ביקורת ספרותית על חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה
ספר בסדר

---

אוקיי, אני שונאת את הספר הזה.
תראו, קראתי 460 עמודים, והכל היה סבבה, עד שבשלב מסוים, פשוט התחלתי להרגיש שזה יותר מדי ושבא לי להעיף אותו.
אני ברצינות לא רוצה את הספר הזה בבית, תודה לאל שבנו ספריית רחוב בשכונה שלי, כי ברגע שיפסיק לרדת גשם, אני הולכת לנטוש את הבייבי הזה שם.

אני אנסה לשמור על הביקורת הזאת נטולת ספוילרים לעת עתה, אבל אל תדאגו, זה יגיע.
קודם כל, נתחיל מזה שהגעתי אל הספר הזה אחרי שכבר ידעתי 2 ספוילרים ענקיים עליו.
אני לא אטרח בלספר על העלילה, ואני חושבת שאפילו יש אנשים איפשהו שימליצו שתגיעו לספר הזה מבלי לדעת שום דבר.

יש רק 2 דברים שאתם צריכים לדעת על הספר הזה לפני שאתם קוראים אותו:
1. טריגרים לכל דבר בערך.(אונס, פדופיליה, נזק עצמי, התעללות - פשוט פאקינג הכל)
2. הוא ארוך, ועיקר העלילה היא פשוט מעקב אחרי הדמויות משהם צעירים ועד-
טוב, לא סיימתי את הספר, אז אני לא יודעת עד איזה גיל, אבל תקופה די ארוכה ומשעממת.

יש הרבה דברים טובים בספר הזה, אבל מה לעשות, מהנה - הוא ממש לא.
קודם כל, לקח לי יותר משנה להגיע לשלב הזה שאני סוף סוף משלימה עם זה שאני לא הולכת לסיים אותו.

קשה לי להסביר מה בדיוק קרה כאן, אבל אני אנסה:
קראתי את ה-180 העמודים הראשונים בחשש, כי ידעתי שזה הולך לכאוב, ואז החלטתי שאני דווקא נהנית ורוצה להתחבר יותר לדמויות, אז חזרתי להתחלה וקראתי את ה180 העמודים הראשונים שוב, וכשהגעתי סוף סוף לקטעים הקשים, כבר עבר הרבה מאוד זמן, והייתי בן אדם שונה מהבן אדם שהתחיל את הספר הזה.

בגלל שעברתי שנה דיי חרא, מלאה בסבל, יצא שהסבל שבספר הזה פחות הזיז לי.
פשוט נהייתי יותר עמידה לזה.
"מה שלא הורג אותך מחשל אותך" הוא משפט דיי עצוב כשחושבים עליו ככה.
כשאדם מאבד את הרגישות לדברים מסוימים, לא בגלל שהוא בוגר יותר, אלא בגלל שהחיים העניקו לו כאב גדול מזה; שהוא פשוט כבר לא מסוגל להרגיש כאב שהוא לא קיצוני.
במילים אחרות, אם מישהו אומר לכם שהוא קרא את הספר הזה, חשב שהוא טוב, אבל שהוא לא כזה עצוב וקשה לקריאה כמו שאנשים אומרים...פשוט תנו לו חיבוק.

בכנות, הדבר שהכי מכאיב בספר הזה עבורי זה האורך שלו והחוסר תקווה שיש בו.
אתה פשוט יודע שהמצב לא הולך להשתפר.
לא רציתי לשנוא את הדמות הראשית, וכשהגעתי לעמוד שבו עצרתי, זה כבר-
כי פשוט שנאתי אותו, וידעתי שאני צריכה להרגיש רע על זה, אבל-

אוקיי, פסק זמן רגע.
אנשים, שמזיקים לעצמם, סובלים.
אני מבינה את זה, אני לעולם לא אכעס על בן אדם על כך שהוא מכאיב לעצמו ועושה דברים שמזיקים לו...
אני מבינה שאם בן אדם עושה את הדברים האלה, זה כי הוא בכאב נוראי.

אבל בכל זאת שנאתי את הדמות הזאת ברגע הזה.
באמת, מה שאנדי אמר לו כמה עמודים אחרי שהוא עשה את זה, סוג של תיקן לי משהו והתענגתי על זה.
רציתי מישהו שיכעס עליו, כי לאורך כל הספר, כולם הראו לו אמפתיה והבנה וזה לא פאקינג עזר.
אבל אנדי?! - סוף סוף הוא אמר לו שהוא חולה שהוא צריך להתאשפז ושהוא הולך להלשין עליו.
כאילו - YES. אני בעד. כי יש גבול.

מה אני אגיד, אני מזל שור, אני שונאת אנשים חסרי תקווה.
ואתם יודעים מה הכי עצוב בזה?
שזה לא סתם ספר סדיסטי שנוצר כדי לגרום לכולנו לסבול כמו שאנשים אחרים אוהבים לומר.
זה לא סתם סיפור עצוב, זה באמת ככה, זה אמיתי.

זה באמת כואב ככה, זה באמת חסר תקווה ככה, יש אנשים בדיוק כמוהו שלעולם לא יוכלו להפסיק לשנוא ולפגוע בעצמם.(למרות שאולי אני טועה, כי לא הגעתי לסוף של הסיפור, אבל אני בספק עם הדמות הזאת השתנתה)
עכשיו כשאני חושבת על זה, אני תוהה איך הוא לא הרג את עצמו.(הייתי מגיבה על עצמי, אבל זה יהיה ספוילר)

הכתיבה נהדרת, אבל היא לא מהסוג שאני נוטה להתענג עליו.
הספר הזה כל כך גדול, וכמעט ואין בו דיאלוגים או סצנות מעניינות, זה הכל פשוט אוסף של דברים קטנים על הדמויות שאיכשהו הסופרת הזאת חושבת שמתחברים.
מה לדעתי הספר הזה אמור להראות?

אוקיי, אז אני רואה את הערך שבספר הזה...
אני רואה איך הספר הזה יכול להיות מאוד משמעותי ומשנה חיים לאנשים אחרים.
אבל יש משהו אחד שממש מעצבן אותי, וזה כשאנשים ממליצים על הספר הזה כאילו שזה ספר שכל אחד יכול פשוט להרים ולקרוא.

זה לא התוכן שמפריע לי, באמת, שהבחור הזה יחתוך את עצמו כמה שהוא פאקינג רוצה, אבל איפה ה-
בשר?!
איפה הבשר, איפה הרגש, איפה המשמעות?
כאילו, זה "חיים קטנים" או "חיים סתמיים"?

אני שונאת כשאנשים חיים את החיים שלהם כאילו הם לא משהו ששווה לחיות.
אז הספר הזה ללא ספק ממש ממש לא הקטע שלי.
נהניתי ממנו יותר בפעם הראשונה כשקראתי אותו מזווית שונה, של לנתח את הכתיבה ואת הרכבת הסיפור.
בתור כותבת, הכתיבה הזאת ללא ספק מעוררת השראה, אבל הסיפור עצמו פשוט לא-
הוא פשוט מכוער בעיניי, אם לומר את האמת.
אבל אולי אני בן אדם נוראי, שלא יודע לזהות יופי ביצירה כזאת, באמת שאני לא יודעת אם אני מספיק אובייקטיבית כרגע או לא.

אבל אני מניחה שזה החלק הכי טוב בו, הוא מכוער ויפה, הוא אנושי בקטע שמעורר בחילה אבל גם אמפתיה.
הוא שילוב של שני דברים, שאחד מהם אני מסוגלת להבין, והשני פשוט לא נוכח מספיק בעיניי.
זה נשמע מגוחך לומר שאני מעדיפה ספרים שיש בהם איזושהי תקווה?
הרי זה לא שחשבתי שזה הולך להסתיים טוב, אבל משהו בהגשה לא היה מספיק...
אותנטי עבורי, כי בחיים יש עוד צבעים, זה לא רק אפור, אבל אפור זה כל מה שרואים פה.
טוב, אני מניחה שהחצי הראשון של הספר קצת יותר צבעוני ובטעם שלי מהחצי השני.

**ספוילרים מפורטים אבל מעודנים מעט כדי לא לגמרי להרוס למי שירצה לקרוא**

אני לא יודעת איך זה יוציא אותי, אבל הדבר הראשון שממש זיעזע אותי, לא היה הפדופיליה.
למי שלא קרא את הספר הזה, אז קורה מצב שבו ג'וד, הדמות שחותכת את עצמה(סורי שככה אני מתארת אותו זה פשוט כל מה שאני יכולה לראות בו כרגע), מוצא את עצמו מנוצל מינית על ידי דמות בשם "האח לוק" עליו הוא סומך, כי הוא היחיד שהיה טוב אליו ולא הכה אותו.
זה מתחיל מכך שהאח לוק קודם מסרסר בג'וד ומשכנע אותו שזה כדי שהם יוכלו להישאר ביחד, ורק אחר כך הוא מחליט עבור ג'וד שהם מאוהבים וצריכים להתחיל לשכב אחד עם השני.
זה פשוט מבחיל לקרוא על זה, איך שהגברים האלה נכנסים לחדר במוטל ובוחנים את ג'וד, ואפילו מתלוננים שהוא לא נראה צעיר מספיק.
זה מבחיל לראות איך האח לוק מצליח לשכנע את ג'וד לעשות את זה, כדי שהם יוכלו לחסוך כסף ולבנות לעצמם בית ביער, ושכל הסקס עם גברים תמורת כסף זה רק משהו זמני.
אבל איכשהו, הרגע שהכי הרס אותי, זה היה הרגע שבו לוק מסתכל על ג'וד, אחרי שהוא כולו חבול כי התחיל להטיח את עצמו בקירות מרוב שהיה לו קשה להתמודד עם המפגשים האלה עם הגברים, ואומר לו שהוא הורס את הגוף היפה שלו, ושעדיף לו לחתוך את עצמו.
תהרגו אותי, אבל זה הקטע שהכאיב לי יותר מהכל.
וסתם אם מישהו תוהה לעצמו, כן, קראתי את הקטע שנקרא לו X=X, ואני חושבת שזה ללא ספק קטע קשה ומזעזע, אבל איכשהו זה היה פחות משמעותי בעיניי.
כאילו, איכשהו הצלחתי לשמור על ניתוק מסוים, ופשוט קראתי את זה כמו רשימת מכולת, ואז ברגע הזה שהאח לוק אמר לג'וד לחתוך את עצמו, פתאום הגבתי כאילו זה באמת משנה, כאילו שזה כבר לא רק סיפור, אלא חיים של ילד.

אני פשוט לא יכולה להמשיך לקרוא את זה, אם זה פשוט הולך לאותו הכיוון של הרס ושנאה עצמית, מה שיש לי תחושה שכן.
זה אותו הסיפור לאורך כל כך הרבה עמודים, אני כבר לא יכולה לשמוע את זה יותר, זה מיצה את עצמו בעיניי.
אני מניחה שזה פשוט נוגע לי אישית בנקודה שבה במקום לרחם על ג'וד ולהגיד אוי...אני פשוט רוצה למות.

אוקיי תיאורטית, בוא נגיד ויום אחד אני אפגוש מישהו כמו ג'וד, שעבר את אותם הדברים כמוהו ומתנהג באותה הצורה...
אין פאקינג שום סיכוי שבעולם שאני אתבונן מהצד, ואנהל איתו שיחות על האם הוא חתך את עצמו, ברגוע, כאילו שזה לא ביג דיל.
עכשיו אני מבינה שג'וד היה מעיף מישהי כמוני מהחיים שלו בשניות.
הוא לא רוצה לשמוע שהוא לא בסדר ושהוא צריך עזרה.
הוא רוצה שיקבלו אותו כמו שהוא, ושלא ישאלו אותו שאלות, וזה הקטע הכי הזוי!!!
כי אנשים עושים את זה עבורו, והוא עדיין חושב שאף אחד לא באמת אוהב או רוצה אותו.

אנשים יודעים שאתה חותך את עצמך, ושאתה לעולם לא תסכים לדבר על מה שעברת, ושהם יאבדו אותך אם הם ינסו לשנות את זה - אז הם לא משנים, הם מכבדים את הגבולות שלך, ואתה עדיין מעיז לחשוב שלאף אחד לא אכפת ממך?!

וואט דה פאק?!
אני שונאת את הסיפור הזה.
אבל הכתיבה מעולה, אז למרות שלא סיימתי, 4 כוכבים.

כי הדירוג שלי משלב גם את התחושות שלי, שבגללן הורדתי לו כוכב, וגם את הדעה האובייקטיבית שלי, שבגללה נתתי לו 4.
אני מבינה שאני כנראה פשוט לא קהל היעד, ובאמת, שאין לי מושג מי כן קהל היעד של זה.

לא בכיתי מהספר הזה, כי החיים שלי מספיק חרא כדי שאני אהיה stone cold bitch, אבל לא מספיק כדי שאני אבכה ואזדהה עם הזוועות האלה בקטע אישי.
טוב, זה לא לגמרי נכון, אני אומנם לא מזדהה עם מה שג'וד עובר, אבל אני כן מבינה את הכאב של האנשים סביבו, ואת החוסר אונים שלהם מול המצב שלו.

התיאורים על איך שהוא חותך את עצמו, ג'יי-בי האידיוט והחיקוי שלו, קיילב הבן זונה - הספר הזה הוא פשוט עוד סיבה להגיד שהעולם חרא, וזה ממש לא מה שאני צריכה עכשיו.
אז אולי קהל היעד, הם אנשים שלא יודעים מה זה כאב וסבל, ורוצים לדעת לרגע איך זה מרגיש.

אם הספר הזה יהפוך לקלאסיקה יום אחד אני אהיה ממש עצבנית.
בעיניי הספר הזה לא overrated אבל הוא ללא ספק overhyped.
ההתלהבות סביבו לא מובנת לי, הוא מיוחד על מה שהוא, אבל הוא לא משהו שאני מצפה שיהיה קונצנזוס עליו.
אובייקטיבית הוא ספר מצוין, שכתוב טוב, אבל הוא ממש ממש לא הדבר הכי מדהים שקראתי בחיי.
ואולי, אם הוא היה 100 עמודים פחות, הייתי גם מסיימת אותו.

זה פשוט מוזר לי...שלמרות שקראתי 460 מתוך 638, אני עדיין לא מבינה איך הוא כזה אהוב.
שוב, הכתיבה טובה, אבל החוויה עצמה, עבורי לא הייתה משהו, ועזבו שהיא לא הייתה מהנה, אני פשוט לא הרגשתי-
את החיבור.
ואולי זה כי הוא באמת נגרר לי יותר מדי זמן, אבל לצערי, אני לא חושבת שזה ספר שאני אוכל לתת לו הזדמנות שנייה.
אולי בעוד כמה שנים, ואולי באנגלית, אבל נראה לי שהעותק הזה הולך למצוא את עצמו ברחוב.

זה פשוט לא שווה את הסבל, אני באמת לא רואה את עצמי קוראת אותו שוב, ונראה לי שבגלל זה גם החלטתי לעצור ולקרוא את ה180 עמודים שוב, כי הספר הזה דרש ממני כל כך הרבה, שרציתי לספוג אותו מספיק כדי שאני לא ארגיש צורך בקריאה חוזרת.
זה ללא ספק לא הולך לקרות, אני בכלל לא בטוחה מה משך אותי לספר הזה מלכתחילה...וזה קצת מוזר לי כשאני חושבת על זה.
אני תוהה אם אולי לא קיבלתי ממנו מספיק, וכשיגיע הרגע להיפטר מהספרים שאני כבר לא רוצה, אני עדיין ארגיש את המשיכה המוזרה הזאת, ואשמור אותו עד שהיא תיעלם.
אבל הלוואי שלא, הלוואי שאני פשוט אשחרר ממנו, במקום לנסות לעכל משהו שללא ספק עושה אותי אומללה.

אני מניחה ששם היה הפיתוי שלי...רציתי לראות אם אני אעמוד בזה.
רציתי לבחון את הבגרות שלי, אבל איכשהו, התבגרתי כבר בחיי האישיים לפני שהספקתי להגיע לקטעים שהיו אמורים "לשבור" אותי.
מניחה שפשוט פיספסתי את המומנטום שלי עם הספר הזה, הייתי צריכה לסיים אותו לפני שנה.
גררתי אותו כי רציתי לחכות לזמנים טובים יותר, שבהם אולי הספר הזה יכאיב לי פחות.
אבל הפתעה - החיים נהיו גרועים יותר, ואיכשהו, זה גם גרם לכך שהספר הזה יכאיב לי פחות.

אבל בדבר אחד אני בטוחה - זה לא ספר לקרוא כשאתה באמצע סערה.
או לפני או אחרי, אבל ממש לא באמצע, ואני באופן אישי, באמת לא יכולה להגיד לכם מה עדיף.
בעצם, אני כן יכולה :)

עדיף, לא לקרוא אותו בכלל.
אם התוכן הזה רלוונטי לחיים שלך, ויש לך מישהו כמו ג'וד שעבר הרבה בחיים, אז אני חושבת שזה כן יכול לעזור לך להבין יותר את המצב.
אבל בכללי, אם החיים שלך סבבה לגמרי, או חרא לגמרי, וסתם בא לך לקרוא ספר טוב - זה לא חייב להיות זה!

אני מתעקשת על זה, הספר הזה לא אוברייטד, אבל לדעתי, ההתלהבות סביבו מוגזמת וכזו שאין לסמוך עליה.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על חיים קטנים