“היא מתבוננת בחלון, סורקת את שערה הארוך והסמיך, השחור כנוצותיו של עורב.
אנחה נפלטת מפיה והיא אינה מניחה לעיניה להפסיק מלשוטט על החלון ועל מתארי הנוף המתוארים בו.
שרעפים רבים נמצאים במוחה. ציפור קלת כנף נוחתת על ענף הסמוך לחלון, המתדפק על קצוותיו.
היא ממשיכה לנעוץ את מבטה, גופה מצוי כאן ועכשיו, פיזית וממשית אך נפשה נודדת הרחק, בצוותא
עם הדרור המזמר בחדווה ואינו מודע לסערה אשר בוא תבוא כמה שעות לאחר מכן ותמחק את חינניות המראה הענוג באבחה אחת וכך יתאפשר לסערה לחולל את קסמיה, גם אם מבעיתים ומפלחי לבב הם.

מעטים הספרים המרוכזים בהם נפלאות רבות. מעטים הספרים הניחנים גם במחשבה, גם ביופי וגם ברגש.
כשמצאתי את הספר בספרייה, לחלוטין במקרה, תוך שיטוט אקראי בין מדפים עמוסים לעייפה, עלז ליבי, הוא עלה על גדותיו מכיוון שידע שזו תהיה קריאה בטוחה. את ספרה הקודם של הסופרת קראתי ואהבתי מאוד.
הרגשתי כמי שנישאת על כנפי ההנאה והרוגע, הכול ערב לחכי, בין אם אלה תיאורי הטבע המקסימים, התעלומה המותחת והאווירה המבושמת בתקופה שהייתה ולעולם לא תשוב וכל שנותר לנו הוא להעיף מבט נערץ אחורנית ולהתרפק על מה שהיה.

גם כאן מרכיבי הספר ברורים מאוד: נערה צעירה, המצויה בתחילת אביב נעוריה, אביב פריחתה, נעשת יתומה, מתאהבת אך אהבה זו בלתי אפשרית למימוש בגלל המאורעות אשר קורות אותה. אמילי סט.אובר היא אותה גיבורת הספר שנקלעת לרשעותם של אנשים, רשעותם של אלה שאמורים להיות הקרובים לה ביותר, כאשר במקביל, קיימות דמויות טובות הנוטות לה חסד.
נוצרת כאן ערבוביה של טוב ורע הנאבקים אלה באלה על זכות הקדימה, על הזכות לנצח ולהשליט את סדרם. לכל זאת מצטרפים תיאורי נוף מפורטים מאוד, לעיתים על פני עמודים שלמים, וממסגרים לכדי מסגרת נאה את התמונה ויוצרים תוצר מרהיב וגמור, תוצר נאה בהחלט.
כפי שנכתב בתקציר הספר, הטבע נוכח כאן כדמות ממש. הוא מתאר את רגשות הגיבורה, מצליח להרגיעה או לאמללה וכל זאת בהתאם לקו העלילה הראשי. אותה אמילי היא מתגוררת בכפר קטן בפאתי צרפת, יחד עם אביה ואמה אשר לא מאריכים חיים והולכים כל אחד לעולמו.
אמילי מרגישה כאב עצום על לכתם וההתמודדות עם הצרה הוא עבורה קשה מנשוא. לפיכך, הטבע הנשגב שעיניה נשואות אליו בכל רגע ביפעה ויראה מפיח בה חיים לרוב ומחזק את עצמותיה הייגעות.
הספר הזה, מלבד היותו ספר המציב במרכזו תעלומה ומציג את אמילי כיצד היא מצליחה [או לא] לגבור על תלאותיה בדרך לאושר המובטח והמיוחל אך גם מהווה שיר הילל ליופי וחיונותיו של הטבע וכיצד הטבע הוא שליט הכול. הוא יכול לרומם את רוחו של אדם ובאיבחה אחת לרמוס אותה לכדי אבק. כאשראמילי מגיעה לטירת אודלפו יחד עם דודתה שארון ודודה מונטוני הנוף היפה משתנה מצרפת לאיטליה, הרים נישאים סביבם והוד הדרם מתמזג עם קורותיה האפלוליים של הטירה הזנוחה והישנה.

מעבר להשתאות מיכולותיה התיאוריות והרגשיות של הסופרת, חשתי הזדהות רבה עם הדמויות. אהבתי מאוד את אמילי שהרגישה לי כאילו הייתה בת דמותי בעבר. גם אני ניחנתי בתמימות רבה כפי שהיא ניחנה בה בספר, אך אני, בניגוד אליה, כאשר נחשפתי אל הרוע התפכחתי ואיבדתי מעט מתמימותי, הסתגלתי והתחשלתי. ניכר שאמילי אשר נחשפה לרוע האדם במלוא כיעורו לא שינתה מאומה מהתנהגותה הטהורה ואוהבת האדם, המוקירה את ערכו ומעלותיו.
אולם, למרות מגרעה קלה זו באופייה, ריגשה אותי מאוד האהבה האדירה שלה לוולנקור ועצבותה כלפיי הורייה המתים. כאשר קראתי על געגועיה אליהם חשתי מדקרת כאב וחרדה להוריי שלי. הספר הזה גרם לטענתי להתחזק: לא רבים האנשים שמצויים לצידי. הוריי הם עמוד תווך מאוד חזק ובלעדיהם הבניין יקרוס.
גם הרוע בו נתקלה אמילי הזכה והטהורה לא היה זר לי. האינטרסנטיות של הדמויות השונות לא הפליאה אותי. זהו מרכיב מאוד קיים באופי האנושי- האהבה לכסף והעיוורון לכל דבר שהוא איננו מטבעות מרשרשים, גם אם הוא על חשבון קרובייך בשר ודם.

זהו ספר שכתוב בסגנון הזרם הרומנטי שרווח בזמנו במאה ה-17 ואילך, למעשה, יש הרואים ברדקליף מייסדת הז'אנר, אותה רדקליף שאוסטן ביססה את ספרה "מנזר נותראנגר" על ספריה ובייחוד על ספרה זה של רדקליף. ספר המעוטר ביצירות קטנות פרי עטה של הסופרת בתוך הטקסט עצמו, שירים מטעמה שכתבה על אופי האדם ועל טיבו של הטבע. יתרה מזאת, בכל ראש פרק מופיעות ציטטות מיצירות של יוצרים והוגים שונים: הימלטון, שייקספיר ואפילו הומרוס. הם מוסיפים חן ועומק ליצירה שלמה ממילא.
ניתן למצוא קווי דמיון בין הספר למציאות אך כמו כל ספר בסוגה, יש הגזמות, קישוטיות יתר והתרוננות שירית רבה, עם זאת, ההבדל המהותי ביותר הוא שכאן הטוב ניצח. דרך החתחתים שעבר תיגמלה אותו אך האם בחיים המציאותיים הטוב מנצח? מסופקני.

" לילה דומם ורב יופי נגלה לעיניה, השמיים היו נקיים מענן, ועלי העצים במורד כמעט ולא נעו. מזמורי חצות של נזירים צפו ברכות מהקפלה שעמדה על אחד הצוקים הנמוכים ביותר, ומנגינה קדושה נדמתה כעולה אל השמיים, מבעד לדומיית הליל, כשהיא נושאת איתה גם את מחשבותיה. התפעמות מהבריאה רוממה אותה לעבודת הבורא, טובו ועוצמתו. היש המלכותי הנעלה נמצא לה בכל אשר תפנה: באדמה שהשתרעה נמה למולה כמו גם במרחבי הרקיע הזוהרים בעולמות שהם מעבר לתפיסתו של אדם."

" כלום אין זו אותה שעה,
אותה שעה קדושה, בה מטפס ירח במלואו,
לכפה מכוכבת של גבהים צחים מענן
ועל עולם דלתחא בדומיה של חג
ייתן האות- כך לאוזני שמים שעת רצון היא
לשמוע קול תפילה, תינוק בעריסה יודע זאת,
ואם ייעור את כפותיו הזעירות ירים אל האלים
ובתום ליבו יקרא אלי ברכה."


חלקיק נוסף משיר פרי עטה של הסופרת:
" במישוריה של איליוניה, אז אין ניגור דמם של לוחמים
ומשורר את שירו הנצחי שם השמיע
במישורי איליוניה נהג הלך עיף
את גמליו למקדש חרב."”