ביקורת ספרותית על גן-עדן לאישה מאת אמיל זולא
ספר מעולה

---

גן עדן לאישה אחת הוא גיהנום לאחרת-

אחרוג ממנהגי ואתחיל דווקא משלב ההקדשות.
ראשית כל, הביקורת מוקדשת לאדם שבזכותו קראתי את הספר הנפלא הזה, מורי. תודה לך!
ההקדשה השניה מוקדשת לאדם יקר לליבי והדברים שאני כותבת קשים לי מאוד וגורמים לי לדמוע כי ישנו הרגש, שימשיך לאהוב אותו תמיד, אבל יש גם ההיגיון שמאותת לי אחרת, שזו משימה קשה מנשוא ולמרות שניסיתי להאבק, להוכיח ולהלחם, יש פעמים שצריך לדעת להרפות. לדעת שאלה מלחמות ללא הועיל, מלחמות בטחנות רוח ואיני דון קישוט.שלא משנה כמה תנסה, הצד השני אטום ברצונותיו וגחמותיו. דניז הצליחה פחות או יותר לשנות את מר מורה. אני כשלתי במשימתי. האדם המדובר היה שם עבורי ברגעי קושי ושמחה, ולמרות המחלוקות הרבות אהבתי אותו מאוד וגם כיום אכפת לי ממנו מאוד וגם אם דרכנו ייפרדו אי-פעם, אמשיך לאוהבו תמיד. רצוני שייקרא את הספר והספר ייתן לו תקווה ובעזרתו יפנים שלא משנה כמה קשה בחיים, תמיד צריך להלחם. שיתבגר ויתפכח, שיזנח את הגישות הילדותיות. שילמד לא להפוך הר לעכבר, לא להכנע לשטויות, לא להסתגר. לא להעלם, אלא להיישיר מבט אל הקושי ולהפוך אותו מנטל לברכה. שלעיתים החיים מזמנים גם עצב, גם חולי, גם הפסקה מהנאות החיים אבל לא צריך להשתקע במרה שחורה ולהתלונן אלא להישיר מבט ולהלחם. להבין שהחיים לא מורכבים רק מדברים שמחים כטיולים, חופשות או דברים משמחים אחרים אלא גם מדברים עצובים. בקצרה: להבין שיש למטבע שני צדדים: טוב ורע. שידע שלפעמים גם אם קשר לא צולח יש להרפות אבל בכבוד. לא להשמיץ, לא להגיע למסקנות נמהרות ובעיקר לא לפגוע. להיפרד בכבוד. לי אין כל רצון להיפרד ולאבד עוד אדם יקר אבל אם כורח הנסיבות מחייב זאת, איזו עוד ברירה יש? אך המשימה הזאת כל כך קשה. הלב פשוט דואב כי אתה יודע שראית עם האדם הזה רגעים יפים אבל גם רגעים קשים. אני מרגישה חסרת אונים, חסרת אוויר. ערבוביה נמצאת בתוך הלב והראש ואיני יודעת מה לעשות. המוח יודע שצריך לעשות מעשה אבל הלב אומר: מה אם זו תהיה הפעם האחרונה ומשם אין דרך חזרה? והמחשבה על זה היא מבעיתה וקשה. למרות כל הכאבים והכעסים והעצבונות. למרות התוכחות, אבל היגיון לחוד ורגשות לחוד.

גם אם לא נישאר בקשר, אין בליבי טינה לאדם זה. הוא היה חלק חשוב בחיי ויישאר כך תמיד, לא משנה מה. כולי תקווה שהחיים יזמנו לו רק טוב אבל אם גם נקרה לדרכו קושי, שידע להפוך מהלימון לימונדה, מאותו עץ לימונים המצוי בגינת ביתו. שידע להפיק מהדמעה חיוך, מהכעס צחוק, מהעצב חדווה. מהמתח רוגע. מהמרירות מתיקות ומהחיים הצלחה. גם אם המעבר יהיה דרך חתחתים, שידע לנווט את עצמו נכון כי מה שנראה כעת כמשהו גדול, קושי בלתי נמנע, רק יתגמד לעומת קשיים גדולים יותר שיבואו לאחריו. החיים מזמנים לנו מבחנים ועלינו מוטל לעמוד בהם. לחרוק שיניים ולעמוד בכל אחד ואחד מהם. כמובן גם להכיר בטעויות . בלי זה אי אפשר להצליח בשום דבר. אדם שלא מכיר בטעותו ומאשים אחרים לא יתקדם.

כעת נעבור אל הספר.
כאשר התחלתי בקריאתו, תיאורי הבדים השונים עייפו אותי ושאלתי את עצמי מהי הפואנטה של הספר והאם ישנה כזאת בכלל? אך ככל שהתקדמתי נכבשתי ביופיו של הספר וגם תיאוריו הארכאיים והמתישים, גם תיאורי הבדים הארוכים הנדמים כאינסופיים כבשוני בסערה.
הדמות שכבשה אותי ביותר היא דניז. דניז היא מופלאה. הזדהתי עימה מאוד. בחורה כבת 20, ענייה, שהוריה מתו בדמי ימיהם, שהותירו לה צוואה יחידה: זוג אחים שהם נטל לצאוורה, נטל כבד מנשוא שהיא מנסה לאחוז בשתי ידיה.
ככל שאנו ממשיכים בקריאתו של הספר נפרשת בפנינו מסכת ייסוריה של דניז, נסיונותיה הנואשים לשמור על האיזון הנכון, לכלכל את עצמה ואת אחיה ברווחה. לנסות לשמור על צלם אנוש גם כשהבגדים כבר מרופטים, מזוהמים, ואות החיות היחיד הוא קול צחוקם של שאר העובדים, אשר לועגים לך ולבגדיך. מתלחששים וממלמלים דברי נאצה, הגם שאין להם כל בסיס.

זולא, בכל כשרונו והיותו רב אומן המהלטט במילים ומניח אותן במקומן המושלם כך שייגעו בליבו של הקורא, מבצע את העבודה בשלמות יתרה. אי אפשר להיוותר אדישים לנוכח הסבל של דניז, סבל הנובע מעוני מחפיר ומשנאה חסרת מעצורים מצד עמיתיה לעבודה המנסים להכשילה בכל דרך אפשרית.
לא סתם ישנה מימרה ידועה ושגורה שמתאימה לספר זה ככפפה ליד: אדם לאדם זאב.
על מנת להתקדם, להתפתח, העובדים השונים אינם בוחלים באף אמצעי, גם אם זה מרמז על רמיסתו של החלש בכף רגל גסה.
אף על פי כן, דניז מצליחה לפלס לעצמה דרך בינות הזאבים נוטפי הריר ורוחשי הזימה והרעה. אכן, גם הטרדות מיניות יש כאן בנמצא וגם נסיונות של בעל החנות הגדולה, הדורסנית, המכונה המעושנת והרעבתנית כדברי זולא, שלא מרחמת על בעלי החנויות הקטנים אשר נטרפים על ידה באבחה אחת. דניז פורצת לעצמה דרך בחומה בצורה היטב תוך שהיא נאמנה לעקרונות המוסר שלה, לא יורדת אל שפל המדרגה ומשיגה לעצמה מאהבים כפי שהיה רווח בימים ההם. למסור את גופך על מנת להתקדם בסולם הדרגות והמעמדות.
יופיו של הספר מעבר לדמות הראשית המוצלחת ורוחב תיאוריו הוא היופי באמינותו ובהיותו רלוונטי גם לימינו [וחבל כך] שכן רק התפאורה השתנתה אבל תמיד יהיו בריות שיחפשו כיצד להרע לך בכדי שלהן יהיה טוב. אני מכירה זאת אישית.
לצערי, נתקלתי בהמון סוגי רוע. הרגשתי שהתבגרתי באחת. אומנם גילי הכרונולוגי הוא 27 אבל כמות הרשע, חוסר הרחמים והאטימות שהעיניים הללו "זכו" לראות היא עצומה. זה תמיד האדם הקטן אל מול אדם גדול ממנו. האדם הוא החיה הנוראה בטבע ולא בכדי.

לצד רשעותם של אנשים, אלה שהתיימרו להיות הטובים ביותר, אלה שפשוט עטו מסכה אמינה במיוחד ובמחי יד ניפצו אותה על פניי, המושג עוני אינו זר לי. הוריי ניסו במשך שנים למנוע ממני את חרפת הרעב, הלבישו אותי בצורה יפה על מנת שלא יחשדו. שיראו כאילו שיש לנו, כשבעצם ההפך הוא הנכון. לא פעם חרפת הרעב איימה עלינו והוצאות לפועל איימו לחגוג על חשבוננו.
כל ספר, כתבה או מקור חדשותי אחר אשר בישר על עוני צימרר וסימר את עורי שכן הפחד ההוא, הבלתי נסבל, זה שאני חוששת מפניו גם היום, להיות נצרכת במלוא מובן המילה, ללא קורת גג מעל לראשי...הבסיס של הבסיס של האדם....

העוני הזה התרחש מסיבה אחת בלבד: בריאותם הרופפת של הוריי. שני הוריי לקו במחלות קשות. אבי היה מספר פעמים בסכנת חיים אבל יצא מכך כשגופו רצוץ וגם מוחו. הוא כבר לא מה שהיה פעם. לפי דברי הרופא, הוא ניצל בנס ויש לכך השלכות. עצביו אכולים וכתוצאה מכך הוא נזעם על כל שטות ואפילו חשנו את נחת זרועו כמה פעמים, משמע, הוא השתמש נגדנו באלימות לצד גידופים והשפלות יום-יומיות. עד כדי כך שהרגשתי שמים הגיעו עד נפש והזמנתי לו משטרה.
שנה הוא לא היה גר בבית. השנה הגרועה ביותר בחיי. בשנה זו הוא כל כך כעס עד ששכנעו אותו למרר את חיינו, הוא רצה לקחת מאיתנו את המעט שהיה לנו. זו הייתה התפכחות נוראה שאני לא מאחלת לאף אדם. אביך מולידך הוא גם אויבך? אותו אבא שדאג ורצה בטובתך הופך להיות לך להאדם הנורא ביותר? לא מספיק סבלנו? עוד מכה הייתה צריכה להנחת עלינו?
להיות במצב כזה. שאתה אמור להלחם באדם היקר לך מכול היא קשה. אתה מצוי בטלטלה נוראית. ספגתי הרבה סכינים בגב אבל לספוג מאבא שלי? זה היה בלתי נסבל. עד כדי כך, שאני, שמתאפיינת בנפש חזקה, הרגשתי שאני נופלת לתהום ללא תכלית. נכנסתי למעין דיכאון. לא מצאתי חדווה בלימודים, הקריאה הייתה עבורי כנטל וכל מה שייחלתי לו היה שהעסק יסתיים ובמהרה.

בסופו של דבר התיק נסגר. אנחנו התעקשנו שיסגר. הוא חזר לבית. אני לא יודעת אם עשינו את הבחירה הנכונה אבל אמא ריחמה עליו וגם מאז שהוא עזב את הבית רק התדרדרנו יותר כלכלית. היינו כל כך חנוקים שאמא שלי בכתה בלילות, ואני שומעת את בכייה מהחדר שלי, שהוא לא החדר שלי בלבד אלא גם של קרובת משפחה נוספת.
כמה שניסיתי לגרום לה להיות מאושרת, להשכיח ממנה את הקושי, הלא נודע המייסר ריחף מעלינו. העצבות גאתה בי ותחושת מחנק גדולה. באותה תקופה עבדתי, עבודה במשרה חלקית, אבל את כל כספי המועט נתתי לה. במשך שנים דאגתי שחלקי יהיה גם חלקה של המשפחה. איך אוכל לחסוך כאשר אנו נמצאים במצוקה כלכלית כזאת?

היום המצב נותר אותו דבר אבל איני מתלוננת. התרגלתי שאנו חיים חיי בסיס. מעולם לא הייתי בחוץ לארץ, הטיול האחרון שלי בארץ היה לפני עשר שנים וגם אז זה היה אחרי שנים שלא יצאנו. משתדלים לחסוך היכן שאפשר.
הנחמה היחידה שלי הם הספרים. אותם ספרים שמאפשרים לי לצלול לעולם אחר, ואולי טוב יותר, וגם אם לא, בעולמות הללו אני מוצאת לי חברים. חברים אשר מבינים לצרותיי ובמידה והיינו יושבים על כוס קפה ומדסקסים היינו מבינים זה לרוחו של זה שכן גם הם עברו תלאות, שכן גם הם התבגרו התבגרות נפשית מואצת מכפי גילם הכרונולגי.

דניז היא אחת מהן והיא דמות כה אהובה שתישמר בליבי לזמן רב, עד כדי כך הספר טוב שלמרות שאני נמצאת לקראת סופו, החלטתי מפנים לשורת הדין לכתוב ביקורת לפני הסיום שכן רגשות רבים הוא עורר בי, דמותה עוררה בי שהנהר הגדוש עלה על גדותיו. היה לי העונג להכירה, לחזות בתלאותיה ואושרה. יתרה מכך, היא חישלה את נפשי. גרמה לי להבין שלמרות הסבל אני צריכה להמשיך להלחם על מקומי, להוכיח שגם זו הקטנה, בת העניים החולים, בעלת נכות פיזית משל עצמה, יכולה להגיח משום מקום ולהגיע לגדולות. להקים משפחה, להתאקלם, וליצור לעצמי חיי רווחה, כאלה שלא היו לי, עם אדם שיהיה המתאים לכך. אדם שעבר גם הוא תלאות בחייו, שיבין אותיויבין את מה שעברתי. שלא יזלזל אלא יכרוך את זרועו ויאמר: אני מבין. אני כאן עבורך כמו שאת עבורי. אדם שקול שלא יעשה הר מעכבר אלא יישר את עיניו אל הקושי, במידה וישנו, ייקחו בשתי ידיו ויירסקו לגורמים קטנטנים. שיראה בקושי הזדמנות ולא מטלה. שילחם למען משפחתו בשיניו. כמוני. שיילחם למען עצמו ועצמאותו. כמוני. שיהפוך הימים ללילות ואת הלילות לימים, כמוני וכמו אמי, אישה חזקה שלא זכתה להערכה אשר מגיעה לה. החיים רצופי משברים וצריך להתמודד עימם.
כך יהיה. לעולם לא אוותר על מטרותיי ותכליתי. שנים וויתרתי, שנים נתתי לאנשים למרוס אותי. הגעתי למסקנה שאני צריכה להשתנות. לא משנה כמה לעגו לי, ריכלו עליי, הפנו אליי אצבע מאשימה, התבדחו בדיחות רשעיות על חשבון העדה שלי, האופי שלי, המצב הסוצואקונומי שלי, לא נשברתי. ילדים אחרים שעברו חרמות ומשברים שמו קץ לחייהם אבל לא אני. תמיד ראיתי את אמי כמודל לחיקוי, היא עברה דברים רבים בגיל כה צעיר ולא נשברה..איזו זכות יש לי להישבר?! לגבי אבי- אף על פי שזו משימה קשה לקחנו אותה על עצמנו, לנסות לשנות אותו. לאזן אותו. לגרום לו להודות בשגיאותיו כי כפי שכתבתי למעלה, הכול מתחיל בוידוי על טעויות, כך אפשר להתקדם.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על גן-עדן לאישה