ביקורת ספרותית על אבל - היום שאחרי - פרידה, זיכרון וחיים מאת תמר אשכנזי

---

היום יום האזכרה לסבתא שלי.כבר שלוש שנים שהיא לא איתנו. כבר שלוש שנים שהיא קבורה באדמה והחוסר מורגש. אבא שלי מרגיש אותו, אחיו מרגישים אותו ואני בטוחה שגם הנכדים ואולי הנינים.
אני מקווה שהפסקת לסבול וטוב לך בשמיים. שאת וסבא יחדיו וכל קרוביך שנפטרו, אלה מזקנה ואלה ממחלות או סתם מצבים טרגיים למיניהם.

באופן אירוני, אזכרתה נפלה על יום השנה של דוד שלי.
לפי התאריך העברי, הם נפטרו בתאריכים סמוכים אם כי בשנים שונות. דוד שלי, למרות גילו הצעיר, נפטר הרבה לפניה.
שניהם עברו חיים לא קלים בכלל.

מותם הסמוך כל כך גורם לי לחשוב עליהם ועל שארי בשרי האחרים שהלכו לפניהם, אחריהם או במקביל אליהם.

סבתי היקרה אומנם הספיקה לראות לגדל ילדים, נכדים ואפילו נינים אבל שנותיה האחרונות עברו עליה בחרפה גדולה. היא לא מתה בשיבה טובה אלא כבר הייתה במצב של דמנציה, עיוורת ואומללה.
גם סבא שלי נפטר לא הרבה אחריה, שנה ליתר דיוק. למרות העליות והמורדות ביניהם, הוא לא הצליח לקבל את העובדה שהיא איננה והתדרדר בצורה משמעותית.

סבא וסבתא שלי עברו חיים לא קלים. עלו לארץ מאחת מארצות המזרח לפני קום המדינה או הישר אל מלחמת העצמאות. הם היו אנשים פשוטים וסבתא שלי לא ידעה קרוא וכתוב. נאלצו לגדל חמולה גדולה של ילדים בחסכנות גדולה אבל למרות חסכנותם הם דאגו לכל צורכיהם של הילדים כמיטב יכולתם.
סבתא שלי הייתה עקרת בית וסבא הוא זה שפירנס. רוב ילדיו הגיעו למעמד טוב בחיים, אבי היחיד שנותר בעוניו גם בחייו הבוגרים אבל אין זה הסיפור כאן.

למרות שלא הייתי קרובה אליהם, היה לי מאוד מוזר לבוא לבית של סבא ולראות את מקומה הריק של סבתא, היה לי קשה לראות אותו מתדרדר לאט עד ששבק חיים לגמרי. להלוויה שלו לא הייתי מסוגלת להגיע מכיוון שההלוויה של סבתא שלי הייתה טראומטית. לא הרבתי לבוא לבתי קברות ולהיות שם, לראות את הגופה שלה מכוסה, זעזע אותי עד עמקי נשמתי, לא יכולתי להפסיק מלמרר בבכי ולקוות בסתר ליבי שזו בדיחה אכזרית והיא תסיט את הכיסוי ותתבדח ותגיד שעבדה עלינו.

עם דוד שלי זה סיפור אחר. לא הכרתי אותו כלל. לצערי, הוא נפטר כשהייתי בת כמה חודשים. הוא עמד להגיע אלינו אבל קרה מה שקרה והוא נפטר.
המוות שלו היה מטלטל מאוד והעיב על הבית מרגע מותו. עד היום לאמא שלי וסבתא שלי קשה לדבר על המוות הזה, זה עקב אכילס של המשפחה.
למרות ששתיהן ידועות באובדנים רבים, זה הגדול ביותר.


אמא שלי איבדה את אחיה אך לפני כן, מספר שנים לפני, איבדה את אביה בגיל 22. למרות שהוא היה אב לא מתפקד שהיה נתון לטיפה המרה, ואמי כעסה עליו רבות, היה לה קשה עם לכתו. רגשותיה עד היום כלפיו מעורבים. כעס מהול ברחמים שכן מותו היה טרגי לא פחות.
שנים אחר כך האח נפטר, בדמי ימיו ממש. מוות פתאומי שהיה כמו חבטה אל הבטן הרכה. מוות שאימי לא התכוננה אליו כלל. מוות כזה הוא הכואב ביותר.
שנתיים לפני כן היא איבדה את סבתא שלה מסרטן. סבתא שלה הייתה אישה טובה, קשת יום ועניה שהזכירה את סבתי ז"ל, נולדה בתחילת המאה השעברה ומרגע לידתה עד מותה לא ראתה רגע אחד של נחת. השנים עברו והפכוה לאישה מרירה וטובה שהכאב ניבט מעיניה.
לאחר שנה דודה של אמי נפטר מסכרת. הוא בין היחידים שנותרו בחיים ואמי זכרה ואהבה אותו. הוא היה עבורה עוד מעין דמות של אב ומטבע הדברים שגם לכתו השרה על אמא שלי כאב גדול. מוות אחר מוות. ללא רחמים וללא הפסק.
לאחר מכן, באותה שנה ממש, הוריי איבדו בלידה שקטה את בתם הבכורה. מוות נוסף שטלטל את המשפחה.
וכל אלה כשעוד לא איזכרתי מוות של קרובים רחוקים יותר או את מותו של בן דודי אשר נרצח בפיגוע, בידי בני עוולה.

גם אני נולדתי בצורה קשה מאוד וסיכויי השרדותי היו קטנים אך שרדתי כנגד כל הסיכויים. היוותי ,למרות קשיי, שמחה לבני משפחתי, שמחה מהולה בעצב מכיוון שחודשים מספר לאחר לידתי הלך אחיה היחיד של אמי, אותו אח שהזכרתי בתחילת הביקורת. לאמא שלי לא היו אחים נוספים וגם את האח היחיד בחר אלוהים לקחת.

גם לאחר מותם של כל יקיריה אמי חוותה משברים קשים, משברים בריאותיים שלה ושל בעלה, שלי ושל סבתי, אך בחירוף נפש התגברה על הכול כמו לביאה אמיתית. גם בימים אלה היא מתמודדת עם משבר בריאותי לא פשוט שאני מקווה שתצלח אותו. יש בי פחדים לגבי מצבה הרפואי אך מנגד אני משתדלת לחשוב חיובי....
לא מספיק סבתא שלי איבדה בן אחד? לא ייתכן שתאבד עוד אחת! היא לא תעמוד בזה!


כשאני נזכרת בכל מה שעברנו ובכל אלה שאיבדנו, דמעות עולות מעיניי. כולם עד האחרון שבהם לא חיו את חייהם כמו שצריך וכואב לי על לכתם. אם רק הייתה להם הזדמנות נוספת...אולי היו משנים את דרכם והיו הולכים באמת בחיוך ולא בייסורים....

הספר הזה מדבר על אובד ועל התמודדות איתו ואני שואלת את עצמי: האם באמת יש אפשרות להתמודד עם אובדן? האם שאתה קם בבוקר, עוטה חיוך על פניך, מחלץ את עצמותיך הכואבות, האם זה נקרא להתמודד עם אובדן? זו לא העמדת פנים? זה לא לשקר לכולם בפרצוף?
אני לא חושבת שיש באמת מדריך להתמודדות עם שכול ואובדן שכן כל אחד חווה זאת בצורה שלו, באופן האישי ביותר. יש שמוכנסים בתוך זה ויש כאלה שכאילו יוצאים ממנו אך לא באמת.

אנחנו מתפקדים, צוחקים ושמחים אבל זה למראית עין. משהו חסר ולא באמת יהיה שלם ללא אותם היקירים שאיבדנו, שאבדו לנו בתהום הנשייה של המוות המר והאכזר.
אנחנו משפחה שכולה.

המושג הזה התחוור לי, משמעותו התחוורה לי בעקבות אחד היצירות שלמדתי באחד הקורסים, יצירה של א.ב יהושוע שביקרה את האדרתו של השכול בעיניים ישראליות. שם נפל לי האסימון שאנחנו משפחת שכול. הרי סבתא שלי איבדה בן. אמא שלי איבדה אח.
איבדנו עוד אנשים רבים, בזה אחר זה, שנפלו כמו זבובים.
מאוד כואב לי לכתוב על הנושא הזה של אובדן. אני מרגישה שכמעט נולדתי לתוך זה שכן האובדן ליווה אותי מינקותי ואף מרגע לידתי. במקום לשמוח על לידתי ועל זה ששרדתי כנגד כל הסיכויים, אמא שלי ישבה בשבעה! כשחגגתי יום הולדת שנה, אמא שלי לא יכלה להיות כי היא הייתה בשנת אבל!

ועדיין, אמא שלי חזקה כל כך. היא הקימה את המשפחה משבריה, מעפר....אני מזמן הייתי נופלת.
מדובר בהחמצה גדולה של בני אדם שאילולא המוות יכולתי להכיר לעומק ולצבור זכרונות ואולי היו הופכים אותי לאדם עוד יותר טוב. אולם, אני מתנחמת בעולם הבא בתקווה שאפגוש אותם ואשלים את החסר.

בנימה אישית, אני מאחלת לכל קרוביי המתים שתהיה מנוחתם עדן, שישקיפו עלינו ויגנו עלינו מהשמיים, זה המעט שהם יכולים לעשות ולנו נותר לזכור אותם ולא לשכוח כי אם לא אנחנו, מי יזכור? אם גופם התפורר לאבק, יש צורך לזכור אותם על מנת שזכרונם לא יתפורר אף הוא.

התנצלותי הרבה והכנה שאין זו סקירה של ממש והיא מבולבלת פשוט ביום כזה הרגשתי מחויבות לכתוב על הנושא וספרים בנושא שכזה תמיד מעלים בי סיפור אישי, כואב ואמוציונלי. אני לא מרבה לעשות זאת אבל לפעמים יש צורך שבוער בך.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על אבל - היום שאחרי - פרידה, זיכרון וחיים