ספר מעולה

הביקורת נכתבה ביום רביעי, 6 באפריל, 2022
ע"י סקאוט
ע"י סקאוט
גן עדן לאישה אחת הוא גיהנום לאחרת-
אחרוג ממנהגי ואתחיל דווקא משלב ההקדשות.
ראשית כל, הביקורת מוקדשת לאדם שבזכותו קראתי את הספר הנפלא הזה, מורי. תודה לך!
ההקדשה השניה מוקדשת לאדם יקר לליבי והדברים שאני כותבת קשים לי מאוד וגורמים לי לדמוע כי ישנו הרגש, שימשיך לאהוב אותו תמיד, אבל יש גם ההיגיון שמאותת לי אחרת, שזו משימה קשה מנשוא ולמרות שניסיתי להאבק, להוכיח ולהלחם, יש פעמים שצריך לדעת להרפות. לדעת שאלה מלחמות ללא הועיל, מלחמות בטחנות רוח ואיני דון קישוט.שלא משנה כמה תנסה, הצד השני אטום ברצונותיו וגחמותיו. דניז הצליחה פחות או יותר לשנות את מר מורה. אני כשלתי במשימתי. האדם המדובר היה שם עבורי ברגעי קושי ושמחה, ולמרות המחלוקות הרבות אהבתי אותו מאוד וגם כיום אכפת לי ממנו מאוד וגם אם דרכנו ייפרדו אי-פעם, אמשיך לאוהבו תמיד. רצוני שייקרא את הספר והספר ייתן לו תקווה ובעזרתו יפנים שלא משנה כמה קשה בחיים, תמיד צריך להלחם. שיתבגר ויתפכח, שיזנח את הגישות הילדותיות. שילמד לא להפוך הר לעכבר, לא להכנע לשטויות, לא להסתגר. לא להעלם, אלא להיישיר מבט אל הקושי ולהפוך אותו מנטל לברכה. שלעיתים החיים מזמנים גם עצב, גם חולי, גם הפסקה מהנאות החיים אבל לא צריך להשתקע במרה שחורה ולהתלונן אלא להישיר מבט ולהלחם. להבין שהחיים לא מורכבים רק מדברים שמחים כטיולים, חופשות או דברים משמחים אחרים אלא גם מדברים עצובים. בקצרה: להבין שיש למטבע שני צדדים: טוב ורע. שידע שלפעמים גם אם קשר לא צולח יש להרפות אבל בכבוד. לא להשמיץ, לא להגיע למסקנות נמהרות ובעיקר לא לפגוע. להיפרד בכבוד. לי אין כל רצון להיפרד ולאבד עוד אדם יקר אבל אם כורח הנסיבות מחייב זאת, איזו עוד ברירה יש? אך המשימה הזאת כל כך קשה. הלב פשוט דואב כי אתה יודע שראית עם האדם הזה רגעים יפים אבל גם רגעים קשים. אני מרגישה חסרת אונים, חסרת אוויר. ערבוביה נמצאת בתוך הלב והראש ואיני יודעת מה לעשות. המוח יודע שצריך לעשות מעשה אבל הלב אומר: מה אם זו תהיה הפעם האחרונה ומשם אין דרך חזרה? והמחשבה על זה היא מבעיתה וקשה. למרות כל הכאבים והכעסים והעצבונות. למרות התוכחות, אבל היגיון לחוד ורגשות לחוד.
גם אם לא נישאר בקשר, אין בליבי טינה לאדם זה. הוא היה חלק חשוב בחיי ויישאר כך תמיד, לא משנה מה. כולי תקווה שהחיים יזמנו לו רק טוב אבל אם גם נקרה לדרכו קושי, שידע להפוך מהלימון לימונדה, מאותו עץ לימונים המצוי בגינת ביתו. שידע להפיק מהדמעה חיוך, מהכעס צחוק, מהעצב חדווה. מהמתח רוגע. מהמרירות מתיקות ומהחיים הצלחה. גם אם המעבר יהיה דרך חתחתים, שידע לנווט את עצמו נכון כי מה שנראה כעת כמשהו גדול, קושי בלתי נמנע, רק יתגמד לעומת קשיים גדולים יותר שיבואו לאחריו. החיים מזמנים לנו מבחנים ועלינו מוטל לעמוד בהם. לחרוק שיניים ולעמוד בכל אחד ואחד מהם. כמובן גם להכיר בטעויות . בלי זה אי אפשר להצליח בשום דבר. אדם שלא מכיר בטעותו ומאשים אחרים לא יתקדם.
כעת נעבור אל הספר.
כאשר התחלתי בקריאתו, תיאורי הבדים השונים עייפו אותי ושאלתי את עצמי מהי הפואנטה של הספר והאם ישנה כזאת בכלל? אך ככל שהתקדמתי נכבשתי ביופיו של הספר וגם תיאוריו הארכאיים והמתישים, גם תיאורי הבדים הארוכים הנדמים כאינסופיים כבשוני בסערה.
הדמות שכבשה אותי ביותר היא דניז. דניז היא מופלאה. הזדהתי עימה מאוד. בחורה כבת 20, ענייה, שהוריה מתו בדמי ימיהם, שהותירו לה צוואה יחידה: זוג אחים שהם נטל לצאוורה, נטל כבד מנשוא שהיא מנסה לאחוז בשתי ידיה.
ככל שאנו ממשיכים בקריאתו של הספר נפרשת בפנינו מסכת ייסוריה של דניז, נסיונותיה הנואשים לשמור על האיזון הנכון, לכלכל את עצמה ואת אחיה ברווחה. לנסות לשמור על צלם אנוש גם כשהבגדים כבר מרופטים, מזוהמים, ואות החיות היחיד הוא קול צחוקם של שאר העובדים, אשר לועגים לך ולבגדיך. מתלחששים וממלמלים דברי נאצה, הגם שאין להם כל בסיס.
זולא, בכל כשרונו והיותו רב אומן המהלטט במילים ומניח אותן במקומן המושלם כך שייגעו בליבו של הקורא, מבצע את העבודה בשלמות יתרה. אי אפשר להיוותר אדישים לנוכח הסבל של דניז, סבל הנובע מעוני מחפיר ומשנאה חסרת מעצורים מצד עמיתיה לעבודה המנסים להכשילה בכל דרך אפשרית.
לא סתם ישנה מימרה ידועה ושגורה שמתאימה לספר זה ככפפה ליד: אדם לאדם זאב.
על מנת להתקדם, להתפתח, העובדים השונים אינם בוחלים באף אמצעי, גם אם זה מרמז על רמיסתו של החלש בכף רגל גסה.
אף על פי כן, דניז מצליחה לפלס לעצמה דרך בינות הזאבים נוטפי הריר ורוחשי הזימה והרעה. אכן, גם הטרדות מיניות יש כאן בנמצא וגם נסיונות של בעל החנות הגדולה, הדורסנית, המכונה המעושנת והרעבתנית כדברי זולא, שלא מרחמת על בעלי החנויות הקטנים אשר נטרפים על ידה באבחה אחת. דניז פורצת לעצמה דרך בחומה בצורה היטב תוך שהיא נאמנה לעקרונות המוסר שלה, לא יורדת אל שפל המדרגה ומשיגה לעצמה מאהבים כפי שהיה רווח בימים ההם. למסור את גופך על מנת להתקדם בסולם הדרגות והמעמדות.
יופיו של הספר מעבר לדמות הראשית המוצלחת ורוחב תיאוריו הוא היופי באמינותו ובהיותו רלוונטי גם לימינו [וחבל כך] שכן רק התפאורה השתנתה אבל תמיד יהיו בריות שיחפשו כיצד להרע לך בכדי שלהן יהיה טוב. אני מכירה זאת אישית.
לצערי, נתקלתי בהמון סוגי רוע. הרגשתי שהתבגרתי באחת. אומנם גילי הכרונולוגי הוא 27 אבל כמות הרשע, חוסר הרחמים והאטימות שהעיניים הללו "זכו" לראות היא עצומה. זה תמיד האדם הקטן אל מול אדם גדול ממנו. האדם הוא החיה הנוראה בטבע ולא בכדי.
לצד רשעותם של אנשים, אלה שהתיימרו להיות הטובים ביותר, אלה שפשוט עטו מסכה אמינה במיוחד ובמחי יד ניפצו אותה על פניי, המושג עוני אינו זר לי. הוריי ניסו במשך שנים למנוע ממני את חרפת הרעב, הלבישו אותי בצורה יפה על מנת שלא יחשדו. שיראו כאילו שיש לנו, כשבעצם ההפך הוא הנכון. לא פעם חרפת הרעב איימה עלינו והוצאות לפועל איימו לחגוג על חשבוננו.
כל ספר, כתבה או מקור חדשותי אחר אשר בישר על עוני צימרר וסימר את עורי שכן הפחד ההוא, הבלתי נסבל, זה שאני חוששת מפניו גם היום, להיות נצרכת במלוא מובן המילה, ללא קורת גג מעל לראשי...הבסיס של הבסיס של האדם....
העוני הזה התרחש מסיבה אחת בלבד: בריאותם הרופפת של הוריי. שני הוריי לקו במחלות קשות. אבי היה מספר פעמים בסכנת חיים אבל יצא מכך כשגופו רצוץ וגם מוחו. הוא כבר לא מה שהיה פעם. לפי דברי הרופא, הוא ניצל בנס ויש לכך השלכות. עצביו אכולים וכתוצאה מכך הוא נזעם על כל שטות ואפילו חשנו את נחת זרועו כמה פעמים, משמע, הוא השתמש נגדנו באלימות לצד גידופים והשפלות יום-יומיות. עד כדי כך שהרגשתי שמים הגיעו עד נפש והזמנתי לו משטרה.
שנה הוא לא היה גר בבית. השנה הגרועה ביותר בחיי. בשנה זו הוא כל כך כעס עד ששכנעו אותו למרר את חיינו, הוא רצה לקחת מאיתנו את המעט שהיה לנו. זו הייתה התפכחות נוראה שאני לא מאחלת לאף אדם. אביך מולידך הוא גם אויבך? אותו אבא שדאג ורצה בטובתך הופך להיות לך להאדם הנורא ביותר? לא מספיק סבלנו? עוד מכה הייתה צריכה להנחת עלינו?
להיות במצב כזה. שאתה אמור להלחם באדם היקר לך מכול היא קשה. אתה מצוי בטלטלה נוראית. ספגתי הרבה סכינים בגב אבל לספוג מאבא שלי? זה היה בלתי נסבל. עד כדי כך, שאני, שמתאפיינת בנפש חזקה, הרגשתי שאני נופלת לתהום ללא תכלית. נכנסתי למעין דיכאון. לא מצאתי חדווה בלימודים, הקריאה הייתה עבורי כנטל וכל מה שייחלתי לו היה שהעסק יסתיים ובמהרה.
בסופו של דבר התיק נסגר. אנחנו התעקשנו שיסגר. הוא חזר לבית. אני לא יודעת אם עשינו את הבחירה הנכונה אבל אמא ריחמה עליו וגם מאז שהוא עזב את הבית רק התדרדרנו יותר כלכלית. היינו כל כך חנוקים שאמא שלי בכתה בלילות, ואני שומעת את בכייה מהחדר שלי, שהוא לא החדר שלי בלבד אלא גם של קרובת משפחה נוספת.
כמה שניסיתי לגרום לה להיות מאושרת, להשכיח ממנה את הקושי, הלא נודע המייסר ריחף מעלינו. העצבות גאתה בי ותחושת מחנק גדולה. באותה תקופה עבדתי, עבודה במשרה חלקית, אבל את כל כספי המועט נתתי לה. במשך שנים דאגתי שחלקי יהיה גם חלקה של המשפחה. איך אוכל לחסוך כאשר אנו נמצאים במצוקה כלכלית כזאת?
היום המצב נותר אותו דבר אבל איני מתלוננת. התרגלתי שאנו חיים חיי בסיס. מעולם לא הייתי בחוץ לארץ, הטיול האחרון שלי בארץ היה לפני עשר שנים וגם אז זה היה אחרי שנים שלא יצאנו. משתדלים לחסוך היכן שאפשר.
הנחמה היחידה שלי הם הספרים. אותם ספרים שמאפשרים לי לצלול לעולם אחר, ואולי טוב יותר, וגם אם לא, בעולמות הללו אני מוצאת לי חברים. חברים אשר מבינים לצרותיי ובמידה והיינו יושבים על כוס קפה ומדסקסים היינו מבינים זה לרוחו של זה שכן גם הם עברו תלאות, שכן גם הם התבגרו התבגרות נפשית מואצת מכפי גילם הכרונולגי.
דניז היא אחת מהן והיא דמות כה אהובה שתישמר בליבי לזמן רב, עד כדי כך הספר טוב שלמרות שאני נמצאת לקראת סופו, החלטתי מפנים לשורת הדין לכתוב ביקורת לפני הסיום שכן רגשות רבים הוא עורר בי, דמותה עוררה בי שהנהר הגדוש עלה על גדותיו. היה לי העונג להכירה, לחזות בתלאותיה ואושרה. יתרה מכך, היא חישלה את נפשי. גרמה לי להבין שלמרות הסבל אני צריכה להמשיך להלחם על מקומי, להוכיח שגם זו הקטנה, בת העניים החולים, בעלת נכות פיזית משל עצמה, יכולה להגיח משום מקום ולהגיע לגדולות. להקים משפחה, להתאקלם, וליצור לעצמי חיי רווחה, כאלה שלא היו לי, עם אדם שיהיה המתאים לכך. אדם שעבר גם הוא תלאות בחייו, שיבין אותיויבין את מה שעברתי. שלא יזלזל אלא יכרוך את זרועו ויאמר: אני מבין. אני כאן עבורך כמו שאת עבורי. אדם שקול שלא יעשה הר מעכבר אלא יישר את עיניו אל הקושי, במידה וישנו, ייקחו בשתי ידיו ויירסקו לגורמים קטנטנים. שיראה בקושי הזדמנות ולא מטלה. שילחם למען משפחתו בשיניו. כמוני. שיילחם למען עצמו ועצמאותו. כמוני. שיהפוך הימים ללילות ואת הלילות לימים, כמוני וכמו אמי, אישה חזקה שלא זכתה להערכה אשר מגיעה לה. החיים רצופי משברים וצריך להתמודד עימם.
כך יהיה. לעולם לא אוותר על מטרותיי ותכליתי. שנים וויתרתי, שנים נתתי לאנשים למרוס אותי. הגעתי למסקנה שאני צריכה להשתנות. לא משנה כמה לעגו לי, ריכלו עליי, הפנו אליי אצבע מאשימה, התבדחו בדיחות רשעיות על חשבון העדה שלי, האופי שלי, המצב הסוצואקונומי שלי, לא נשברתי. ילדים אחרים שעברו חרמות ומשברים שמו קץ לחייהם אבל לא אני. תמיד ראיתי את אמי כמודל לחיקוי, היא עברה דברים רבים בגיל כה צעיר ולא נשברה..איזו זכות יש לי להישבר?! לגבי אבי- אף על פי שזו משימה קשה לקחנו אותה על עצמנו, לנסות לשנות אותו. לאזן אותו. לגרום לו להודות בשגיאותיו כי כפי שכתבתי למעלה, הכול מתחיל בוידוי על טעויות, כך אפשר להתקדם.
22 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
נו, הינה עוד דבר: לא מספיק המצב שלנו, גם המדינה לא ממש עוזרת. אמא שלי הגישה בקשה לנכות כללית ולא הצליחה לקבל למרות כל הבעיות שיש לה! קבעו לה שהבעיות שיש לה לא מספיקות לקצבת נכות ושהיא יכולה להשתכר. בעיות גב, בעיות נשימה, סכרת, לחץ דם...אלה לא בעיות מספיקות כדי לקבל קצבה??? מי לעזאזל יושב שם? בעלי לב של אבן? היא כבר לא עובדת חצי שנה!!!
|
|
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
|
|
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
אלעד- תודה רבה לך על החיזוקים. מאחלת טוב גם לך.
|
|
אלעד
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
סקאוט,
סיפרת סיפורים אישיים כואבים, מאחל לך את כל הטוב, ושתצליחי במה שתירצי.. |
|
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
כרמלה יקרה- תודה רבה על תגובתך החמה ועל האיחולים החמים. אני משתדלת מאוד לא לרדת אל תהומות הייאוש כי מנסיון זה רק הורס, מעכב ולא תורם בעליל. הכתיבה כאן היא מעין תרפייה עבורי וחותמת של מעין התחייבות שלי עם עצמי.
אני שמחה לשמוע שתקראי. הרגשתי בשלב מסוים שעשיתי עוול לספר הנפלא הזה אבל היחס המחפיר של העובדים לדניז במהלך הספר קומם אותי וגרם לי להיזכר בסיפורי האישי ולא יכולתי שלא להזכיר אותו. לא קראתי אותו אבל הוא בהחלט ברשימה שלי. ספרי שואה מגמדים את מה שאתה עובר כי לעבור תופת כזאת הוא באמת הרע שברע...במיוחד אם לאחר תופת כזה רואים את האור בקצה המנהרה ולא את החושך. תודה. גם לך ולקרוביך רק טוב ולכל האנשים הטובים. |
|
כרמלה
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
סקאוט,
תמיד עצוב לי לקרוא על הקשיים שאת ומשפחתך חווים. יחד עם זאת, אני נפעמת לראות את תהליך ההתחזקות וההתבגרות שלך בשנים האחרונות. מאחלת לך שהמצב ישתפר, וגם שתמשיכי להתחזק ולהתפתח בכל התחומים. את הספר לא קראתי. אבל בזכותך מקווה לקרוא בקרוב. האם קראת את "השמיים שבתוכי" / היומנים של אתי הילסום. נדמה לי שתוכלי להפיק הרבה אור מהספר הזה. רק טוב לך ולסובביך |
|
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
זשל"ב- תודה רבה. משתדלת גם אם לפעמים זה קשה.
|
|
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
|
|
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
|
|
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
|
|
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
ביקורת יפה ואישית. מאחל לך עתיד טוב יותר. ושתשתדלי למצוא את המיטב גם בהווה.
|
|
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
סנטו יקר- תודה רבה. אני מקווה מאוד. הזמן אם אינו מרפא באופן מלא, אז הוא לפחות מבגר וגורם בעתיד להבין תובנות שלא הבנו בגיל צעיר. יכולה לומר מנסיון שדברים שחשבתי שאני מבינה בגיל 20, עכשיו, בפרספקטיבה בוגרת יותר, אני מבינה שלא הבנתי כלל.
|
|
משה
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
מאחל לך שהדברים יסתדרו לך בצורה הטובה ביותר, הזמן לעיתים פותר בעיות רבות וכן ניסיון החיים. מסכים עם מורי- ספר מופתי.
|
|
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
מורי, ככה זה בחיים החיים מלאי סתירות.
כמו למשל, בן אדם שמצהיר שאכפת לו מאדם אחד אבל בכל זאת ברגע של מריבה מנתק את הטלפון שלו ונעלם במקום להתמודד עם המציאות ומשאיר את האדם השני בחוסר וודאות , זה לא סתירה? סתירה. בן אדם שמצהיר כי הוא יילחם עד הסוף אבל ברגע הכי קטן בורח, זו לא סתירה? סתירה. כמו הממשלות שהיו עד עכשיו שאמרו דבר אחד ועשו דבר אחר, זו לא סתירה? סתירה. מה לעשות, החיים מלאי סתירות.ככה זה.אלה רק קומץ דוגמאות. שאנשים לא יצהירו הצהרות שווא ותאמין לי שיהיו פחות סתירות. פשוט צריך שאדם יעמוד מאחורי המילים שלו אבל לצערי הרב לא כולם כאלה. |
|
מורי
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
סתירות אלה מהות חיי.
|
|
פרפר צהוב
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
פאלפ, נראה שנצטרך לבחון את העניין :-)
מורי, אתה שוב סותר את עצמך D-: |
|
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
נכון.
ואיזה באסה. לא מספיק היום הנאחס והאומלל הזה, מסתבר שהספרייה בה אני מתנדבת תיסגר לרגל שיפוצים עד הודעה חדשה...מי יודע כמה זמן יקח! :( דווקא כשאני הכי צריכה עכשיו את השגרה. |
|
מורי
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
לא נדע לעולם, סקאוט. פרפר נמנע באופן שיטתי מכל ספר טוב ומהולל.
|
|
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
תודה רבה, פאלפ. אתה בין אלה שמכירים את הסיפור באופן די מלא, כמו מורי. איך אומרים: מפיך לאלוהים.
מורי- יהיה מעניין לדעת מה תהיה דעתו של פרפר על הספר. |
|
מורי
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
דווקא יש לי הרגשה שפרפר בהחלט יכיר במופתיותו.
|
|
Pulp_Fiction
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
אגב פרפר, אני מוכן להתערב
שאתה לא תאהב את הספר.
|
|
Pulp_Fiction
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
סקאוט, הרבה הרבה תמיכה
ופרגון אלייך ממני, מחזק את ידייך. מה שתיארת באופן כה כן בהחלט דורש אומץ וגדלות רוח. מאחל לך לצלוח את כל הקשיים שאת חווה ולחיות חיים מלאי הגשמה עצמית ואושר.
אחרי כל זה כמובן כל עניין הביקורת מתחיל להראות כבעל משמעות משנית מאוד. אני רק יכול לומר שאמנם הספר טוב, אבל בעיניי רחוק מלהיות מופת. אולם, אם קיבלת ממנו השראה כזאת, קטונתי, כמו שאומרים.... |
|
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
פרפר- אתה צודק מאוד. זה משתקף בזוגות צעירים שלא יכולים לקנות דירה וצריכים לחיות משכירויות. אם פעם ההורים היו יכולים לתת לילדיהם, היום אפילו את זאת אי אפשר. אני רואה את זה אצל הוריי. הם לא יכולים לעזור לי כלכלית במידה ואתחתן. כמובן שאסיים את הלימודים ואמצא עבודה אבל גם אם עבודה לא קל לקנות דירה וקל וחומר להקים משפחה. הפחד הכי גדול שלי הוא להכניס את המשפחה העתידית שלי לאורח חיים עני. ההורים שלי השתדלו בכל מעודם שדבר לא יחסר לי אבל איך אוכל להבטיח אפילו זאת לילדיי? לא אוכל לגדל אותם על מחסור. אלה ילדים לא כמו של פעם שגדלו מתוך האין. היום ילדים מסתכלים על חבריהם לכיתה, מי שאין לו טלפון חדש הוא לא שווה בעיניהם....
מי שלא יוצא לחופשות בחו"ל הוא אפס מאופס בעיני רבים מהילדים... איך אפשר לגדל ילד במציאות כזאת? אצלי גם יש מגבלה פיזית, אומנם לא נראית לעין, אבל מורגשת בהחלט שתמנע ממני לעבוד פיזית שעות ולהיות אקדמאי, בימים שהשוק מוצף בבעלי תואר ראשון, שני ושלישי זה לא קל... |
|
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
תודה רבה, חברים, אתם מחממים את ליבי בימים קשים כאלה. לקושי הזה נוסף עוד קושי בדמות הפנמה שלפעמים צריך פשוט לוותר גם אם קשה. ייתכן מאוד שהפעם איבדתי סופית קשר עם אדם שהיה קר לליבי מאוד והגעגועים אליו רבים מספור אבל אלה החיים. מתוך משברים צומחים. אני רק מייחלת לכך שזה לא ישבור אותי, שאצליח לקום מהמפלה הזאת כי זה קשה. איבדתי הרבה אנשים אהובים, היו לי הרבה החמצות בחיים. עוד אובדן אחד זה קשה מאוד אבל אעשה את מיטב המאמצים להסתגל. זה פשוט היה הכרחי ובלתי נמנע. מסוג הקשרים שאי אפשר בלעדיהם אבל גם אי אפשר איתם.
מורי- תודה רבה על המלצת הספר. אני אוסיף אותו לרשימה. |
|
מורי
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
סיפור קשה הוא סיפור חייך שאת חלקו אני מכיר.
זולא כתב סדרה של עשרים ספרים בשם רוגון-מאקאר. לשם כתיבת הספר הזה הוא הלך לכלבו לה בון מרשה וחקר. חמש דקות משם מצוי מלון לוטסיה עליו כתב מאה שנים מאוחר יותר פייר אסולין ספר מרגש. הספר גן עדן לאישה הוא ספר מופת. |
|
פרפר צהוב
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
סקאוט, צר לי לשמוע על מה שעברת. מאחל לך שיפור מתמשך בחייך ושגשוג כלכלי.
המדיניות של הממשלות האחרונות כאן היתה לצמצם את הדיור הציבורי, ובכך כמובן נגרמת פגיעה בשכבות הנמוכות שאינן יכולות אפילו להבטיח לעצמן קורת גג במחיר סביר. הספר הזה, כמו כמה ספרים נוספים של זולא עדיין ממתין לי. כמי שביקורים בחנות בגדים לא מסבים לו הנאה, אני מקווה לשרוד את הספר הזה :-) מספריו של זולא כנראה אתחיל בז'רבאז. |
|
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
רמי- אין ספק. זה ספר לחיים. הוא באותה דרגה עם עלובי החיים, הגיבן מנוטרדאם, ענבי זעם. ספרים שהם החיים עצמם ממש.
|
|
מארק
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
ספר נפלא!
הרבה יותר מספרות טובה.
תודה על הביקורת |
|
סקאוט
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
אנקה- תודה רבה. צודקת בהחלט. החיים יפים אבל גם לא. הסרט "החיים יפים" מוכיח את הטענה הזאת עוד יותר. תמיד כשקשה לי אני חושבת עליו.כמה האושר והעצב מתעתעים.
|
|
אנקה
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
אני מחזקת את ידייך. אף פעם לא להישבר. להמשיך להילחם הלאה, על החיים על איכותם, על הכל.
|
22 הקוראים שאהבו את הביקורת