ביקורת ספרותית על חצוצרה בואדי - מהדורה מחודשת - 6 הנבחרים # מאת סמי מיכאל
ספר טוב

---

חצוצרה בואדי כתרועתו של המוות-
עד אמצעו של הספר הספר היה יפה אבל הרגשתי שהדמויות לא נוגעות בי. הופתעתי. כיצד ספר על נושא שכזה, כה טעון אך יחד עם זאת כה ישראלי לא נוגע בי?
ואז זה הכה בי. הבינותי שזה היה מצטבר. הרגשות התפתחו להם אט אט, נערמו לאיטם עד שאחד מרגעי השיא של הספר, בפרק 20, הווייתי כישראלית וכיהודיה נזעקה. חשתי חוסר נוחות כלפיי אלכס, אותו אלכס יהודי שעלה לארץ כמעט במקרה, שלא יודע להבדיל בין דברים בסיסיים ביהדות, אותו אלכס שהתאהב בהודא, שראה בה מעבר למה שהיא, מעבר לנצרויותה, ערביותה ושורשיה שנטועים עמוק...שגורמים לסכסוך רב השנים לפרוץ מעל האדמה במשך זמן רב.
הספר דומה לגדר חיה אך מאוד שונה ממנו. לגדר חיה נכנסים ישר, אל לב ליבו של הסיפור, כאן הדמויות מחלחלות בזמנן, לוקח לסיפור להיספג בתוכך לא מעט זמן אך כאשר זה קורה זה תהליך בלתי הפיך.
אתה מרגיש את מסכנות הדמויות ואת רצונן הפשוט לחיות. אלכס, לדוגמא, לא רוצה להישלח לזירת הקרב אך יודע שבבוא העת הייעוד ייקרא לו. כל רצונו להיות עם הודא אך עם גורל אין נלחמים. הוא חזק יותר מכול. גם אהבה מובסת לנוכח עוצמתו של הגורל וזאת מתאר סמי מיכאל בצורה יפה ורגישה, באמצעות יכולותיו התיאוריות המרשימות שגורמות להשתומם מחדות מחשבתו של המחבר אך מצד שני לבטן להתהפך לנוכח קשיחותן של המילים הננעצות בך כאילו היו סרפדים קוצניים. סערת רגשות מתחוללת בך ואתה נלחם בשדים של עצמך ושל החברה בה אתה חי ואותה אתה נושם וממנה יונק.
מחשבה חלפה במוחי במהלך הקריאה: כמה כמו אלכס? כמה רק רוצים לחיות חיים שלווים אך נתפסים לכדי מאבק איתנים ומתים סתם? כל מי שנרצח בפיגוע פשוט נקלע לכך ביום בהיר אחד בגלל היותו יהודי. ילדים קטנים נרצחים. נערים שטרם בגרו, טרם חגגו בר מצווה והגיעו לגיל מצוות ובגרות. נערות ונשים שלא בגרו, לא חוו את תחושת האימהות הנפלאה ולדאבוננו לעולם גם לא יחוו. תינוקות. תינוקות קטנים בני יומם, שרק נשמו את נשימתם הראשונה וכבר פרחה מהם לעד.

כאשר אתה עד למותו של בן דודה של הודא אתה זע בחוסר נוחות בכיסא והמוני מחשבות מתרוצצות במוחך: עצבות על אבלם הכנה, אך מיד מבזיקה המחשבה שמדובר באויב. חאסם היה אויב, ראש מחבלים והצבא חיסל אותו בצדק.
המצוקה שבתוכך מתגברת כאשר אלכס מביע את דעתו ומצדיק את מות הבן דוד. הוא מצדיק מוות של מחבלים שמנסים לפגוע באדם אחר והגיצים הרוחשים מתגברים ושורפים. מהומה מתחוללת ואתה מרגיש את תחושתם החצויה של הדמויות, ממש ביכולתך לטעום אותה בלשונך והיא צורבת, חסרת מעצורים ושורפת. הדמויות מצויות על הגדר וגם אתה עמן, מתלבט ומתחבט וראשך דואב מן המחשבות.
טרוד. מצחך מכווץ והדמעות מאיימות לזלוג.

יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ולא בכדי כותבת אני את הביקורת דווקא ביום זה על אף שנותרו לי פרקים בודדים לסיום הספר. הרגשתי שזהו אחד מאותם ספרים שלפרסם ביקורת עליהם ביום כזה יהיה הדבר החכם ביותר לעשות. בייחוד שיש לי חיבור אישי ליום הזה.
כואב לי הן על יום השואה והן על יום הזיכרון אך יום זה , ללא צל של ספק, הוא היום שדמי זועק בקרבי על עוולתם של בני משפחתי. שהדמעות מתנוססות ללא הפסק, והגרון חנוק וניחר מגוש של צער התקוע לו אי-שם בדיוק באמצע.

כאשר אתמול בערב הייתה הצפירה, עמדתי והמחשבות נמשכו אל הכיוון ההוא, אל אותו בן דוד שנרצח על ידי בני עלווה בצורה כה ברברית ואכזרית. הוא היה רק נער צעיר במותו אבל זה לא מנע מהמחבלים לעשות בו שפטים.
העיניים עצומות ואני מדמיינת אותו מולי. את החיוך שהיה לו. את התמונה עצומת המימדים שהתנוססה בגאון בסלונם של סבי וסבתי. לא הכרתיו. הייתי רק ילדה פעטוה כאשר הוא נרצח באכזריות, אפילו להלוויה ולשבעה לא לקחוני מפאת גילי הצעיר, אך דבר אחד אני זוכרת ולא אשכח לעולם, גם כשאגיע לגיל מופלג:
ההורים שלי קיבלו טלפון. אחד הדודים היה בשיחה. שמעתי התלחששויות ומיד לאחר מכן את השאלה: באמת? הוא מת?
מיד לאחר מכן קול בכי בקע מגרונותיהם של ההורים. קודם לכן אבא ולאחר מכן אמא. למרות גילי הצעיר, בחושיי הצעירים הבנתי שדבר מה רע קרה.

לצערי, הכרותנו עם המושג הזה פיגועים לא פסק כאן. לפני שנים לא רבות קרה מקרה נוסף שבו היו מעורבים בני משפחה, אומנם בדרגה יותר רחוקה, אבל זה היה מוזר. פעם שניה זה קורה. עוד קורבן נוסף למניין הקורבנות. לאותם 4200 נספים מפעולות הטרור של הטרוריסטים הנתעבים.
עד היום אני מחפשת כתבות על אותם שני מקרים והלב נקרע. לראות את תמונות בני המשפחה זה דבר בלתי נסבל ומובן.

אחיה של סבתי היה רק בן 17 בנפלו במלחמת העצמאות. הוא הרגיש בר מזל כאשר התגייס להלחם למען מדינתו הצעירה. בכל יום זיכרון אני נכנסת לאתר יזכור ורואה את תמונתו, נער צעיר שלא הספיק לחיות ומת על קדושת הארץ. למעננו. אני מתבוננת טוב-טוב בעיניו ותוהה: מה חשב ברגעיו האחרונים?
כל שידוע לי שברגעיו האחרונים, כאשר הכדור פגע בו, הוא צעק: אמא, אני הולך למות!! ומיד לאחר מכן קרס ונדם לעד. המשפט הזה, אמא, אני הולך למות, הזעקה הזאת לאמא, היא פשוט מצמררת....

כאשר אני חושבת עליהם, אני מקווה שסבי וסבתי, מנוחתם עדן, הגיעו אליהם ושהם יושבים להם בגן עדן ומסתכלים עלינו בסיפוק וחדווה. אני בטוחה שהם הגיעו לגן עדן. כל הנספים הללו הם ילדים. ממש ילדים והרי ילדים דינם להיכנס לגן עדן, כיצד ייתכן אחרת?!
בלתי נתפס איך ילדים הולכים ככה. כואב הלב.

ביום שישי נרצח בחור בן 23, המאבטח מאריאל. סיפורו מאוד נגע בי. כל מוות הוא כואב אך סיפורו נגע בי במיוחד כי בגופו הגן על אהובתו. כמה אצילי האדם הזה היה צריך להיות על מנת להגן בחייו על אהובתו.

יום הזיכרון כואב לי ברמה האישית לא רק בשל אותם קרובי משפחה שנפטרו בגלל מחבלים ארורים אלא גם בגלל אותו הדוד, אחיה של אמי, שאומנם נהרג בידי אדם אחר אבל אני לא יודעת אם ניתן להחשיב זאת כמוות מפיגוע, מה גם שזה כלל לא היה בארץ. ובכל זאת, מוות הוא מוות.
כאשר סבתא או אמא שלי רואות כתבות על אימהות שאיבדו ילדים, על אחיות שאיבדו אחים, הדמעות ישר יורדות.
זה הכאב האישי ביותר שלי שאני חוזה בו יום יום. כאשר הדוד הזה הלך, האח היחיד של אמא, הייתי תינוקת בת כמה חודשים, אפשר לומר שהשכול מלווה אותי לאורך כל חיי. נולדתי לתוכו. איבדתי קרובים רבים מספור. כולל אחות גדולה שמתה בלידתה.

כל דבר, כל הנאות החיים, המכאובים והצרות מתגמדים לעומת נוכחותו של המוות. הבנתי זאת בגיל מאוד צעיר.

כל מוות הוא כואב אך מוות מידי אדם אחר הוא מקומם עוד יותר. באיזו זכות הוא נטל חיים?! ועוד בכוונה לחסל את העם היהודי?! לכן, כשאני שומעת אמירות שאנחנו מדינת כיבוש ושהחללים לא ציוו לנו במותם את החיים זה מקומם אותי. איך ניתן לומר אמירה מנותקת מהמציאות? ועוד מפיהם של יהודים?! אחינו ובשרנו.בני גורל דומה שרדפו אותם במשך מאות ואלפי שנים.
לחינם אחיה של סבתי נהרג?
לחינם בן דודי הלך לעולמו בדרך אכזרית כל כך שאני לא מאחלת לאחרון אויביי? [ותאמינו לי, יש לי לא מעט כאלה]
לחינם אותם קרובי משפחה נפגעו בפיגוע רצחני ובנם הלך בלי שוב?

כל מי שחושב אחרת, כמו אותם אנשים שחושבים שזה כיבוש, אני מזמינה אותו להסתכל בעיניי אותם קורבנות ולהגיד להם את זה בפרצוף, לתוך התמונה.
תגידו זאת לאחיה של סבתי.
לבן דודי.
לבן של בת דודה של אבא שלי ולבנו. לאשתו.
לאותו בחור מסכן שמת כאשר הגן על אהובתו.
לאותו ילד בן 6!! בן 6!!! שרסיס פגע בו וגרם לו לשבוק חיים למרות שסיפרו לו שהממ"ד הוא המקום הכי בטוח שיש.

דם יהודי הוא לא הפקר!
וכאשר בשעה אחת עשרה תהיה הצפירה, אני, בכל אופן, לא הולכת להרכין ראש. אני הולכת להסתכל בתמונות של כל אחד מאותם קרובים, עמוק-עמוק בעיניים ולומר: לא מתתם לשווא!!! ננציח אתכם בכל דרך אפשרית! לא מתתם לשווא!

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על חצוצרה בואדי - מהדורה מחודשת - 6 הנבחרים #