בענייני עברו, ויום הולדת ואחרי החגים זו הזדמנות טובה להשמיע קול, לאחל מזלות טובים, בריאויות, כל העניינים הללו, לשאול מה נשמע ומה איתך, ומה עם כולם. את בארץ? אמריקע? מוגדישו?

אני הייתי בן 49 לא מזמן. אלוהים לא לקח אותי אליו, וזה בסדר. אני שומר במגדל. ת' הדורמן. עובד בלילות, ישן בבקרים. לבד. כבר כמעט לא כותב. חיים קטנים ופשוטים. אוכל יותר מדי. שותה פחות מדי. מתבונן. איך המרקם מתפורר לו, ואיך מתחתיו נרקם עניין חדש, ועדיין לא ברור איך ומה. רק הקושי נראה לעין, ויש תחושה של סכנה וריח של היסטוריה, הזרזים הידועים של חיים חדשים. רק נעבור את חבלי הלידה, ואחר כך יהיה אחרת.

אשמח לשמוע מה אצלך. בראש ובחיים.
מזל טוב בינתיים, וימי הולדת שמחים.
----

13/10/2020, 05:42
שיאועלקי!
לקח לי כמה רגעים לקלוט שזה אתה.
...
ת' יקר, שנה טובה וימים טובים עליך. 49 = בכי טוב. איזה שביל מן השניים תבחר?
הלילה הוא זמן טוב להיות ערים, תמיד מרגישה שהאוויר פחות מלא בטפשויות. כך היה כמעט כל חיי הבוגרים, וגם כעת. שמירה במגדל נשמעת כמו התחלה של סיפור, ואולי סיפורים רבים. מקווה שהעבודה הזו מאפשרת לך פרנסה וגם חלק בעולם.
...

לפני כמה שבועות חלמתי עליך. בחלומי הרכבתי פאזל מתקדם [עושה את זה גם בחיים, בזמני החופשי], ואתה ישבת ליד השולחן, וחזרת ופירגנת איך אני יודעת למצוא את החלקים הנכונים במבט חטוף. מאז, בכל פעם שאני מרכיבה, שומעת אותך מעודד אותי. תודה.
ותודה, בכלל, שאתה זוכר אותי וחושב עלי. ועל הקשר הזה, שנשאר תמיד מוכר וקרוב במהותו.

שמחה על ההתחדשות שלך ושולחת חיבוק מהלב.
ל'
----

17/10/2020, 03:42
...

אני עכשיו במשמרת. נעים כאן במזגן. כבר שלוש לפנות, ולא נשאר עוד הרבה. אפשר לראות את הסוף.
הזמן עובר כל־כך מהר, שוב האיץ מהלכו, וזה נפלא, וגם מעניין מאד. הו, נרשמתי לקבוצה שהמלצת לי, זה באמת מעניין.
קצת התבלבלה לי השינה בשבועיים האחרונים, כאילו הגוף לא רוצה לישון ביום. "אבל אנחנו עובדים לילות", אני אומר לו, "כבר שנה ורבע עובדים לילות. מה אתה מתבלבל?" הוא לא עונה. סתם מתעקש.
מדברייך הבנתי שגם לך השינה לא באה בקלות. מה יהיה? כולה לישון, ואפילו זה קשה.
לפני שהתחלתי כאן הייתי מובטל שנתיים. נהניתי מאד מאד. החופש המוחלט הזה. אני טוב באבטלה. הליכות ארוכות ברחובות העיר. החורפים היו נפלאים ממש.
כתבתי ספר נוסף, באנגלית. אף הוצאה לא היתה מעוניינת, אז העליתי אותו לאמזון כספר אלקטרוני. רק שני אנשים קנו.
...
תיכף אקום להסתובב קצת, אשתה איזה קפה.

בטח תקראי זאת במוצ"ש.
אז שבוע טוב.
----

19/10/2020, 22:46
...
איזה יופי שכתבת ספר נוסף! ערכתי חיפוש באמזון על שמך, לא מצאתי. כמובן, אשמח לקרוא. שלח לי קישור?
...
לפני כמה חודשים קראתי ספר שאחז בי חזק כל כך, שמיד כשסיימתי - התחלתי מחדש. שבועות המשכתי לחלום עליו.
חיים קטנים, הוא נקרא. כתבה אותו - בעדינות ובאיפוק - האניה ינגיהארה, אמריקנית שגדלה בהוואי. סיפור קשה על סבל שנטמע פנימה ואינו מושפע מן החיים הגדולים שנחיים "בחוץ", ומלאים בדברים טובים ונפלאים.
כעת, משאני מנסחת את שדרת הספר, אני מבינה מדוע מספרת לך עליו, ואולי תרצה לקרוא אותו.

שולחת לך חיוך מהלב ואיחולים למשמרת טובה ופורה.
----

20/10/2020, 03:41
שלום שלום.
הלילה חופשי לי, אני כאן בבית, חזרתי מהליכה לילית נעימה ואכלתי קצת.
היה לי יום נחמד, הלכתי הרבה וישנתי יפה, וקמתי והלכתי, ולפני עלות השחר אשוב ואלך עוד קצת. טיול בוקר נעים לפני הלהט של זאת הפלסמה, שמסרבת להניח לנו לרגע, גם באוקטובר. אבל הלילות כבר נעימים, וזה תורם הרבה לשפיות.
בכלל, תכננתי להקים מפלגה שהמצע שלה מורכב אך ורק מתלונות על מזג אוויר. במיוחד על הקיץ המוגזם.
מיד עם המחשבה הזאת הקמתי מפלגה נוספת, שמתלוננת אך ורק על החורף. "אתם לא האחים שלי", קראתי לעברם, ובתגובה הם הקימו מדורה גדולה, ועבדו את האש כל אותו הלילה. אז יריתי להם שלוש יריות בשמש, ומישהו צרח "זה סרק, זה סרק".
הו, גלשה קדרתי. תמיד גולשת קדרתי.
...
בהחלט אקרא את הספר, כבר בדקתי איפה ואיך, ואף קראתי פרק ראשון. אני משנן, ג'וד, וילם, בי.ג'יי, מלקולם, ג'וד, וילם, בי. ג'יי, מלקולם. אני חושב שבעברית צריך להתחיל לכתוב "מלקם", "לינקן", "קרנל", כי המצב כמות שהוא כעת גורם לאנשים רבים לטעות בהגייה ולהישמע מפגרים, ובכך לגלות את סודם - המשותף לכלל האוכלוסייה - לכלל האוכלוסייה. שוב גלשתי. אינטרנט, מה לעשות? אבל קולונל זו הגייה מקובלת לגמרי, בגלל סיבות גיאו־היסטוריות. אז לא צריך "קרנל".

גם אני הורדתי את המסמכים הרפואיים הנדרשים מאתר ליל"ך, אבל הצורך לקבוע פגישה עם רופא, וללכת לשם, ולחתום, ולהחתים עדים, ולעמוד על רגל אחת בשדרות ירושלים תוך קריאת סורת טיפת הדם בצווחות אימים, מנע ממני להשלים המהלך. הביורוקרטיה ניצחה, ובגללה אשאר בעולם עוד שנים ארוכות ומיותרות. כלבים כולם. או: סורת הכלבים כולם. זוהי סורה חדשה ההולכת ונכתבת על ידי אלוהים ואדם, וחתימתה תביא שלום לעולם כולו.
סלחי לי על הטמטום שבנימות המבודחות-עצובות. כך יצא היום.
הנה לינק לערוץ טיוב נהדר - שלוש דקות מקסימות וחביבות של אקלקטיקה מרחבי הרשת, בליווי קריינות מפגרת וחיננית. עולה כל כמה ימים. אחרי שמתרגלים, זה נחמד מאד.
https://www.youtube.com/watch?v=ACIt2aTuCac

שולח חזרה חיוך עצוב, ומאחל שיעברו עלייך ימים טובים, למרות האיכס הכללי.
----

22/10/2020, 18:47
ימים לא פשוטים. במקום להאנח, הנה משהו מעורר השראה. מישהו מעורר השראה.
----

26/10/2020, 02:19
טוב, הבניין דמם והמים מתחממים, וזה זמן טוב לשבת ולכתוב לך.
...
אני קורא את חיים קטנים. זה נהדר ממש. התחלתי את החלק השני. קצת קראתי עליו, אני מבין שזוועות רבות בדרך. ג'וד חותך את עצמו, ג'וד הולך ארוכות ברחובות עירו, ג'וד מלמד ילד אבוד.
ג'וד, בינתיים, מסתורי לחלוטין. אין לו עבר. יש לו שלושה חברים, כאבים, עבודה. נראה מה עוד צפוי לו, ומה לי.
גם פירסיג שמט את הכל, הסיגריה שרפה את קצות אצבעותיו, והשתן זלג על רגליו. כמו בדימיון שלך עם הקפה בחדר האוכל. לעזוב הכל, לשמוט.
שמיטה היא הקו המפריד בין חידלון לגאולה, ומכאן המשיכה שהיא מעוררת. זה מסוכן מאד.
הבוקר חלמתי שאבא שלי מת. לא ברור לי בדיוק איך ומה. אמא שלי היתה שם, דודה אחת שלי גם. חשבתי לכתוב זאת לעצמי, שתהיה לי עדות. אבל לא כתבתי. אז הנה. בוקר יום א' זה היה, לא הבוקר הזה, של שני.
...
אני נרדם על המקלדת, למרות שישנתי יפה היום. המים בטח כבר רתחו והתקררו. אלך להכין קפה.
להתראות, אני מעז לכתוב.
----

27/10/2020, 17:49
...
גיליתי שאני מקנאת בך, על הקריאה הראשונה בחיים קטנים. אני עדיין חושבת לעתים על ג'וד, וילם, הרולד ואפילו קיילב. על הזיהום הפנימי שהולך ומחריף כשהפחד גדול מן הכאב.
אני נמשכת לקרוא אותו שוב, אבל אמתין עוד.
מעניין שבחרת לאזכר את פירסיג, בהמשך לחווית העבר שהנחתי במענה הקודם, ובהקשר להתבוננות שציינת.
סמוך למותו של פירסיג לפני כמה שנים התעקש מישהו, קראן מיומן, שהספר היה היסטריית המונים, בדומה ל"יסורי ורתר הצעיר" בזמנו. הצלחתי להעביר לו את מהותה של "איכות", אך לא את הרף הזמן שבין החוויה לתיאורה. מ.ש.ל.
בהחלט, יש לעתים סופות קריאה שהן בעיקר טרנד. ראה ספריו של חאלד חוסייני, שלא קראתי, סנובית שכמותי. אבל אלה נקודות שמזכירות בדיוק את המגמות הפופוליסטיות הרווחות בעולמנו כעת.
זה נוח, משתמש במילים מוכרות, משקף חלומות - כלומר, ממזמז את האגו ומרגש. אבל לא דורש חשיבה או התמסרות.
----

28/10/2020, 03:29
השינה שלי מתחחלקת בימים אלה. חוזר מן העבודה בסביבות שבע בבוקר ככה, נכנס למיטה, ישן עד עשר או אחת עשרה, קם לענייני היום, צועד, ולקראת ערב ישן שוב, לפני המשמרת.
או אז, בשוכבי במיטה, אני קורא בספר. היום קראתי על עברו של ג'וד, חלק שני פרק שני. כמו כל הקוראים האחרים, גם אני נהרסתי לגמרי.
מה זו המסכת המטורפת הזו של התעללות? אני אוהב את איך שהיא כותבת, ואני אוהב את הדמויות, ואת הרעיונות ואת הכל. וילם, הרולד וג'וד. אני רוצה להיות כמו הרולד. את קיילב (כיילב?) עדיין לא הספקתי להכיר.
אבל זה קצת יותר מדי עבורי. לא מבחינה אישית (זה וודאי יותר מדי מבחינה זו), אלא בתוך עולם הספר, שהוא עולם נורמלי, (ניו יורק, וושינגטון, שכר דירה, עבודה, חיים), אני צריך להאמין שילד שגדל כך לומד מתמטיקה, משפטים, מתנהל בעולם, מדבר, מחייך, משוחח, מלמד, מנגן? שרפו לו את היד עם שמן ונר, היכו אותו ללא רחם. עדיין לא הגעתי לפירוט של ההתעללות המינית. רק רמז, שהאח לוק לקח אותו אליו לחממה. את כל זה הוא עבר כילד. אין מצב, פשוט אין מצב. אבל למרות הביקורת הזו, הספר טוב מאד. מאד מאד.
גם אני לא קראתי את חאלד חוסייני, וגם לא אקרא. לא בגלל סנוביות. אני פשוט קורא פחות עכשיו. זה מצחיק, כל הזמן אני קורא. אבל התחושה הפנימית שלי היא שזה כבר לא חלק מרכזי בהווייתי.
כך שמבחינתי אני כבר לא כל כך קורא. כלומר, אין התאמה בין המציאות (אני בהחלט קורא), לבין המציאות (מה אני מחשיב).
...
בראש שלי יום ראשון. אבל כבר אור ליום רביעי, וזה די פסיכי, העניין הזה של התכווצות הזמן. אולי זה אומר שתודעתית אנו מתקרבים למהירות האור. אם כן, זה אחלה. גאולה. על סוסים של אש.
מחלק העיתונים הגיע.
יום טוב.
----

28/10/2020, 15:53
כללית, אני חושבת שזו גדולתו של הספר - הוא נבנה על בסיסם של ייצוגי חיים קטנים. תיאורים של רגעים.
הפאזל מתבהר כשמרחיבים "הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית".

הרולד הוא מייצג של אידאה ושברה.
החיים עם [ואולי גם של] הרולד וג'וליה הם החיים האידאיים: הכל טוב. כל מורכבות ניתן לפרק לגורמים, ואז הכל מתיישר.

נוכחותו של הרולד בסיפור מציגה את הקריטיות של הטיימינג בחיינו. מה היה אילו נכנס לחייו של ג'וד במועד מוקדם יותר [אם כי, אסור לשכוח, בנו של הרולד - שגדל אצל הורים "מושלמים" - מת, כך שמי ומה שאנחנו, לעולם אינו רק ההורים].
נדמה לי שזה קרליבך שאמר, שכל ילד זקוק למבוגר שיאמין בו. יש שהרחיבו ואומרים שכל אדם צריך ילד שיאמין בו, ואפשר להמשיך.
אבל הרולד מלמד אותנו, שלא די שאדם יפגוש מישהו שיכול להכיל אותו, להאמין בו, לאהוב אותו באופן מלא ומאפשר, שאינו תלוי בדבר.
זה צריך לקרות בזמן שעוד יש מקום בפנים, בנפש ובנשמה.

אז נכון, כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן. ג'וד ממשיך לחיות דווקא משום שהוא ניצוֹל. יש בו כמיהה אנושית טבעית להביא לכלל ביטוי את יכולותיו הגבוהות כל כך, טונות של רמיסה להוכיח להן שהוא מחזיק מעמד ובמקביל, תחושת חובה כפייתית להמשיך לקיים את התכלית שנטבעה בו: מטרה לפגיעה. עצמית ועוצמתית.
ו-כן, יש באמת אנשים שהיו ילדים כמותו, ויש גם היום ילדים כמותו. מנוצלים.
וכאן אוזלות המלים. צרכנות הוגנת וזה, אבל
----

29/10/2020, 02:59
...
בנוגע לחיים קטנים, קראתי ברפרוף את הדברים שלך, משום שהם מכילים פה ושם ספויילרים, גם אם תובנתיים ולאו דווקא עלילתיים, ולא רציתי לקלקל לעצמי. היום הגעתי להצעה של הרולד וג'ליה לאמץ את ג'וד, שהיא מצוייה בתוך איזה וידוי מוזר שהרולד מתוודה בפני מישהו (וילם?). היא כותבת כל־כך מורכב ומסתורי. כל הזמן צריך לפענח מי הדובר ועל מי הוא מדבר עכשיו, ואז פתאום עוברים לדמות אחרת, ושוב צריך לפענח מיהי. איכשהו זה עובד, ומוסיף איזה מרכיב לעונג שבקריאה. חיבור, אולי.
לפיכך אחזור אל המכתב שלך אחרי שאסיים את הספר. ותודה על ההמלצה. מזמן לא שקעתי כך אל תוך ספר חדש.

לילה חמישי רצוף, בגלל מחלת החבר. ולא ישנתי כל כך טוב לפני המשמרת. רק שעה או טיפה יותר. עם זאת, שני הלילות הקרובים חופשיים לי. אנוח היטב. יש גם יום הולדת לאמא, בת 73, כמניין חכמה וגם כמניין החיים. נפגש אצלם בשישי בצהריים. לא ראיתי אותם מזמן.
...
----

29/10/2020, 13:01
וואי, מתנצלת.
בעצם הגבתי לזעקה שלך - איך אפשר להאמין שממשיכים לחיות, ושמתי לב היטב לא להשחיל ספוילרים.
שמחה שהגעת לאימוץ. ובכלל, יש עוד הרבה שמחות בדרך.
...
----

01/11/2020, 03:05
הנה חלפו עברו להם כמה ימים במהירות רבה, ושוב משמרת לילה, והכל שגרתי וזה בסדר.
טוב, כמעט הכל שגרתי, ומה שלא - שיילך להשתגר.
כמובן, המשכתי לקרוא, היו כמה רגעים מרגשים מאד, כשבחגיגת האימוץ אנשים באים, ומביאים מתנות, ואחת המתנות היא עוגיות בצורת נגיף, והרולד מגלה שזה ג'וד שאפה לו, וזה ריגש אותי משום מה.
היום קראתי את הקטע שהם מצילים את ג'יי. בי מהסמים, וכשהם באים הוא מחקה את הצליעה של ג'וד, לועג לו, ווילם נותן לו אגרוף, ואחר כך באשפוז הוא מתעורר ובוכה, איך הוא עשה את זה, ומתחנן בלבו לסליחה.
קטע מזעזע.
קצת קראתי על הספר, ועל המחברת, והרבה קראתי בספר עצמו. עוד חצי נותר לי. הוא יהיה חצי קשה ונורא. ועדיין לא פגשתי את קיילב.

עוד הייתי ביום שישי אצל ההורים. המשפחה היתה והיה יופי. הבאתי איתי קיורטוש, אחד קינמון ואחד שוקולד ואגוזים, וכולם שמחו ונהנו. (קינמון זה שיגעון. תמיד מזכיר לי את חולית.) גם קניתי פאזל 1000 חלקים לילדים של אחי, ומסתבר שהם קנו את אותו פאזל בדיוק, ממש באותו השבוע. מעניין. במיוחד כשהלכתי להחליף את הפאזל הראשון שקניתי (ספינה בים) לאותו אחד שהבאתי (כפר עם בתים וגשר ונחל, מקסים ממש.)
היה נחמד מאד.
...
זה קצת מטומטם, אבל זה כל מה שאני עושה. הולך, עובד, הולך, רואה סדרה. בימים שלא עובד - הולך ורואה סדרה. צריך להכניס גם קורא קצת. ומנסה לישון.
חיים קטנים, גם אני, אבל בלי ההצלחות. את אמרת לי פעם - לא חווית הצלחה, או - אין לך חוויה של הצלחה, וזה כל־כך נכון. זה מציל חיים, הצלחה.

ואצלך?
----

01/11/2020, 18:12
סוף־סוף הגיע קיילב. כבר חשבתי שאת מתבלבלת עם ספר אחר.
אני במיטה, צריך לישון לפני המשמרת, אבל הייתי חייב להגיד לך, כי כשראיתי את שמו, ראיתי גם אותך.
----

02/11/2020, 22:27
קיורטוש זה חלום! כמו לאכול רק את הקצוות של הפיצה, אבל במתוק ועם קינמון וגוגוליארד פירורים.
נשמע שהגעת למפגש המשפחתי מוכן ובמחשבה ופינוי חלל פנימי תחילה, זה ריגש אותי לקרוא. וכמה יפה הסיפור של הפאזל, במיוחד מכיוון שהחלפת. מיד דמיינתי שזו התחלה של סיפור.
...
אז קיילב הגיע. נבהלתי קצת, כשראית אותי איתו [צוחקת בענק]. הכל, כולם בספר הזה, כה מורכבים ונפלאים וירודים. והקטע שציינת, עם הצלתו של ג'יי.בי והחיקוי שלו את ג'וד, הוא אכן נקודה חשובה בסיפור. אני לא מצליחה לדמיין בעיני רוחי את דמותו של ג'וד. כל השאר אני יכולה לאייש בדמויות פיגורטיביות. הוא נשאר תמיד עלום, אבל גם נשאר תמיד בלב. ממש מרגישה כאילו אני חברה שלו. זו מעלה גדולה של הכותבת. באמת ספר יוצא דופן.
ליד המיטה מחכה לי החדש של איאן מקיואן - מכונות כמוני. ניסיתי פעמיים להתחיל ומשהו נעצר מיד בהתחלה, אז בשבוע שעבר קראתי שוב כמה מספריו של ז'ול ורן. זו קריאה מעניינת מאד, כי שפת הסיפור נאיבית ושפת התרגום מיושנת מאד, בעוד שרעיונותיו חדשניים ופורצי דרך. כעת התחלתי פעם נוספת - שניה בלבד - את קרוב להפליא ורועש להחריד של ספרן פויר. זכרתי ספר מציק, והוא אכן מטריד להחריד אבל גם מכמיר לב ומעניין.
אם אתה עובד הלילה, שתהיה משמרת טובה.
----

03/11/2020, 12:47
אני אחרי שינה קצרה אך מעולה. אמורה להיות עוד אחת הערב, לפני המשמרת, אבל אני מרגיש כל־כך טוב, לא יודע אם היא תבוא.
זו הדאגה העיקרית בימים אלה, האם ישנתי מספיק. שוער הלילה, משותק ממחשבות, ומניצוץ שנעלם. אכן, נעלם ניצוצי. כמובן, יש עוד רמץ, שכן עודי כאן, אבל רק לזה יפה הרמץ. [לעת עתה, כמובן].

לפני השינה קראתי על קיילב. כמובן, הבנתי למה נבהלת כשראיתי אותך איתו. כתבת לי "קיילב" מאד מוקדם בקריאה, וזה לא עזב אותי, לפרקים חשבתי שאת מחליפה שמות או דמויות. אבל לא החלפת. לא ידעתי שהיטלר הוא נשמה טהורה על ידו, ואם הייתי צריך לבחור, הייתי הורג את קיילב ולא את אדולפי הנעים והטוב (יחסית, יחסית). [הצהרה זו דורשת עיון נוסף, והיא נתונה לערעור.]
אבל נאטמתי. ברגילותי הנחתי שתהיה איזו הרפתקת אוהבים עם קיילב, והדברים יכולים היו ללכת לכאן או לכאן, אבל הטירוף הזה אטם אותי. עיניי עברו על פני המלים, ולבי סירב להאמין. ההזדהות עם ג'וד, שנבנתה כל כך יפה, ולאורך זמן, מחייבת את הקורא לרצות בטובתו, לאהוב אותו, ומכאן ברור שמלים מעין אלה מהוות פגיעה של ממש. לא רק בגו'ד, אלא בנו, הקוראים. וודאי שמוחי שנא את קיילב, וברי כי נפשי הזדעזעה מן האלימות הרצחנית, אבל לא בכיתי או זעקתי. רק המשכתי לקרוא, לעיתים ברפרוף, כדי לעבור את זה כבר. עכשיו אני מחכה לנקמה, ואני ממש לא יודע אם תבוא או לא תבוא. קראתי גם את הווידוי של הרולד בפני ווילם החמוד, שאני מתגעגע אליו ממש. חודשים הוא היה בצילומים, ואחר כך ג'וד הוכה, ולא ידוע מה איתו. רק שהרולד מספר לו הכל.
בתוך הווידוי, מטבע הדברים, קראתי גם על ג'ייקוב. רשמתי לעצמי הערת שוליים - "לא עדיף לשחרר? זו הרי התעללות". אני יודע שהעולם לא עובד כך, אבל הוא צריך לעבוד כך. אנחנו מעכבים לעצמנו את השלב הבא עם האחיזה בקיים, רק כי כך נהוג.
ג'ייקוב היה צריך ללכת בשלב מוקדם יחסית, ולא לעבור את הגיהנום שעבר. מובן ששני הגיהנומים משליכים זה על זה, כמו גם על הגיהנומים שלנו, הקוראים, כל אחד עם שלו. אין טעם לגרום כזה סבל לילד שלך. שחרר, תן לו בפנטוברביטול, תוציא אותו מכאן. ברשות ובסמכות ועם חקיקה מתאימה. אני מוכן לעבוד בזה, להיות האיש שהורג ילדים שסובלים, להיות האיש שהורג אנשים שסבלם עלה על גדות, ולקיומם אין עוד טעם, וגם להיות האיש האמיץ שקובע - לזה אין עוד טעם. [מהצד, כחלטורה, אוציא להורג את רוני רון ואת קיילב, למיניהם]. ונשמתי תעמוד נוכח האלוהים בסוף הדברים, ותאמר - כן, הרגתי אותם, אחד אחד הרגתי אותם, כי הסבל עלה על גדותיו, וכשל כוח
...
אז ג'וד בודד, ג'וד מרגיש לא ראוי, ג'וד חותך עצמו, לג'וד יש חברים, וחלקם נשארים וחלקם לא, ג'וד צולע, ג'וד פגוע. משהו שרצית לומר?
אני מתערב שלא. אני חושב שפשוט אהבת את הספר, ורצית להמליץ לי עליו.
וברור לחלוטין כי סבלו של ג'וד עולה לאין שיעור על סבלותיי. זה היה קצת אושוויץ, מה שקיילב הכלב עשה לו. אחר כך יש משפט שהרולד אומר בלבו - כשהוא מספר לווילם על ג'ייקוב: הסבל שלכם לא סבל, הבן שלי גווע. אני לא מסכים איתו. הסבל שלהם הוא כן סבל. הוא שלהם. נכון, הם לא מאבדים את בנם, אבל הם סובלים מאד, גם אם זה ציון נמוך במבחן, או הדף של האינטרנט עלה אחרי ארבע שניות, ולא אחרי אחת. כל הסבלים הם סבלים. כולם.

מה יצא ממני? תגידי את.
אבל מרגיש צורך לומר סליחה, לא התכוונתי. יצא.
יאללה, ביי.
----

04/11/2020, 11:32
...
קיילב, גם הוא יש לו סיפור ילדות/נערות עמוק ומוחץ. אני בטוחה בזה. אדם לא נעשה כזה סתם. פשוט, בספר הזה סיפורו לא הוגש לנו. אני, כמובן, לא מצדיקה. יש איזה רגע בתיאור של הערב ההוא, כשג'וד מבין שאין לו מה לעשות, אלא לחכות שזה ייגמר. זה היה רגע ששבר את לבי מאד. יותר מאשר התיאור של הרולד לווילם אחר כך. אני זוכרת שסגרתי את הספר בתחושת יאוש ברגע ההוא וכיביתי את האור. אחרי חצי שעה של התהפכות חסרת מנוחה במיטה הבנתי שאם אתעלם זה לא ייעלם וחזרתי לקרוא.
לא לכל אחד אני מספרת על הספר הזה. זה לא ספר שכל אחד יכול לקרוא, כי הוא מעביר את הקורא תהליך פנימי חזק ובוטה. למרות ההבדלים הרבים בינינו, יש לנו גם קווים משיקים. חושבת שזו הסיבה שסיפרתי לך על הספר, ושמחה שאתה חווה אותו.
אני חושבת שכל סבל הוא סבל. פרופורציות ניתנות לבחינה רק בדיעבד, אבל ברגע של הסבל, הוא 100% נוכח. אבל בחיי היומיום אני כל כך שיפוטית, זוכרת איך לא הבנתי כיצד ומדוע יולדות ששכבו לצידי צועקות וצורחות במצוקה. עד היום לא מבינה את זה, למה הן נאחזות בקושי של הרגע, כשברור שבסופו יגיע אושר גדול. ובזמן שאני כותבת את המלים האלה, חושבת שאולי זה סוג של חיבור שיש לי עם ג'וד, שצריך לעבור את הקושי. אולי לכן הרגע הזה היה לי כל כך יותר מדי.
----

05/11/2020
קיילב מת, וילם וג'וד זוג, דברים הולכים ובאים אל קיצם, ככל הדברים כולם, האמת. אני לא יודע כמה עוד היא תפתיע אותי. הייתי אומר שמישהו צריך למות, אבל הייתי מעדיף להגיע לידי סיום בלי סבב נוסף של עינויים. הופתעתי שווילם לא ידע על קיילב, כי הוא כן היה בבית החולים, והרולד כבר סיפר לו. אולי היא קפצה בזמנים, וזה אכן מרמז על העתיד לבוא, אבל אולי די עם ניחושים.
את כותבת שלקיילב יש עבר. ודאי שיש לו עבר, אבל אני לא מוכן לשמוע, ולא מוכן לסלוח. אין עבר שמחייב אותך לנהוג כך, ואין נסיבות מקילות. אני מכיר מעצמי את הצורך/רצון לפגוע בחלש. דווקא כשמישהו חלש, זה מוציא ממך רוע ואלימות. דווקא אז. תחושת הגועל נוכח הפגום, הפצוע, הזקן, הנכה. אני מבין את זה. מאד מבין.את יודעת מה עושים? מתאפקים. מתרחקים. קיילב צריך להיות זה שלא ייגאל, שייסוריו יישארו גם אחרי הגאולה, גם אחרי שהכל ייגמר. להשאיר אותו בתא קטן, עם סבל אינסופי, נשכח מלב, חסר מנוחה, חסר מוות, חסר חיים, אבל מרגיש עד עומק עומקיו את הכאב, ואת הזעם ואת השנאה ואת החולשה ואת כל מה שהוא מפחד ממנו, ואת כל מה שהוא בז לו ושונא ונרתע, ולכל זה לא תהיה תכלית, ולא יהיה קץ, ולא תהיה מנוחה, ולא יהיה הרף, והוא לא יתרגל ולא ינוח ולא יחכה שזה ייגמר. זה לא יעבור. וכל השאר, כולל כל השאר, ייגאלו, ימשיכו הלאה, העולם יתקדם, האנושות תתקדם, אבל הוא יישאר שם, בתא העינויים שלו, לנצח, בלי סליחה ובלי מחילה.
...
טוב, ברור מה יגידו פסיכולוגים, אבל זה לא אכפת לי, וזה לא שיקוף ולא השלכה. זה עונש מתאים וראוי לכלב הזה. יצא לה טוב, השם.
מעניין לי עד כמה אנו לוקחים את היצירות הללו ברצינות.
----

07/11/2020, 10:50
טוב, אז ג'וד נולד ונזנח בשלג וגדל במנזר והנזירים מכים אותו ואונסים אותו. ואז הוא בורח עם האח לוק והוא מסרסר בו וגברים רבים אונסים אותו ומכים אותו, וגם האח לוק אונס אותו, ואז הוא מחולץ והולך לפנימייה, והמדריכים אונסים אותו ומכים אותו, ואז הוא בורח ונהגי משאיות אונסים אותו ומכים אותו, ואז ד"ר טריילור אונס אותו ומכה אותו ודורס אותו, ואז קיילב אונס ומכה וזורק אותו מהחלון. בסך הכל אמין מאד, שהרי למי מאיתנו זה לא קרה?

אבל עכשיו, אחרי ה rant, זה ספר מיוחד ויוצא דופן, ואיכשהו, על אף הפסקה הקודמת, שואב אותך אליו, ומערכת היחסים עם ווילם יפה מאד, והעצב הגדול שבא עם מותו, גם הוא יפה מאד. ההתבגרות שלהם יחד איתך, הם מתחילים צעירים, ולאט לאט הופכים להיות בני גילך, והיה בזה משהו מרגש ומיוחד, לחגוג להם 49, 50, לשמוע על הפנסיה של אנדי, שמתקרב ל 65 ומחפש רופא חדש לג'וד, על הרולד וג'וליה שכבר זקנים מאד, ועל ההתמודדות המטורפת של הרולד עם כל מה שקורה סביבו, מה שקורה לו. יש לי עוד כמה עמודים, אני משהה את הסוף, למרות שאשוב ואקרא בו מייד, על מנת לראות איך הדברים נקראים בפעם השנייה. הרבה דמעות ירדו לי. לא בשל המוות של ווילם, דווקא קודם לכן, כשהם משפצים את הדירה בלונדון, והארכיטקט, ויקראם, מחליף את החלונות למרות שהם יפים נורא, כי על מנת לפתוח אותם נדרשת דחיפה מהרגליים, וזה היה לי כל־כך יפה, כל־כך עדין. ווילם שואל, וויקראם מסביר, ושימת הלב הזאת שלו, זה הכמיר את ליבי. היו עוד כל מיני כאלה, דווקא קטנות ממש, שריגשו אותי עד מאד, והלחיים שלי היו רטובות איזה שעה. איזו אהבה. מהספרים. ואני, נטול אהבה ויכולת לאהוב אדם, מזיל דמעות עליהם, ועל עצמי ועל העולם, והן, כדרכן של דמעות טובות, מטהרות ומנקות, ואתה יותר טוב אחרי הספר הזה מאיך שהיית לפניו. מזל שסיפרת לי, ותודה שוב.
זה ספר חיוני מאד. וגם טוב. ממש טוב. יהיה עלי לחכות כמה זמן, וגם לקרוא בו שוב, על מנת לראות עד כמה, אבל אני כבר במשאים ומתנים עם עצמי. בכל מקרה הוא ראשון לספרים החדשים, שנכתבים במיליונים אבל נעדרים איכות, והנה, סוף סוף מצא הדור הזה את הספר שפרץ הדרך והציב רף לאיכות של המאה העשרים ואחת, בדומה לפורצי הדרך של המאה ועשרים, ששימחו כל כך את לב כולנו.
חוץ מזה אין הרבה, אתמול פגשתי קצת חבר, התנערתי מעמנואל קאנט והדבר כשלעצמו שלו, שבעיניי הוא צירוף לשוני־הגותי בלבד, אבל אין בו ממש כלל וכלל (ויש כאן סוג של משחק מילים), והיה נחמד. הלילה אהיה במשמרת, עד אז יש חצי יממה, אשתדל לישון קצת, ללכת קצת, מי יודע.
איך אצלכם?
----

07/11/2020, 14:53
הכמה עמודים שנשארו לי הכילו הרבה יותר משיכולתי לצפות, וכבר ויתרתי על המוות שלו, כבר הסכנתי עם חייו, והוא לא ויתר, והזריק אוויר לווריד, והשיחה של הרולד עם הפורטרט של ווילם כל כך יפה ועדינה, והכלבה הזאת לא הסתפקה, והרגה גם את אנדי, ואת ריצ'ארד, ואת סיטיזן ואת אלאיה. היא לא נורמלית, זאת. ורק ג'יי בי נשאר. והרולד, וג'וליה, והמכתב שכתב להם.
כן, זה אחד הגדולים. כך נראה לי עכשיו. אחד הגדולים.
זהו. אחרי ארבעה מכתבים אני שובת, ואת יכולה לנוח מהצפצופים שלי.
----

07/11/2020, 18:36
כשקראתי את ההודעה הקודמת חשבתי על התאונה שממתינה בהמשך הספר והתחיל להתנגן בי השיר שם, של הנטאשות.
היטלר מת, סטאלין מת, ועוד כמה ששכחתי את שמם.
...
ד"ש מהלב,
ל'.

=========================





בחלוף זמן אומר כך: בזמן הקריאה אתה עקוד לדבר הזה, אבל מרחוק אתה מגלה שהפצעים העלו ארוכה, ולא נותר הרבה.
על כן אין הוא יצירת מופת בעיניי, אבל הוא בהחלט ספר טוב להעביר איתו זמן התעללות עצמית קצת, ללמוד על עצמך קצת, למות קצת.

לפני מאתיים ואחת עשרה שנה, במסגרת סמינר באוניברסיטת תל אביב, נתקלתי ביומנים של אתי הילסום, והתאהבתי. הסמינר נקרא "הגות יהודית לאחר השואה", ובמהלכו עסקנו בכתבים של ז'אן אמרי, הרבי מפיאסצ'נה, פרימו לוי וכיו"ב. מוזר היה לי לקרוא יומנים של אישה צעירה בתוך המכלול הזה, משום שהם אינם הגות - לא במובן שיטתי - ואף לא נכתבו אחרי השואה, אלא במהלכה. למזלי, שני עניינים פעוטים אלה לא מנעו מן המנחה להציג בפנינו את היומנים, ועל כך תודתי התמידית, שכן זכיתי לצלול לעומקם, ולפתח איזו אינטימיות איתם. אני חושב שזו תופעה רווחת מאד בקרב קוראי היומן: אתה פשוט מתאהב. אז כתבתי עליה, כמובן, ואני מצרף כאן קטע מתוך הדברים שכתבתי במסגרת הסמינר. הוא תלוש, זה נכון, אבל גם עומד בפני עצמו, כיחידה מובחנת. עם זאת, יימצאו בקטע כמה פערים, אך אין הם מקשים על הקריאה או על ההבנה. תנו דעתכם כי קריאה ראשונה ביומנים אלה היא עמוקה מאד ועשויה להיות בבחינת "אירוע משנה חיים". כך או כך, הקוראים יכולים לצפות לכך שהתייחסותם לכל הכרוך בשואה ובעניינים הנוגעים לה, כפי שהם מתקיימים כאן בארץ, תשתנה עד לבלי הכר. כמו־כן, על אף שמחברת הספר היא אישה צעירה שנרצחה באושוויץ טרם מלאו לה 30, הקריאה בדברים מרוממת רוח ונפש, ויש בכוחם לנחם אותנו, להציע לנו מזור ומרפא כאן ועכשיו, כשמונים שנה אחרי שנכתבו.

הערה: תחילה תורגמו היומנים לעברית תחת השם "חיים כרותים", אך לאחר מכן שונה השם, וכעת הם נקראים "השמיים שבתוכי". השם הראשון גרוע להכעיס ואף מקומם, והוא מעיד כאלף עדים שעורכי ההוצאה לא הבינו דבר וחצי דבר ממה שקראו, ורק קורבנותם שלהם עמדה לנגד עיניהם, כאשר העניקו לכתביה את השם הזה. אתי חיה את חייה במלואם, ומי שחי כפי שחיה היא, חייו אינם נכרתים, אלא נכתבים בספר החיים ובוהקים בו לנצח נצחים. דבר לא נכרת, דבר לא נפגע. רק שהתפאורה היתה מזעזעת.
אינני אוהב גם את השם השני, הנוכחי. נכון שהוא מתאים יותר, וודאי, והוא מכיל בתוכו הבנה לעצמתה ולעמדתה של המחברת. אבל הוא איננו השם שבחרה המחברת עצמה, ולכן אני מוצא אותו מיותר. השם הראוי הוא "יומניה של אתי הילסום", הא ותו לא. ולא זו בלבד, אלא שהגדילו המוציאים לאור והוסיפו חטא על פשע: הם ערכו את היומנים, חתכו וקיצרו אותם עד מאד, ובכך פגמו בשלמות היצירה ובקדושתה. אכן, קדושים היומנים הללו.

לפיכך אני ממליץ לקרוא את היומנים באנגלית או בהולנדית (שהיא שפת המקור), או בכל שפה שבה המוציאים לאור יודעים לכבד את אשר יש לכבד. ראשית, בשתי השפות שציינתי היומנים שלמים, וכל דבריה בספר נכתבים; ושנית - הם נקראים יומניה של אתי הילסום, בפשטות ובלי נסיונות כאלה או אחרים לתת כותרת לתוכן שאין לכתרו.



עד כאן הקדמה, וכעת - לדברים עצמם:


חלק שמיני (מזרחה):
גזירות חדשות על היהודים. עליהם למסור את אופניהם, נאסרה הנסיעה בחשמלית, ואסור לקנות אצל הירקן. אסור לצאת מהבית אחרי 8 בערב. הגזירות הללו צועקות: "אנו באות לקחת מכם עוד צלם אנוש. לקלף מעליכם עוד שכבה של התנהגויות אנושיות פשוטות". לרכב על אופניים, לקנות ירקות. רק אחרי כל הקילופים האלה, כשכבר לא נותרה דרך אחרת להשפיל, רק אז ייקראו למחנה המעצר.

אתי כותבת: "כשיורד עלי דיכאון בגלל הגזירות האלה... אני יודעת שלא הגזירות כשלעצמן הן הסיבה לדיכאון, אלא שיש בתוכי המון עגמה, והיא מחפשת לה דרך להתבטא, ולהוכיח את עצמה" (80).

יש לאתי, כמו לכל היהודים באמסטרדם (ובאירופה בכלל יש לומר), כל הסיבות שבעולם להיות עצובים, כועסים, מפוחדים, קורבניים. זה אנושי, זה מובן, וגם צפוי עד מאד. אבל לא אתי. היא מצליחה לשמור על הצלם שבה, ולא נותנת לגזירות הללו לגזול את חרותה הפנימית. מבחינתה, הן כמעט לא אמיתיות (המלה "כמעט" חשובה כאן מאד, שכן היו אלה גזירות אמיתיות, ממשיות, ואנשים רבים נרצחו בעטיין, כידוע לכל). מחד, הן אינן מהוות סיבה לתגובה יוצאת דופן, ומאידך, הן בהחלט נותנות לעגמומיות שבתוכה אפשרות להתבטא. עם זאת, וזה ייחודי מאד, עגמתה היא פנימית, ולא חיצונית. היא לא נגרמת בגלל הגזירות, אלא מהווה ביטוי אנושי למבנה הנפש שלנו, כפי שהתפתח לאורך ההיסטוריה והאבולוציה. במילותיה: "אצלי הכל מתחיל בפנים ויוצא החוצה, אף־פעם־אחת לא להפך. בדרך כלל הגזירות האיומות ביותר – והן אינן מעטות – מאבדות הרבה מהאיום שבהן, לאור האמון והביטחון שבי" (שם). כבר דיברנו על האמת הפנימית שלה, אמת שנובעת מתוכה ולא מוכתבת מבחוץ. כאן אנו יכולים לראות את היישום של אותה אמת בחיים ממש. המציאות היא פנימית, ומה שקורה בחוץ אינו מהווה סיבה לדאגה, חרדה, פחד או עצב. הבטחון והאמון שבפנים, מפשיטים את האיום החיצוני ומציגים אותו במערומיו. הוא אינו כה מפחיד. רק הפחד ממנו מפחיד, ועל הפחד הזה אפשר להתגבר.



אתי נפעמת מכוחותיו של ס. האהוב שלה, האנליטיקאי. היא מלאת פליאה על יכולתו לטפל בשישה אנשים נוספים, ולהקדיש להם מזמנו. היא מתארת את עבודתו אתם ככזו שמסלקת מהם את המוגלה, וחושפת את הכוחות הטמונים בהם, עד אשר "מנשמותיהם המיובשות מתחילים לנבוע מעיינות המים החיים". היא משווה אותו לדמות של כומר טוב בספר שהיא קוראת, שמתווך בין אלהים ובני־אדם, ואשר מבין את מי שנמצא בתהליך התהוות, משום שלדברים הגשמיים אין כל אחיזה בו. היא אוהבת אותו כל כך, את ס. שלה (ששמו המלא יוליוס ספיר. Spear). היא מאבחנת נסיגה רוחנית שחלה בקרבה: לפתע היא רוצה אותו רק לעצמה, את ספיר, שהיא תהיה רק שלו, והוא יהיה רק שלה, ושהם יגבילו זה את זו במערכת היחסים שלהם. היא כועסת על עצמה – "אני קטנונית". ואז, פתאום, מאבדת את אהבתה אליו. ולבסוף, מתוך הבלבול הזה (אוהבת, חומדת, כועסת, לא אוהבת) היא מוציאה את המשפט הבא: "בכל סוג של יחסים יש נסיגות. צריך להמתין בשקט עד שזה יעבור, הכל שוב יבוא על מקומו" (81). בדימיונה, שמה את המלים הללו בפיו של ס. עצמו, מקשיבה לעצמה דרכו. היא מבינה שאל מול רגעים סוערים עדיף להמתין בשקט. לא להגיב. להתבונן במצב ולא להבהל. או־אז אפשר לבחון את הדברים ולשאול שאלות כגון: מה אני לא אוהבת? מה קרה? למה זה קרה? מה אני רוצה שיהיה? מה אני חושבת שיהיה? היא מבינה שאין לייחס לרגעים הללו חשיבות יתרה, משל היו נצחיים. בסופו של דבר זהו מצב־רוח רגעי, נקודתי, והוא יכול להופיע כאשר הנפש מנומנמת ונוחה להפגע. פשוט להמתין בשקט. זה יעבור.



אתי חוזרת לגזירות שהוטלו, ומעידה שאין להן השפעה רבה עליה. היא טוענת שהיהודים מסכימים להשפלתם. לדבריה, כל מעשה השפלה דורש שני צדדים, ולו היה נעדר הצד המושפל - הרי שהצד המשפיל היה מתפוגג ונמוג. היא אומרת שצריך לחנך את היהודים לחשיבה כזו, ואז מתארת את הבוקר שלה: היא נוסעת על אופניה, ובכל מקום שלטים האוסרים על יהודים להיכנס או לעבור. אסור להם לפנות לדרכים המובילות אל מחוץ לעיר. היא אומרת: "נהניתי מהשמיים הרחבים המשתרעים לפני בשולי העיר, ונשמתי את האוויר שאין עליו הגבלות… השמיים משתרעים גם מעל פיסת הדרך המותרת לנו" (83). היא יכולה להכיל בקרבה כל־כך הרבה, עד שאין היא נפגעת כלל מן ההגבלות המלאכותיות הללו. היא אומרת שהחבלה הקשה ביותרת נגרמת לנו על־ידי עצמנו, ומכוונת בדבריה אלה ליחס ולמשמעות שאנו עצמנו נותנים לדברים. אם לא נרגיש כלואים, לא נהיה כלואים: "החיים יפים בעיני ואני מרגישה את עצמי חפשייה" (שם). היא יכולה לחוש את השמיים בכל מקום, כי הם נובעים מתוכה: "השמיים שבתוכי רחבים וגדולים כמו השמיים שמעלי. אני מאמינה באלוהים, ואני מאמינה בבני־האדם, ואני מעיזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזוייפת" (שם). זהו, היא על סף סיום חוק לימודיה, וכבר לא משנה לה מה יגידו ומה לא.

היא מסבירה את משנתה הפוליטית, שמשולבת עמוקות עם התפתחות אישית: "אדם לא צריך להתבייש בכך שהוא עובד על עצמו, זה באמת לא סתם אינדיבידואליזם חולני. ושלום אמיתי בעתיד ייתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, ויעקור מתוכו את השנאה לזולת, יהיה מוצאו מה שיהיה, ויהפוך אותה למשהו אחר, אולי במשך הזמן לאהבה אפילו… אני משוכנעת שזה הפתרון היחיד" (83-84). היא מבחינה בין עבודה עצמית לבין עיסוק אובססיבי בעצמי. נכון, יש מצב של "אינדיבידואליזם חולני" כלשונה, שבו אדם עסוק ברצונותיו שלו בלבד, והוא עיוור לקיומם של אחרים. נותר הוא ורק הוא, והצרכים הפשוטים שיש לכולנו, אוכל, שתייה, שינה, הופכים אצלו לתאוות שעליו להשיג בכל מחיר. הכלל נתפס בעיניו ככלי לשימוש עצמי, כמראה שממנה ניבטת דמותו הבלעדית. לא על זה היא מדברת. לא ולא. היא אומרת מפורשות – עלינו להגיע לשלום פנימי, לעקור את השנאה מתוכנו, להפוך אותה לאהבה. לטוות זהב מקש. לבער את הרע מקרבנו. במצב כזה, פגיעה באחר אינה באה בחשבון וכלל אינה עומדת על הפרק. היא נדחקת ממעגל החיים באופן ממילאי, שכן אין היא שייכת לחיים. למעשה אתי מדברת על מצב של גאולה כללית – כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, מה שאומר שהיחסים החברתיים לא יהיו מבוססים יותר על פחד, על מחסור ועל צבירה, אלא על אמון, שיתוף ונתינה, כאשר כל אנשי העולם ערבים זה לזה. היא חותמת את רשמיה מאותו היום באומרה: "אני אדם מאושר, ואני מברכת על חיי, כן, גם בשנה הזאת 1942 לספירה, השנה המי־יודע־כמה למלחמה".


אחרי הדברים הללו, שהם באמת מפעימים (שוב: יש לזכור כי הם נכתבים בזמן השואה, בזמן שאתי ויקיריה נדרסים על ידי המגף הנאצי), היא שוב נסוגה, ומתעסקת באהבתה אל ספיר על שלל בעיותיה (הוא מאורס לאישה בשם הרתה, היא חיה בלונדון, והמלחמה קרעה אותם זו מעל זה. סופו של דבר הוא ימות באמסטרדם, ממחלה, מבלי שיזכה לראותה שוב). היא מקנאה, היא מבקשת נקם, אחר כך נרגעת, ומתמלאת חמלה. יפה מאד להבחין בפער שבין הפרטי - קטנוני וכעסן, לבין הכללי - רחב ומכיל וחכם ויודע. זהו אחד השיעורים החשובים ביותר שמלמדים היומנים, וכל מי שניסה דרכו באיזו שיטה רוחנית, יכול ללמוד מזה את השיעור הבא: כשנופלים מן הרחב לאין שיעור אל המצומצם, זה כואב, זה קשה, זה מגביל וזה מבהיל. עם זאת, אפשר להתגבר על הכאב, אפשר להמשיך בדרך נוכח ההתנגדות הטבעית, המצמצמת, המבקשת לספק את דרישות האני הפרטי, וזונחת את זה הכללי. אם אנשים גדולים כמו אתי עברו דרך הגהינום הקטנוני הזה, גם אנו יכולים. מה שהפך אותם לגדולים היה שהמשיכו בדרך, ולא עצרו ונכנעו לקטנותם שלהם. מי יתננו.


כל זה נשמע כל־כך מוזר, כשמסביב המלחמה מתכערת מאד, והנאצים כבר החלו בהשמדה. סביר מאד יהיה אם נשאל על מה ולמה היא בכלל מתעסקת באהבות ובקנאות. או בהורים שלה. אלא שאלה הם החיים, והיא לא מוכנה להפסיק לחיותם. להיפך, היא לומדת כיצד לחיות באופן מלא ומשמעותי. אתי כותבת שהיא מנותקת מהוריה, למרות שמפרידים בניהם רק שעתיים נסיעה. היא יודעת שהם אינם רעבים, ושישנם אנשים הדואגים להם, ודי לה בכך. ברקע מסתובבות שמועות שכל יהודי הולנד יישלחו בקרוב לפולין, ורשת השידור האנגלית הודיעה שמאז אפריל 41' נספו 700,000 יהודים בגרמניה ובארצות הכבושות. ואתי בשלה: "החיים אינם נראים לי חסרי משמעות. ואלוהים לא חייב לנו הסבר על חוסר המשמעות שהוא תוצאה של מעשינו שלנו. אנחנו הם החייבים הסבר! אני מתּי כבר אלף מיתות באלף מחנות ריכוז. חוויתי הכל על בשרי, וידיעות חדשות כבר אינן מדאיגות אותי. בדרך זו או אחרת הכל ידוע לי. ועם כל זאת, חיי יפים ורבי משמעות, כל רגע ורגע מהם" (88). המשפט הזה בא מיד אחרי שהיא מספרת לנו על השבע־מאות־אלף שנספו. חייה יפים ומלאי משמעות, למרות מאות־אלפי נרצחים, אחיה, בשר מבשרה.


בקטע האחרון אפשר למצוא כמה תובנות: חוסר המשמעות הוא תוצאה של מעשי ידי האדם. האל לא חייב לנו כלום, אנו אלה שחייבים לו. אני, אתי, חווה את היותי אחדות אחת עם העם היהודי. לכן מתי אלף מיתות באלף מחנות, כי הייתי בכולם, כי אני כולם. העם היהודי הוא אחד, ובאופן רחב יותר – הכל הוא אחד. לכן "הכל ידוע לי". ומתוך כל זה וודאי ש"חיי יפים ורבי משמעות".


היא ממשיכה למצוא יופי בכל מקום. למשל, זמן־מה לפני כן היא מספרת על חוויותיה כשהתבוננה בציורים יפניים. הדיוק שבהם מרשים אותה, ואז היא יודעת: "כך אני רוצה לכתוב. לתת מרחב למלים. אני שונאת ריבוי מלים. הייתי רוצה לכתוב רק מלים שהן חלק אורגני מאיזו שתיקה גדולה, ולא מלים שכל מטרתן להחריש את השתיקה ולנפץ אותה. המלים צריכות להדגיש את השתיקה" (77). זאת משום שהשתיקה יפה היא, והיא הדרך היחידה לקשור קשר. אין דרך טובה יותר. עלינו לדעת שהדיבור הוא הכרח ושעלינו לכבדו. ממש כשם שנשימה היא הכרח. מי מאיתנו שם לבו לנשימותיו? מעטים בלבד, רק אלה המתרגלים נשימה. אתי מלמדת כי עלינו לשים לבנו בכל העתים לדברים הטריוויאליים ביותר. עלינו להבין כי הדיבור הוא יקר, ולכן יש למעט בו ככל הניתן. עלינו ללמוד להדגיש את השתיקה, ולהפסיק להכביר מלים. גם דוד המלך ידע: "לך דומיה תהלה" (תהלים ס"ה). היא מתארת את אחד הציורים היפניים שראתה – ענף פורח בפינה התחתונה של הדף. זה הכל. כמה משיכות מכחול מעודנות – דיוק בקטן שבפרטים – ומסביבן החלל הרחב, לא ריק, אלא גדול ומאפשר ומלא השראה. היא רוצה לכתוב כך. "מלים על רקע ללא מלים. ויהיה קשה יותר לבטא את השתיקה ואת הדממה, מאשר למצוא את המלים. יהיה עלי למצוא את היחס הנכון שבין המלים לשתיקה, השתיקה שמתרחש בה יותר מאשר בכל המלים ואין הכוונה לשתיקה מעורפלת וערטילאית, אלא לשתיקה שיש לה קווים ברורים וצורה משלה" (שם). עד כמה שהקטע הזה איננו ברור, כך בדיוק הוא ברור. שוב, התייחסות למושאים באמצעות היפוכם, בו־בזמן, על־מנת להמחיש את אמיתות קיומם ואת עוצמתם. השתיקה כאיכות המבטאת יותר מכל המלים, שתיקה שאיננה מעורפלת. אנו נוהגים לומר על מלים שהן מעורפלות, מהי שתיקה מעורפלת? ולעומתה, מהי שתיקה עם קווים ברורים? היא נסחפת בתוך הנוף היפני שבראשה. היא רוצה לטייל בנופים יפניים, היא מאמינה כי הם יעזרו לה להבין כיצד ברצונה לכתוב, כדי להעמיק את הידיעה, בלשונה. בכלל, היא אומרת, "אני מאמינה שיום אחד אפנה מזרחה, כדי למצוא שם בחיי היומיום, את אותו הדבר שכאן אני חווה אותו כיוצא דופן" (שם). אנו מוצאים כאן עדות ישירה לכך שרעיונותיה של אתי בדבר החיים עולים בקנה אחד עם הפילוסופיה המזרחית, והיא מאמינה שחיי היום־יום במזרח עשויים להתאים לאופן שבו היתה רוצה לחיות את חייה שלה. אולי שם תחדל מלהיות יוצאת־דופן.



אתי פנתה מזרחה, אבל הגיעה רק עד אושוויץ.