ביקורת ספרותית על יוליסס [מהדורה מחודשת] - כריכה קשה מאת ג'יימס ג'ויס

---

איך מתארים עולם שלם במילים? בשביל ביצוע משימה זו צריך ולו מעט מכישרון הכתיבה של ג'ויס. אני אומנם אוהבת את כול הקשור בכתיבה ומילים, אך לא ניחנתי ולו באלפית מכישרונו של זה. בכול זאת אנסה לתאר את חוויתי מן העולם ש-"יוליסס" טומן בחובו.

"יוליסס" אינו ספר פשוט. הוא ארוך למדי (841 עמודים הכתובים בכתב צפוף); מלא באזכורים של ספרות, שירה והיסטוריה שלא תמיד מובנים למי שלא חי בתקופתו של ג'יימס ג'ויס; משובץ באזכורים מן התנ"ך ומן הברית החדשה שחלק נכבד מהם כתוב בלטינית. עם זאת, אני מאמינה שיש בכול הקושי הזה גם מן היופי של הספר. הוא מלא בידע, הוא מאתגר את הקורא בדרכים מתוחכמות שרק ג'ויס יכול היה לחשוב עליהן.

את המסע שלי עם הספר הזה התחלתי עוד לפני שבכלל קראתי את עמודו הראשון. הוא התחיל כשקראתי את הערך על ג'יימס ג'ויס בויקיפדיה. אומנם הכרתי את ג'ויס עוד לפני כן כשקראתי את הסיפור "המתים" שכתב, אך לא ידעתי עליו דבר מלבד העובדה שכתב את הסיפור "המתים". בעת הקריאה בערך עליו בויקיפדיה הבנתי מעט יותר על חייו של ג'ויס עצמו (או לפחות ממה שנכתב עליו בויקיפדיה). ג'ויס החל לכתוב כבר כשהיה בן 9 ושירו הראשון "הגם אתה, הילי" הובא לדפוס בידי אביו. כבר בגיל צעיר החל ג'ויס לחשוב על עצמו כעל אמן. לאחר שצפה יחד עם משפחתו במחזה "מגדה" אמר להוריו כי "נושא המחזה הוא הגאון המתפרץ בביתו וכנגד ביתו... הדבר הזה עתיד לקרות בביתכם אתם". באותה עת הוא היה נראה לי כמו אדם שחצן מאוד. עם זאת, ואולי בזכות זאת, גמרתי אומר כבר אז שביום מן הימים אקרא את ספרו "יוליסס" כדי להחליט בעצמי אם אכן מדובר בגאון או סתם אדם שחצן. כך בדיוק שנה אחרי כן התחלתי לקרוא את "יוליסס".

קראתי את "יוליסס" בקצב מאוד איטי. התעכבתי על כול מילה, על כול פרט. במקביל לקריאה בו קראתי גם את "המדריך ליוליסס" שכתבו חזי ועופר שלח הנהדרים שבלעדיו לא הייתי מצליחה לצלוח את הספר הזה. כול עמוד, כול משפט בתוכו טומן בחובו המון חידות והמון כוונות, חלקם גלויות וחלקן נסתרות. זה אינו מסוג הספרים שקוראים מהר ומסיימים איתם. כמעט ארבע שנים קראתי את הספר (אומנם עם הפסקות רבות) עד שלבסוף הצלחתי לסיים אותו עם חיוך ענק על פניי.

אז מה יש בתוך הספר הזה? כמו שאמרתי בתחילת הביקורת הזו בין דפיו של "יוליסס" ג'יימס ג'ויס הצליח ליצור עולם שלם. העלילה עוקבת אחרי יומם של שתי דמויות (שאף לא את אחת מהן הצלחתי לסבול): סטיבן דדאלוס – צעיר מעצבן למדי בן 22 המגדיר את עצמו כאמן, בן דמותו של ג'ויס עצמו כשהיה צעיר, וליאופולד בלום – אדם "פשוט", יהודי מומר המושך אחריו נשים רבות מאיזושהי סיבה לא ברורה וכול הרומן מרגיש כי אשתו הזמרת מולי בלום בוגדת בו עם האמרגן שלה יו (עזאזל) בוילאן (מה שמתברר כנכון). הספר גם מתאר את הפגישה המקרית בין שניהם.

אך העלילה היא לא המרכז בספרו של ג'ויס. גם לא הדמויות שכפי שכבר כתבתי הן אינן מלבבות במיוחד. במרכזו של הספר נמצאת דבלין אשר ג'יימס ג'ויס מטיב לתאר כול פרט ופרט בה בצורה מופלאה, מן הפאבים שבה והרחובות שלה ועד לכנסיות שבה ולבית הזונות שבה. הכול הוא עושה עם מלא הומור, משחקי מילים, המון אזכורים (כפי שכבר כתבתי) והמון המון חן.

כתיבתו של ג'ויס כול כך יפה! הוא אינו יוצר עולם אידיאלי או דמויות מושלמות. בדיוק הפוך מכך, הכול מאוד אנושי ב-"יוליסס". נראה כי ממש ניתן לגעת בדמויות מרוב האנושיות שלהן. הכתיבה כפי שכבר כתבתי מלאה במשחקי מילים יפהפיים שמוסיפים כול כך הרבה לספר. ג'ויס משנה בין סגנונות לכול אורכו של הספר. מחקה את סגנונם של סופרים ומשוררים אחרים.

אחרי כול המסע הזה מסקנתי היא כי ג'יימס ג''ויס אכן שחצן, אך הוא גם גאון ללא צל של ספק. "יוליסס" טומן בחובו כול כך הרבה, הדברים שכתבתי פה הם אפילו לא פסיק מן היצירה הענקית הזו. כדי להבין את "יוליסס" עד הסוף צריך לקרוא אותו.

» ביקורות נוספות של נונו
» ביקורות נוספות על יוליסס [מהדורה מחודשת] - כריכה קשה