ביקורת ספרותית על יוליסס [מהדורה מחודשת] - כריכה קשה מאת ג'יימס ג'ויס
ספר טוב

---

"חייו של כל אדם הם מצבור של ימים רבים, יום ועוד יום. אנחנו עוברים דרך עצמנו, פוגשים שודדים, רוחות, ענקים, זקנים, צעירים, רעיות, אלמנות, גיסים מגיסי־לב. אבל תמיד פוגשים את עצמנו" (המשפט היפה בספר, עמוד 256).

בשבוע הבא אני טס לחופשה עם אשתי בדבלין. החופשה הקרבה גרמה לי להחליט בשישי האחרון החלטה נחושה כי הפעם, בניגוד לשלושת הניסיונות הקודמים אתחיל ואסיים את הרומן האירי הגדול מכולם, "יוליסס" מאת ג'יימס ג'ויס (הוצאת מחברות לספרות, 1999), שתיאר יום אחד, 16 ביוני 1904, בחייהם של שלושה מתושבי דבלין, סטיבן דדאלוס בן דמותו של ג'ויס עצמו, ליאופולד בלום היהודי, בן דמותו של אודיסאוס (יוליסס), ואשתו מולי בלום. החלטה לא פשוטה אך הפעם גמרתי אומר ואכן השלמתי זאת בחמישה ימים.

"אני משרתם של שני אדונים" (עמוד 32), קבע סטיבן. "שלטון האימפריה הבריטית, השיב סטיבן כשסומק עולה בפניו, והכנסייה הקאתולית הקדושה, רומית ואפוסטולית" (עמוד 32). כך, בפשטות לא אופיינית לספר, תיאר המחבר את מצבם של תושבי אירלנד בראשית המאה העשרים. גם בלום המשיך את הקו הזה בהמשך הספר וטען בזכות ההקרבה האירית עבור בריטניה. "אנחנו נלחמנו בשבילכם בדרום־אפריקה, פלוגות המחץ האיריות. זה לא עובדה היסטורית? הגדוד המלכותי של קלעי דבלין. ציון מיוחד לשבח הם קיבלו מהמלכה שלנו" (עמוד 645). ולמרות זאת, בריטניה הגדולה התייחסה אל האירים כאל צמיתים נחותים.

לאורך הספר טיפל המחבר, בעצמו נוצרי קאתולי, בסוגיית האנטישמיות (שניכר כי הוא מתנגד לה) ושנאת היהודים. כך למשל אמר לסטיבן מנהל בית הספר, מר דיזי, כי לאירלנד יש את הכבוד להיות המדינה היחידה שלא רדפה אף פעם יהודים. היודע אתה מדוע, שאל מר דיזי? "מפני שאף פעם לא נתנו להם להיכנס" (עמוד 50). אגב, זה לא נכון. בדבלין בעת כתיבת הספר חיו כאלפיים יהודים.

"היכן תמצאו אב לבן, אשר בנו אוהב אותו או הוא את בנו" (עמוד 249), שאל בספר סטיבן דדאלוס, בדיון בספריה הלאומית. ואכן, הספר כולו עוסק ביחסי אבות ובנים. אבל לצד נושא זה מלא הספר בפנינים ותובנות וכיוצא באלו. כך למשל מופיע בספר המשפט היפה "אלוהים ברא את השדות, האדם את השיר" (עמוד 332). ואמנם העולם יפה, אולם יופי זה אינו מגיע לכלל שלמות ללא השיר, האמנות שיוצר האדם שמנציחה ומתארת יופי זה. ועוד כתב ג'ויס על נפש האדם ותהה "מהו גילה של נפש אנוש? שהרי סגולתה כשל זיקית להחליף גוון בכל אתר חדש, להתרונן עם העולז ולאבול עם הנדכא, ועם הלוך־רוחה גם את מניין שנותיה תחליף" (עמוד 465). כך, במשפט קולע, תפס ג'ויס את גדולתה של נפש האדם, שאין לה גבולות.

אין בדברים הללו לומר שהספר קל לקריאה. להפך. לולא המדריך שכתבו חזי ועפר שלח (גם הם אב ובנו) לא הייתי מוצא בו ידי ורגלי. יש בו פרקים משמימים ומסובכים להבנה והתמצאות. כך למשל, בפרק הארוך והמשעמם בספר "קירקי" שנכתב כמו מחזה נכנסים ויוצאים שחקנים כה רבים מן הבמה עד כי אין פלא שבלום הופך אישה ובעלת בית הזונות, מדאם בלה כוהן, לגבר. להמחשה באיזושהי נקודה בפרק מופיע אביה של מולי בלום, מייג’ור בריאן טווידי, גיבור קרב ברורק׳ס דריפט, שציטט את פקודתו המכריעה של ולינגטון בקרבווטרלו: "משמר, קדימה עליהם!" (עמוד 645). למה ומדוע? לג'ויס פתרונים.

על תרגום הספר לעברית שקדה ד"ר יעל רנן במשך 18 שנים, והוא תרגום משובח שהקל במעט על צליחת הספר. הוא עדיין קשה מאוד לקריאה. ועדיין, כמו שכתבו חזי ועפר שלח, המאמץ כדאי. התחושה בסיום הספר דומה לזו שלאחר מסע ארוך ומפרך בטירונות או לזו שחשתי בסוף המסלול בצנחנים (ואולי זה לא מפתיע שזה עולם האסוסיאציות שלי. הרי גם מחברי המדריך היו בעצמם קציני צנחנים). תחושת סיפוק עצומה.

במבט על זהו אכן ספר מאוד מוזיקלי, שקל לדמיין בו אנשים נכנסים לפאבים ובירה בידיהם ודבר שירה בפיהם. וקשה שלא לחשוב על מילותיה האחרונות של מולי בלום שחותמות את הספר: "וכן אמרתי כן אני רוצה כן" (עמוד 841). כן, שווה לקרוא, כן, רציתי להיות שם עם הבלומים ודדאלוס באודיסיאה שחוו, כי בסופו של דבר, איזו הירואיקה יש בחיי היום יום, שבהם אנו פוגשים בקירקי, באוכלי הלוטוס, בקיקלופים, בסירנות, מתגברים על סקילה וכריבדיס ועל חתנים ושאר מריעין בישין. הם אולי לא דומים לאלו שהם פגש אודיסאוס ("יוליסס") אבל הם המכשולים שבפנינו, ויום אחר יום אנו גוברים עליהם ושבים הביתה. פעם ועוד פעם, בהרבה חזרות שמחות.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על יוליסס [מהדורה מחודשת] - כריכה קשה