מהי משמעות החיים? השאלה ניקרה בי במהלך קריאת ספר זה שזהו נושאו העיקרי. קראתי את הספר לפני שנים, בהיותי תלמידת תיכון, בעיצומם של לימודי היסטוריה אינטנסיביים ששיעור אחד הוקדש לחידוד המושג משמעות.
נשאלת השאלה כיצד יהודים רבים הצליחו להתמודד עם חוסר האנושיות של הנאצים, כיצד לא וויתרו והמשיכו להיאבק על זכותם לקיים את החיים? התשובה אינה חד משמעית. אחת התשובות היא שהם הקפידו להמשיך בחייהם למרות תנאים תת אנושיים. הקימו תיאטרונות, מופעים קומיים מאולתרים, עסקו בספרות, שירה וניסו כמיטב יכולתם להמשיך בשגרת חיים רגילה על מנת לשרוד. הם ניסו למצוא לחייהם משמעות בכדי להמשיך להתקיים.
אינני יכולה להאשים אותם. לפני שבועות אחדים נחשפתי אל תופעה מזעזעת: קבירת אדם בעודו בחיים. מסתבר שהתופעה רווחת יותר מכפי שניתן לחשוב. אנשים רבים שנקבע מותם מובלים אל קבורה וכאשר הם מתעוררים הם מגלים שהם עומדים למות מוות מחריד בהיותם בחיים. ישנן עדויות מהשטח שמתארות שריטות אנשים בתוך הקבר הטרי, כאלה שלקו בשיגעון לאחר שזעקו את נשמתם ולא נענה איש להפצרותיהם לשחררם וסימני השריטות על הקבר הטרי היא בעצם אחת מהעדויות הבודדות להאיבקותם הקלוש למען החיים ,מלחמה שתוצאותיה ידועות מראש, בטרם חוו מוות שני [והפעם וודאי] עדות נוספת טמונה בתנוחתה של הגופה.
מדוע להתעקש לאחוז בחיים אף על פי שהתקווה להינצל היא מזערית עד אפסית? פשוט מאוד: זהו הטבע האנושי. הטבע האנושי אינו מכיר דבר אחר ולכן טבעו להלחם בעור שיניו, לנעוץ אותן חזק בכנף מעילם של החיים ולא להרפות, עד הרגע האחרון ממש, בהאיחזות בדבר מה מוכר. הרי איננו יודעים מה מתרחש לאחר המוות...הלא נודע הוא מפחיד...הוא מבעית...
אפילו בני אדם שמאסו בחייהם ומחליטים להתאבד, לרוב, מביעים חרטה רגע לפני המוות ומנסים לחלץ עצמם ממלתעותיו. ישנם כאלה שמזלם משחק להם וכאלה שכריש המוות תפס בהם בחוזקה בניביו ואינו מוכן להרפות עד שיקח אותם עימו.
קריאה מחודשת בספר זה זעזעה, ריתקה והפעימה אותי בה בעת. מנעד רחב של תחושות חוללו את מחולותיהן המשונים והאימתנים בנפשי. המחשבות נדדו במוחי וגרמו לי לתחושת התפחלצות אך גם להתעוררותה של תחושת הערצה כלפי אותם יהודים אסירים שמזלם לא שפר עליהם אך הם המשיכו להיאבק במוות ולבחור באופן עיקש בחיים.
האם יכולתי אני לעשות זאת? האם היה בי את הכוח? האומץ? או שמא הייתי מוותרת בראשיתו של התהליך ומאפשרת לגורל או לאלוהים לעשות כרצונם? לעולם לא אוכל לדעת וגילוי נאות: אין ברצוני לדעת.
החשיבה על כך היא מצמררת כשלעצמה.
הספר מחולק לשני חצאים: חצי ראשון מתמקד בזכרונותיו של הסופר מתקופת שהותו במחנה ונסיון השרדתו כנגד כל הסיכויים. חציו השני מתאר את השיטה הפסיכולוגית אשר המציא: לוגורתפיה. זו שיטה הגורסת במשמעות הנפש האנושית ומנתחת לפרטי פרטים את המונח משמעות ומדוע ואיך הוא תקף לאדם. החלק השני, כפי שבאפשרותנו להניח, הוא החלק התיאורטי, החלק המדעי. בעוד החלק הראשון הוא מעין הקדמה שכל עיקרה לתת לנו מעט הצצה לחייו של אסיר מחנה השמדה ממוצע. כיצד הוא חווה את תקופה זו? מרגע עלייתו על הרכבת ועד הגעתו למחנה.
חלק זה אינו מנותק מהחלק השני. הוא רלוונטי על מנת להבין את החלק השני בצורה טובה, נהירה ויעילה וכמובן משמש עדות נוספת, אישית, לתלאות אשר עברו על ניצולי השואה ומשפחותיהם.
אולם, אני חייבת להסכים עם פראנקל. אדם ללא משמעות הוא כמו אגוז ללא קליפה. אדם שכזה משול למת. להתהלך בעולם ללא תכלית, ללא ייעוד, ללא הגשמה עצמית היא שלב ראשון במוות גופני- מוות רוחני. הנאצים ידעו זאת היטב ולכן ניסו מגוון שיטות למוטט את אסיריהם הן פיזית והן רוחנית: אונס, הכאות, עונשים ודיכוי הרוח האנושית. דיכוי הדבר הבסיסי ביותר שישנו ברשותם: צלם אנוש.
מלחמתם המשותפת באויב המשותף ראויה להערצה עם כל העצבות שבדבר. רק קומץ יהודים שרד אך את אלה שנספו לא נשכח. בשל מותם בדרך כה אכזרית, בדרך לא דרך, וכמובן בשל נחישותם, עקשנותם לא להיכנע למפלצת הנאציזם.
בתומו של הספר, שאלתי עצמי אותה השאלה אשר שאלתי בתחילת הקריאה אך בנוסח אחר, פחות קולקטיבי ויותר אינדיבדואלי, אישי, יחידני: מהי משמעות החיים עבורי? חככתי ונברתי בשאלה זו לא מעט זמן. לבסוף מצאתי את התשובה: לגרום לאחרים טוב. לעזור לזולת. להיות אור בקצה המנהרה עבור אלה שלא שפר להם מזלם. לחלצם ממסילות החושך ולהאיר דרכם, את פניהם בעזרת נסיוני במוראות החיים. למגר עד כמה שיש ביכולתי את עוולותיהם.
אם הצלחתי לעזור לנפש אחת- הצלחתי במשימתי. " הצלת נפש אחת בישראל כאילו הצלת עולם ומלואו"
לעניות דעתי, אף אדם לא נולד לחיים הללו לחינם. לכל אחד ישנו הייעוד שלו, גם בחייו וגם במותו וכל תכליתנו היא למצוא במהרה ייעוד זה ולממשו בצורה הטובה והמיטיבית ביותר. אני את ייעודי מצאתי ואני איישמו עד הטיפה האחרונה. את אותה בערה שבוערת בעצמותיי מזה שנים, שתעניק ומעניקה לחיי את מלוא משמעותם האמיתית. דוגמא טובה לכך הן הביקורות אותן אני מפרסמת. מבחינתי אין הן ביקורות בלבד אלא נהר שוטף של מילים המתלכדים לכדי מחשבותיי, רגשותיי ודעותיי. כאשר אני כותבת וחולקת את רשמיי עם שאר בני האנוש אני מרגישה שאני מיישמת חלקיק קטן באותה משמעות שייעדתי לעצמי: להטיב עם האחר. להטיב עם האחר שייתכן ומזדהה עם רגשותיי, שהוא ירגיש שאינו גלמוד בעולם. שיש כמותו ופשוט אין הוא מכירם. להשאיר חותם ממשי ולו המזערי ביותר. להעביר מסר.
ספר חשוב מאוד שאין צורך לדרגו. כל אדם באשר הוא מחויב לקרואו בכדי להיות עד לזוועות שיצר העם הגרמני, השיטתתי, הנקי אך גם האכזר עד אין קץ. כל אחד מאיתנו צריך לחקוק בלבבו ובתודעתו את מעשיהם ולהמנע ככל הניתן שההיסטוריה תחזור על עצמה. לטובתנו ולטובת האנושות, היקום בו אנו חיים.


















