"לקרתגו אז באתי
בוער בוער בוער בוער
הו אלי תקטפני החוצה
הו אלי תקטפני
בוער" - ארץ הישימון, ת. ס. אליוט, 1922

מן השורות האלה שמצטטות את אחד הטקסטים המכוננים של הנצרות ותרבות המערב בכלל בתוך אחד הטקסטים הגדולים מהמאה ה-20 ואחד הטקסטים האהובים עליי אי פעם. ת. ס. אליוט בזמנו היה באותו מצב שאוגוסטינוס היה מצוי בעת התקופה שהאחרון מתאר בצעירותו, כשהוא מחפש ישועה. לברוח מהשעמום ומחוסר התכלית אל עבר מטרה גדולה ונעלה שתעניק לו שקט נפשי. בעוד לאליוט, זה לקח במשך כמה יצירות עד שאפשר לומר שהוא הגיע למצב שליו יחסית בינו לבין עצמו, אוגוסטינוס מתאר את התהליך של חיים שלמים בתוך 13 פרקים. אני לא בטוח אם אני רוצה להציג את הספר כמו שהוא תמיד מוצג: "האוטוביוגרפיה הראשונה במערב". אבל מה לעשות, מדובר באוטוביוגרפיה. אוגוסטינוס חכם. רק נדמה לנו שמדובר בפנאט שלא מפסיק לשבח את אלוהיו בצורה שתגרום לאל המונטי פייתוני לגלגל עיניים כמו שנאמר בגביע הקדוש: "מספיק כבר עם כל ה'אני לא ראוי' ו'אלוהים הגדול' וכל החרא זה".

אוגוסטינוס מביא את משנתו הפילוסופית בתוך הסיפור הדי פשוט הזה כשבין כל התשבוחות וההלקאות העצמיות, מסתתרות שאלות חשובות שכנראה בתקופה של המאה השלישית לספירה היו צריכות להיכתב. מה מקור הרוע? למה אנשים כל כך רעים? האם זה משעמום, האם הנפש היא מקרה אבוד ברגע שהיא פונה לרוע? למה שאל צודק רודף טוב יברא יצור תבוני שבוחר בדרכים שסוטות מדרך הישר? על כל השאלות האלה מנסה אוגוסטינוס לענות באמונה כי הצדק עמו. אחרי שנים של חיפוש והבנה לגבי הרוע הזה דרך אסכולות ודתות שונות, אחרי מעשים לא חמורים שאוגוסטינוס מתעקש להלקות עצמו בגללם, אחרי הפיכת לב שהתרחשה בימים שכדברי דנטה, מצא עצמו באמצע יער אפל, בא האדם הדי פשוט הזה שהיה משכיל גדול והחליט להקדיש עצמו לדיון אינטלקטואלי-תיאלוגי-פילוסופי לגבי טבע האדם. הוא לא חוסך מאף אחד, גם לא מתינוקות. טוען שכולנו נגזרות של החטא הקדמון.

אבל יש פה טקסט מרגש וכתוב בחכמה שיהיו בו דברים שיעסיקו אתכם וירתקו אתכם מאחר ומדובר באדם חד לשון שרטוריקה הייתה הלחם והחמאה שלו. גם יהודי לא נוצרי כמוני, הסתקרנתי וניגשתי. אביעד קליינברג הקליבר בימי הביניים ובספרות נוצרית, מתרגם ביד רמה באופן בהיר את הטקסט הלטיני הגם ככה קשה לקורא העברי. הוא יכול לשמש לנו תובנות לגבי יחס האדם לאל ומקום הדת בתרבות. גם לגבינו. אני חושב לעצמי על איך מדינת ישראל הייתה בשוק טוטאלי כשהסמל המובהק של החילוניות שלה, הרב אורי זוהר נטש הכל ומצא את שלוותו בעבודת האל. מה היה התהליך שהתרחש אצל אוגוסטינוס שלא מצא את האינטלקט בכתבי הקודש? ובסוף התמסר אליהם טוטאלית כשהוא מגנה את יצירות המופת הקלאסיות שהסבו לו עונג בצעירותו? עם כל זאת, ראיתי הרצאה מהממת ביוטיוב שפירשה את וידויי אוגוסטינוס כמו הקלאסיקות של יוון ורומא.

גם הוא כמו אודיסאוס ואיניאס עובר מסע פיזי ומטאפיזי. עובר ממקום למקום, נוטש אנשים, חוזר אליהם, חווה חוויות משנות חיים לטובה ולרעה. האם הוא שלם עם עצמו גם אחרי שהקדיש עצמו לאל? שימו לב לספרים/פרקים האחרונים מיד אחרי הסיפור שלו כשהוא מקדיש ארבע פרקים לדיון בזיכרון, בזמן (מהחלקים היותר יפים של הטקסט הגם ככה יפה ומסקרן הזה) ובפרשנות לפסוקים הראשונים של "בראשית" (האמת שאלה פרקים שחיכיתי להם במיוחד ודי איבדתי את עצמי בה). הוא עדיין מדבר ומשבח את האל הכל יכול. שבכל יכולתו לא מוציא מילה. אוגוסטינוס מדבר ומדבר ומדבר. ויש פה זהב שיהיה משמעותי בכמה שהוא חזה בלא מודע כמה מהתיאוריות המשפיעות עלינו בעולם הפוסט מודרני. פוקו פעם טען שמעולם לא השתחררנו בשיח על מין. כל המהפכות של המאה ה-20 הן כלום. המהפכות האמיתיות נמצאות בייסורים/עינוגים גופניים של הקדושים הנוצריים. של האחות תרזה עם חיזיון המלאך הדוקר בליבה. ולפי קליינברג, גם בהפיכת הלב של אוגוסטינוס כשאמו שהקדישה את כל חייה להבאת ילדה אל חיק הנצרות ברגע שמרגיש פרוידיאני ממש ברגעי תפילה משותפת.

כאמור, לא נוצרי. לא קתולי. יהודי. אבל תרבויות מסקרנות אותי. ומעבר לחשיבותו, יש משהו בטקסט הפסיכולוגי/פילוסופי/תיאולוגי/אוטוביוגרפי הזה שיכול להזיז לכם/ן משהו. אני יודע שאחזור אליו יום אחד, לתפוס עוד יותר מהטקסט המאוד חידתי הזה.

"לקרתגו אז באתי
בוער בוער בוער בוער
הו אלי תקטפני החוצה
הו אלי תקטפני
בוער" - ארץ הישימון, ת. ס. אליוט, 1922

מן השורות האלה שמצטטות את אחד הטקסטים המכוננים של הנצרות ותרבות המערב בכלל בתוך אחד הטקסטים הגדולים מהמאה ה-20 ואחד הטקסטים האהובים עליי אי פעם. ת. ס. אליוט בזמנו היה באותו מצב שאוגוסטינוס היה מצוי בעת התקופה שהאחרון מתאר בצעירותו, כשהוא מחפש ישועה. לברוח מהשעמום ומחוסר התכלית אל עבר מטרה גדולה ונעלה שתעניק לו שקט נפשי. בעוד לאליוט, זה לקח במשך כמה יצירות עד שאפשר לומר שהוא הגיע למצב שליו יחסית בינו לבין עצמו, אוגוסטינוס מתאר את התהליך של חיים שלמים בתוך 13 פרקים. אני לא בטוח אם אני רוצה להציג את הספר כמו שהוא תמיד מוצג: "האוטוביוגרפיה הראשונה במערב". אבל מה לעשות, מדובר באוטוביוגרפיה. אוגוסטינוס חכם. רק נדמה לנו שמדובר בפנאט שלא מפסיק לשבח את אלוהיו בצורה שתגרום לאל המונטי פייתוני לגלגל עיניים כמו שנאמר בגביע הקדוש: "מספיק כבר עם כל ה'אני לא ראוי' ו'אלוהים הגדול' וכל החרא זה".

אוגוסטינוס מביא את משנתו הפילוסופית בתוך הסיפור הדי פשוט הזה כשבין כל התשבוחות וההלקאות העצמיות, מסתתרות שאלות חשובות שכנראה בתקופה של המאה השלישית לספירה היו צריכות להיכתב. מה מקור הרוע? למה אנשים כל כך רעים? האם זה משעמום, האם הנפש היא מקרה אבוד ברגע שהיא פונה לרוע? למה שאל צודק רודף טוב יברא יצור תבוני שבוחר בדרכים שסוטות מדרך הישר? על כל השאלות האלה מנסה אוגוסטינוס לענות באמונה כי הצדק עמו. אחרי שנים של חיפוש והבנה לגבי הרוע הזה דרך אסכולות ודתות שונות, אחרי מעשים לא חמורים שאוגוסטינוס מתעקש להלקות עצמו בגללם, אחרי הפיכת לב שהתרחשה בימים שכדברי דנטה, מצא עצמו באמצע יער אפל, בא האדם הדי פשוט הזה שהיה משכיל גדול והחליט להקדיש עצמו לדיון אינטלקטואלי-תיאלוגי-פילוסופי לגבי טבע האדם. הוא לא חוסך מאף אחד, גם לא מתינוקות. טוען שכולנו נגזרות של החטא הקדמון.

אבל יש פה טקסט מרגש וכתוב בחכמה שיהיו בו דברים שיעסיקו אתכם וירתקו אתכם מאחר ומדובר באדם חד לשון שרטוריקה הייתה הלחם והחמאה שלו. גם יהודי לא נוצרי כמוני, הסתקרנתי וניגשתי. אביעד קליינברג הקליבר בימי הביניים ובספרות נוצרית, מתרגם ביד רמה באופן בהיר את הטקסט הלטיני הגם ככה קשה לקורא העברי. הוא יכול לשמש לנו תובנות לגבי יחס האדם לאל ומקום הדת בתרבות. גם לגבינו. אני חושב לעצמי על איך מדינת ישראל הייתה בשוק טוטאלי כשהסמל המובהק של החילוניות שלה, הרב אורי זוהר נטש הכל ומצא את שלוותו בעבודת האל. מה היה התהליך שהתרחש אצל אוגוסטינוס שלא מצא את האינטלקט בכתבי הקודש? ובסוף התמסר אליהם טוטאלית כשהוא מגנה את יצירות המופת הקלאסיות שהסבו לו עונג בצעירותו? עם כל זאת, ראיתי הרצאה מהממת ביוטיוב שפירשה את וידויי אוגוסטינוס כמו הקלאסיקות של יוון ורומא.

גם הוא כמו אודיסאוס ואיניאס עובר מסע פיזי ומטאפיזי. עובר ממקום למקום, נוטש אנשים, חוזר אליהם, חווה חוויות משנות חיים לטובה ולרעה. האם הוא שלם עם עצמו גם אחרי שהקדיש עצמו לאל? שימו לב לספרים/פרקים האחרונים מיד אחרי הסיפור שלו כשהוא מקדיש ארבע פרקים לדיון בזיכרון, בזמן (מהחלקים היותר יפים של הטקסט הגם ככה יפה ומסקרן הזה) ובפרשנות לפסוקים הראשונים של "בראשית" (האמת שאלה פרקים שחיכיתי להם במיוחד ודי איבדתי את עצמי בה). הוא עדיין מדבר ומשבח את האל הכל יכול. שבכל יכולתו לא מוציא מילה. אוגוסטינוס מדבר ומדבר ומדבר. ויש פה זהב שיהיה משמעותי בכמה שהוא חזה בלא מודע כמה מהתיאוריות המשפיעות עלינו בעולם הפוסט מודרני. פוקו פעם טען שמעולם לא השתחררנו בשיח על מין. כל המהפכות של המאה ה-20 הן כלום. המהפכות האמיתיות נמצאות בייסורים/עינוגים גופניים של הקדושים הנוצריים. של האחות תרזה עם חיזיון המלאך הדוקר בליבה. ולפי קליינברג, גם בהפיכת הלב של אוגוסטינוס כשאמו שהקדישה את כל חייה להבאת ילדה אל חיק הנצרות ברגע שמרגיש פרוידיאני ממש ברגעי תפילה משותפת.

כאמור, לא נוצרי. לא קתולי. יהודי. אבל תרבויות מסקרנות אותי. ומעבר לחשיבותו, יש משהו בטקסט הפסיכולוגי/פילוסופי/תיאולוגי/אוטוביוגרפי הזה שיכול להזיז לכם/ן משהו. אני יודע שאחזור אליו יום אחד, לתפוס עוד יותר מהטקסט המאוד חידתי הזה.