“יודע שבעיקרון מדובר באלבום מוזיקה ולא בספר. ומן הסתם שכהן התחיל את המקום שלו בהיסטוריה כמשורר/סופר. כמו דילן, הוא הביא את זה לפורמט קליל שבו אנשים שמעו תכנים כבדים ומשמעותיים במסגרת פשוטה. האלבום הזה הוא מחבריי הטובים בתיכון, שעשה לי כל כך טוב בתקופה שכטינאייג'ר אתה חווה הורמונים ותחושה שקדרות היא גישה פופולרית. אבל כהן הוא ענק גם במוזיקה וגם במילים ואני כותב את זה כביקורת ספרותית, כי חשוב לי להדגיש פה שיר אחד ענק - The Master Song.

אחרי זמן רב שלא הקשבתי לו והוא היה אהוב עליי עוד אז, לא פחות מסוזאן האייקוני או מריאן השובה לב. כנראה יותר. שיר האדון הוא אחד הטקסטים הכי מדהימים שנכתבו במערב בעיניי. כהן הוא משורר ביד רמה. כנראה שבגלל העובדה שהוא הוקלט כשיר, החריזה לא מרגישה ארכאית. אבל באמצעות משולש אהבה בין הדובר, לאהובתו וישו, כהן טווה פה את מערכת היחסים של הנצרות עם אמה הקדומה. ועל הצער הרב שבנתק מהיהדות. ויש פה כמה מהדימויים היפים ביותר שמחברים מיתוס דתי להתרחשויות מודרניות.

האם הדובר היה ה'? האם המלומדים ימשיכו להתעסק כמו שכהן אמר בהופעה כשהוא ביצע את השיר? האם זה מרגיש רלוונטי בתקופה שיש מלחמה בין הצד שאימץ יותר מדי אלמנטים מתרבות פופולרית מחו"ל לעומת אנשים שטוענים שהעם הזה שכח את שורשיו? האם האהובה הייתה בעצם מריה מגדלנה? אפסיק לשאול? כן. שיר האדון הוא מהטקסטים האהובים עליי אי פעם.”