ביקורת ספרותית על חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה
בזבוז של זמן

---

לאורך כמה עשורים של שנים מלווה הסיפור את חבורת ארבעת החברים, עוד מימי הקולג' הסטודנטיאליים, התפרניים, השגרתיים, המתמסכנים לעתים, איכשהו גם אז הלא-שמחים ואל עוד שנים הלאה.
על פני יותר מדיי עשרות עמודים מלווה אותם.
לא, לא אהבתי אותו - הוא גדוש מאוד בפרטים, הייתי אומרת מָלְאֵה. באופן ציני משהו הסיפור מנסה לגעת ברגשות הקורא - לגרום לו להזדהות במקומות מסוימים, להפעיל אצלו את בלוטת החמלה, את בלוטת העצב - ובעיקר לטלטלו. אלא שמשהו כל כך לא אמין בתוכן הקודר והאפל, בפרטים האין סופיים, באיוב האמריקאי ובחבורת החברים האחרים - שחור או לבן - פלקטי. כך הרגשתי ואכן התקשתי להזדהות או לזרום עם הניסיונות הציניים הללו.
הוא מנסה לייסר, לטלטל, כל זה במקום להביא סיפור מאוזן יותר (קצר יותר?) שיכלול מנעד של רגשות ואווירה הגיוניים יותר - אז, לא. לא אמין.
בשלב כלשהו, אחרי כ-450 עמודים, החלטתי שהבנתי. קפצתי לעמודי הסוף להתעדכנות לפני סיום. ונטשתי.
יותר מדי ציניות, קלישאות, יותר מדי ניסיון לדכדך את הקורא ולטלטלו בסגנון תסריט לסדרת חברים אמריקנית שהייתה או שתהיה.

אמנם לא אהבתי גם את התצלום שעל הכריכה, עם זאת, הוא בהחלט נותן את תמונת הסיפור.

» ביקורות נוספות של אנוק
» ביקורות נוספות על חיים קטנים