ביקורת ספרותית על וידויו של ילד המאה מאת אלפרד דה מיסה
ספר מעולה

---

הבטתי בו וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. בחנתי אותו בשבע עיניים [ חמש יותר מכפי הצורך] דבר מה בכריכה, בתקציר, כבשו אותי מיד וידעתי, ידעתי שזה יהיה ספר שאתענג על קריאתו והיא תהיה לי חוויה מכוננת כפי שניתן לצפות מספרים טובים, הטובים ביותר. ספר שיצלול במהרה אל עשרת הגדולים, יישב בצוותא ונחותא עם ספרים כדוגמת ענבי זעם, האישה בלבן, הגברת עם הקמליות, היום איננו כלה ועוד רבים וטובים. שלא נס ליחם כעת וכולי תקווה שגם לא עוד שנים רבות.
ספר שהוא כמו מחול. אתה אוחז בו והוא בך והנכם מסתחררים יחדיו, זה לצד זו, הוא שואב אותך אל עולם קסום, מעוות ובעיקר מכמיר לב.
עולמם של האבודים, אלה שפסקו מלחיות באמת, העוטים על עצמם בדים של שקריות, צביעות, שחיתות ונהנתנות ומכנים אותם הנאה. חיים שגם אלה שבזים להם בסתר ליבם, משכף רגלם דרכה בו, הניתוק מאורח חיים שכזה יהיה קשה עד בלתי אפשרי.
ניתוק מאורח חיים הרווי אלכוהול, יצאניות, משחקי קלפים, נשפים זולים ושיממון גדול. שיממון ובדידות. בדידות מטפורית כי אומנם אתה מוקף אנשים רבים אך למעשה הנך לבד.
וכאשר, בחורבת ליבך מתגנב לו זיק של תקווה, אש מבערת בתוכך ומקימה אותו לתחייה בדמות אהובה שמטרתה לפוגג את החששות, להאיר על המחשכים, מסתבר שלהינתק מהעולם החומרני הזה הוא קשה שבעתיים מכפי שהעלת על דעתך אי-פעם. דרך חתחתים בלתי נגמרת.
רגשות צורבים של חרטה, אשמה וכאב לצד אהבה עזה, עד שיגעון, ורגעי אושר אינסופיים שכל דבר מתגמד לעומתם.

אוקטב הוא בחור צעיר ונמרץ בן 19 שתמימותו בראשו ובלבבו. הוא בחור זך שדבר רע לא נחרט בגופו והרס את נפשו הטהורה...עד הרגע ההוא שאהובתו, זו שחשב שהיא הנעלה והנאה מכל הנשים, בוגדת בו עם אחר ורומסת אותו בעקב נעלה בלא רחמים, הוא מתוודע לצד הפחות נעים של החיים, צד שהיה ברצון מסב את ראשו ממנו אילו היה באפשרותו לעשות כן.
גילוי הבגידה מרעיש את עולמו הצר והקטן, הוא חווה טלטלה של ממש המתוארת במגוון רגשות מטלטלים: כעס, עצב, זעם ואף אדישות וייאוש. כל רגש ורגש משורטטים בתשומת לב שכזאת שמא הבחור עצמו עומד לפניך ומגולל לפניך את סיפורו, אתה עד לתנועותיו, למבטיו ולטון דיבורו. אתה חש חלחלה מן המעשה הנפשע וליבך חש רחמים על הנער הצעיר שלא חטא בדבר אלא בחטא האהבה בלבד.
מרגע הגילוי הוא עובר תהפוכות ומאורעות רבים, הן פנימיים והן חיצוניים, תהפוכות שמובילות אותו להיות מי שהוא לאורך הסיפור ועד לסופו שתקווה מהולה עם עצב שרויה בו.

אותו אוקטב מתבשר על מותו של אביו, בשורה המבגרת ומחכימה אותו כאחד, הוא נשבע לכפר על מעשיו ומתיישב בכפר בו חי האב וחיי חיי סגפנות, בטח בהשוואה לחיי הנוחות בהם חי לפני כן. בכפרו של האב הוא מכיר את האלמנה בריג'ט פירסון, בחורה בת 30 טובת מראה ולב ובלתי נמנע שתפלס בלא יודעין את דרכה אל ליבו של גיבורנו.
השניים פוצחים במערכת יחסים אוהבת וחמה, וניכר שאוקטב הצעיר עולה על דרך המלך...אך כגודל התקווה, כך גודלה של האכזבה..הדברים לא מתנהלים כמתוכנן, אוקטב לא אותו אוקטב שהיה לפני שנכווה ברותחין, למרות נסיונותיו להיות שונה, הציניות והמזג הקריר מפעפעים בו, השדון הרשע מוצא פרצה ומחלץ עצמו על מנת לבצע את זממו, מעשים שיפגעו פעם אחר פעם בבריג'ט המסכנה אך בגרותה ואורח הרוח המאפיינים אותה יאפשרו לה להבליג ולסבול למען האהוב...
אימתי?

מדובר בספר פשוט מופלא שגדושים בו בערבוביה רגשות ותכונות כה רבים ומתעתעים. ספר מאוד אנושי. הוא לא מתאר אהבה על גווניה הטובים בלבד אלא גם את גווניה הרעים והרוע לא מתרחש מנסיבות חיצוניות כפי שקורה לא אחת ולא שתיים כשמדובר בסיפורי אהבה, מאורעות גדולים כמו מלחמה או הורים לא מרוצים לא מצויים כאן, לעיתים מי שמחבל באהבה הגדולה הם פשוט אנו עצמנו. אנו האויב הגדול ביותר של הוויתנו וסביבתנו.

אלפי מילים לא יוכלו לתאר את תחושותיי במהלך ספר זה. קלאסיקה אמיתית שנכתבה מדם ליבו של הסופר, מאהבה של הסופרת המוערכת ז'ורז' סאנד, שסיפורו מצטלב עם סיפורו של אוקטב ובעל קווי מתאר דומים: גם הסופר כמו אוקטב נבגד על ידי אהובתו אך זה בערך נקודת הדמיון העיקרית בין השניים, משם פיתח הסופר כאוות נפשו את הסיפור לכדי יצירת מופת של ממש.
יצירת אומנות שבצדק נקראת קלאסיקה, אך לא ממין הקלאסיקות העבשות, העציות, אלה שחורקות בשיניים ועל מנת לעכלן יש ללעוס זמן רב, זו קלאסיקה שנבלעת במהירות בגרון, כתובה היטב ומרתקת לכל אורכה, אך המסר המהדהד בסופה איננו חמקמק, הוא לופת היישר את הבטן הרכה ומעוות אותה בעיוותים של צער, צער על החמצתו של אוקטב, על החיים הנלוזים שהתפלש והשתכשך בהם, אשר בגינם אינו יכול לחוות את האהבה במלוא הדרה, נותר נכה רגשית לתמיד. וכמובן, במידה מסוימת, צר עלינו עצמנו שחלקנו נוהגים כמו אוקטב, חיים חיים חסרי משמעות ועם כל הכוונות והרצונות הטובים אין ביכולתנו לעוזבם.
" הסקרנות כלפי הרוע היא מחלה נתעבת שנולדת מכל מגע טמא."
" אנחנו שמופח בנו הרף נשימה כדי שיהיה קיום למוות, מתישים את עצמנו כדי להוכיח לעצמנו שאנחנו ממלאים תפקיד כלשהו ושיש דבר-מה שמבחין בנו."

הסקירה מוקדשת לזשל"ב אשר קנה לי את הספר. מי ייתן ולא תהיה כמו אוקטב. שהאהבה היוקדת לא תהפוך לאהבה חסרת היגיון עד שיגעון!

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על וידויו של ילד המאה