ביקורת ספרותית על חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה

---

** אין ספוליירים ממש בביקורת שלי, אבל יש התייחסות מסוימת לעלילה בחלק האחרון של הספר, כך שזוהי אזהרה למי שלא קרא את הספר **


הספר "חיים קטנים" הוא לא ספר קל, ואת זה אפשר להבין כבר מהעטיפה. מצד אחד, הוא כתוב מצוין, בשפה שמושכת את הקורא פנימה לעולם הדמויות ככה שהתקשיתי להפסיק לקרוא גם כשהעיניים כבר התעייפו. מצד שני, החלק האחרון של הספר הותיר, לפחות אותי, בתחושת תסכול.

הספר עושה עבודה טובה בלהראות את הנזק שסוחבים אנשים מצלקות בילדות. הסופרת ארגה סיטואציות ויחסים בין אישיים שמראים כיצד אנשים מונעים מטראומות וכאב ונופלים לדפוסי התנהגות חוזרים שלא תמיד מייטיבים איתם. כל הדמויות הראשיות בספר נמשכות אחת לשנייה מצרכים פנימיים שמפורטים בספר בצורה בהירה.

יש המון סצינות קשות בספר, אבל מה שחסר, לדעתי, הוא שינוי והתקדמות, שיצדיקו את הסבב האינסופי ומפורט של כאב. הסופרת יצרה דמויות מעניינות ומורכבות, יצרה להן בסיס טוב לקראת המערכה האחרונה של הספר ואז החליטה על אירוע טרגי מסויים שאין לדמויות שליטה עליו וגזלה מהן את האפשרות להתפתח אורגנית.

בסיכומו של דבר, "חיים קטנים" הוא ספר טוב אבל עצוב שמכה בקורא עם פטיש ללא הרף. אמנם הסבל מתרחש בעולם פנטזיה של גברים נאים ונחשקים עם הצלחות מקצועיות מטאוריות, עושר נצבר ודירות מפוארות, אך הוא עדיין חד ואלים ומחריד ועצוב. אני שמחה שקראתי את הספר, אבל בטקסט כל כך ארוך ומפורט רציתי לחוות משהו מעבר לייאוש, וזה לא קרה. הסופרת מסובבת את הדמויות במעגלים ומסיימת במסקנה העצובה שאיקס שווה איקס, דבר לא משתנה.

» ביקורות נוספות של StarryNight
» ביקורות נוספות על חיים קטנים