חברים יקרים. זהו לא בולשיט היפסטרי מקושקש, זו לא שטות משתבחת ללא שום ידיעה למה. זה הספר האהוב עליי. למה? אני אסביר. הרבה מאיתנו, נכנסו למאסטרפיס של ג'ויס ומאז ראו בו כ"ויה דה לה רוזה". למה? אין עלילה, הדמויות הן לא דמויות וצריך לעשות פרופסורה בספרות אנגלית בשביל להבין אותו. אבל אני אומר ילדים וילדות, עזבו אתכם. מעבר לעובדה שכן יש בספר עלילה, שמתפקדת כפרודיה נהדרת לאודיסאה הידועה (צריך להיעזר ב"מדריך ליוליסס" הנהדר של חזי ועפר שלח), זה פשוט ספר מצחיק וגם מעניין. הוא פשוט הכל. זרם התודעה, סגנון שג'ויס הצטיין בו כל כך מקבל בו ביטוי עצום כשאנחנו עדים למחשבותיו של לאופולד בלום, עד לסתמיות ביותר. וזה היופי בספר הזה. הרבה פעמים קראתי על העובדה שהוא ספר שהתיש את כולם, קשקוש אידיוטי מוחלט, סתם להיפסטרים ולתלמידי ספרות, ושזה דוגמה מובהקת לספרות אוונגרדית. אני אומר עזבו שטויות, אל תחפשו עלילה. תשקעו בתוך הספר. כמו ציורים של קנדינסקי הוא לוקח אותנו למקומות לא מוכרים, כמו יצירות של סטרווינסקי, הוא מפתיע כל פעם, כמו סרטים של גודאר, הוא מעורר יותר שאלות מתשובות, כמו פרק "ההתערבות" של סיינפלד, הוא עצבן את כולם כשיצא. ומה יותר מרדני מספר בן 800+ עמודים שכמה שמרנים פתאום יצאו מהחורים שלהם והתנגדו למה שכתוב שם (למרות שקראו כמה עמודים בודדים). ג'ויס חתיכת גאון, ידע שאנחנו הולכים להתעסק ולדבר כל הזמן כמה הספר נהדר, כמה הוא רע, מה חבוי בו. לקרוא את יוליסס, זה לתת למחשבה לזרום, זה פשוט לאבד את עצמך ולקבל את זה. אל תגידו שאתם, ברגעים מסוימים כשאתם לבדכם לא חושבים על מספר סיטואציות שקרו לכם ולאט לאט, איך אתם צוללים לתוך אסוציאציות שמובילות אתכם מפה לשם כמו גיבורנו בלום. הספר הזה, הוא הילולה לחיים הפשוטים. כמו A Day in the Life של הביטלס, הוא מראה לנו שהחיים עצמם יכולים להיות מחזה מרהיב. ויום שלם, בהחלט ראוי לתיעוד על כל מחשבותיו. וכמו שאמרתי, הוא מצחיק. חבר אמר והוא צודק, אין רגע שהוא יותר סיינפלד/לארי דיוויד מהרגע שבו (זהירות ספוילר למי שרוצה לקרוא) כולם מתאבלים על חבר שמת בפתאומיות ומקוננים על הגורל המר בעוד בלום קורא לזה "המוות הטוב ביותר" ועוד מנמק את מה שאמר. בקיצור, חפרתי. תנו לג'ויס לעשות את זה. הוא יותר טוב.

חברים יקרים. זהו לא בולשיט היפסטרי מקושקש, זו לא שטות משתבחת ללא שום ידיעה למה. זה הספר האהוב עליי. למה? אני אסביר. הרבה מאיתנו, נכנסו למאסטרפיס של ג'ויס ומאז ראו בו כ"ויה דה לה רוזה". למה? אין עלילה, הדמויות הן לא דמויות וצריך לעשות פרופסורה בספרות אנגלית בשביל להבין אותו. אבל אני אומר ילדים וילדות, עזבו אתכם. מעבר לעובדה שכן יש בספר עלילה, שמתפקדת כפרודיה נהדרת לאודיסאה הידועה (צריך להיעזר ב"מדריך ליוליסס" הנהדר של חזי ועפר שלח), זה פשוט ספר מצחיק וגם מעניין. הוא פשוט הכל. זרם התודעה, סגנון שג'ויס הצטיין בו כל כך מקבל בו ביטוי עצום כשאנחנו עדים למחשבותיו של לאופולד בלום, עד לסתמיות ביותר. וזה היופי בספר הזה. הרבה פעמים קראתי על העובדה שהוא ספר שהתיש את כולם, קשקוש אידיוטי מוחלט, סתם להיפסטרים ולתלמידי ספרות, ושזה דוגמה מובהקת לספרות אוונגרדית. אני אומר עזבו שטויות, אל תחפשו עלילה. תשקעו בתוך הספר. כמו ציורים של קנדינסקי הוא לוקח אותנו למקומות לא מוכרים, כמו יצירות של סטרווינסקי, הוא מפתיע כל פעם, כמו סרטים של גודאר, הוא מעורר יותר שאלות מתשובות, כמו פרק "ההתערבות" של סיינפלד, הוא עצבן את כולם כשיצא. ומה יותר מרדני מספר בן 800+ עמודים שכמה שמרנים פתאום יצאו מהחורים שלהם והתנגדו למה שכתוב שם (למרות שקראו כמה עמודים בודדים). ג'ויס חתיכת גאון, ידע שאנחנו הולכים להתעסק ולדבר כל הזמן כמה הספר נהדר, כמה הוא רע, מה חבוי בו. לקרוא את יוליסס, זה לתת למחשבה לזרום, זה פשוט לאבד את עצמך ולקבל את זה. אל תגידו שאתם, ברגעים מסוימים כשאתם לבדכם לא חושבים על מספר סיטואציות שקרו לכם ולאט לאט, איך אתם צוללים לתוך אסוציאציות שמובילות אתכם מפה לשם כמו גיבורנו בלום. הספר הזה, הוא הילולה לחיים הפשוטים. כמו A Day in the Life של הביטלס, הוא מראה לנו שהחיים עצמם יכולים להיות מחזה מרהיב. ויום שלם, בהחלט ראוי לתיעוד על כל מחשבותיו. וכמו שאמרתי, הוא מצחיק. חבר אמר והוא צודק, אין רגע שהוא יותר סיינפלד/לארי דיוויד מהרגע שבו (זהירות ספוילר למי שרוצה לקרוא) כולם מתאבלים על חבר שמת בפתאומיות ומקוננים על הגורל המר בעוד בלום קורא לזה "המוות הטוב ביותר" ועוד מנמק את מה שאמר. בקיצור, חפרתי. תנו לג'ויס לעשות את זה. הוא יותר טוב.