"לקרתגו אז באתי
בוער בוער בוער בוער
הו אלי תקטפני החוצה
הו אלי תקטפני
בוער" - ארץ הישימון, ת. ס. אליוט, 1922

מן השורות האלה שמצטטות את אחד הטקסטים המכוננים של הנצרות ותרבות המערב בכלל בתוך אחד הטקסטים הגדולים מהמאה ה-20 ואחד הטקסטים האהובים עליי אי פעם. ת. ס. אליוט בזמנו היה באותו מצב שאוגוסטינוס היה מצוי בעת התקופה שהאחרון מתאר בצעירותו, כשהוא מחפש ישועה. לברוח מהשעמום ומחוסר התכלית אל עבר מטרה גדולה ונעלה שתעניק לו שקט נפשי. בעוד לאליוט, זה לקח במשך כמה יצירות עד שאפשר לומר שהוא הגיע למצב שליו יחסית בינו לבין עצמו, אוגוסטינוס מתאר את התהליך של חיים שלמים בתוך 13 פרקים. אני לא בטוח אם אני רוצה להציג את הספר כמו שהוא תמיד מוצג: "האוטוביוגרפיה הראשונה במערב". אבל מה לעשות, מדובר באוטוביוגרפיה. אוגוסטינוס חכם. רק נדמה לנו שמדובר בפנאט שלא מפסיק לשבח את אלוהיו בצורה שתגרום לאל המונטי פייתוני לגלגל עיניים כמו שנאמר בגביע הקדוש: "מספיק כבר עם כל ה'אני לא ראוי' ו'אלוהים הגדול' וכל החרא זה".

אוגוסטינוס מביא את משנתו הפילוסופית בתוך הסיפור הדי פשוט הזה כשבין כל התשבוחות וההלקאות העצמיות, מסתתרות שאלות חשובות שכנראה בתקופה של המאה השלישית לספירה היו צריכות להיכתב. מה מקור הרוע? למה אנשים כל כך רעים? האם זה משעמום, האם הנפש היא מקרה אבוד ברגע שהיא פונה לרוע? למה שאל צודק רודף טוב יברא יצור תבוני שבוחר בדרכים שסוטות מדרך הישר? על כל השאלות האלה מנסה אוגוסטינוס לענות באמונה כי הצדק עמו. אחרי שנים של חיפוש והבנה לגבי הרוע הזה דרך אסכולות ודתות שונות, אחרי מעשים לא חמורים שאוגוסטינוס מתעקש להלקות עצמו בגללם, אחרי הפיכת לב שהתרחשה בימים שכדברי דנטה, מצא עצמו באמצע יער אפל, בא האדם הדי פשוט הזה שהיה משכיל גדול והחליט להקדיש עצמו לדיון אינטלקטואלי-תיאלוגי-פילוסופי לגבי טבע האדם. הוא לא חוסך מאף אחד, גם לא מתינוקות. טוען שכולנו נגזרות של החטא הקדמון.

אבל יש פה טקסט מרגש וכתוב בחכמה שיהיו בו דברים שיעסיקו אתכם וירתקו אתכם מאחר ומדובר באדם חד לשון שרטוריקה הייתה הלחם והחמאה שלו. גם יהודי לא נוצרי כמוני, הסתקרנתי וניגשתי. אביעד קליינברג הקליבר בימי הביניים ובספרות נוצרית, מתרגם ביד רמה באופן בהיר את הטקסט הלטיני הגם ככה קשה לקורא העברי. הוא יכול לשמש לנו תובנות לגבי יחס האדם לאל ומקום הדת בתרבות. גם לגבינו. אני חושב לעצמי על איך מדינת ישראל הייתה בשוק טוטאלי כשהסמל המובהק של החילוניות שלה, הרב אורי זוהר נטש הכל ומצא את שלוותו בעבודת האל. מה היה התהליך שהתרחש אצל אוגוסטינוס שלא מצא את האינטלקט בכתבי הקודש? ובסוף התמסר אליהם טוטאלית כשהוא מגנה את יצירות המופת הקלאסיות שהסבו לו עונג בצעירותו? עם כל זאת, ראיתי הרצאה מהממת ביוטיוב שפירשה את וידויי אוגוסטינוס כמו הקלאסיקות של יוון ורומא.

גם הוא כמו אודיסאוס ואיניאס עובר מסע פיזי ומטאפיזי. עובר ממקום למקום, נוטש אנשים, חוזר אליהם, חווה חוויות משנות חיים לטובה ולרעה. האם הוא שלם עם עצמו גם אחרי שהקדיש עצמו לאל? שימו לב לספרים/פרקים האחרונים מיד אחרי הסיפור שלו כשהוא מקדיש ארבע פרקים לדיון בזיכרון, בזמן (מהחלקים היותר יפים של הטקסט הגם ככה יפה ומסקרן הזה) ובפרשנות לפסוקים הראשונים של "בראשית" (האמת שאלה פרקים שחיכיתי להם במיוחד ודי איבדתי את עצמי בה). הוא עדיין מדבר ומשבח את האל הכל יכול. שבכל יכולתו לא מוציא מילה. אוגוסטינוס מדבר ומדבר ומדבר. ויש פה זהב שיהיה משמעותי בכמה שהוא חזה בלא מודע כמה מהתיאוריות המשפיעות עלינו בעולם הפוסט מודרני. פוקו פעם טען שמעולם לא השתחררנו בשיח על מין. כל המהפכות של המאה ה-20 הן כלום. המהפכות האמיתיות נמצאות בייסורים/עינוגים גופניים של הקדושים הנוצריים. של האחות תרזה עם חיזיון המלאך הדוקר בליבה. ולפי קליינברג, גם בהפיכת הלב של אוגוסטינוס כשאמו שהקדישה את כל חייה להבאת ילדה אל חיק הנצרות ברגע שמרגיש פרוידיאני ממש ברגעי תפילה משותפת.

כאמור, לא נוצרי. לא קתולי. יהודי. אבל תרבויות מסקרנות אותי. ומעבר לחשיבותו, יש משהו בטקסט הפסיכולוגי/פילוסופי/תיאולוגי/אוטוביוגרפי הזה שיכול להזיז לכם/ן משהו. אני יודע שאחזור אליו יום אחד, לתפוס עוד יותר מהטקסט המאוד חידתי הזה.

באותה מידה שכתבתי על מקיאוולי בהקשר שלנו כיום, אני מרגיש שכמו הדאואיסטים, אין באמת אמת אחת.
ובה במידה שאתנגד לשינויים שמנסים לחולל פה, כך גם פשוט אמשיך ללכת, אמשיך לחיות. כי הבריאות הנפשית שווה את זה.
כמו הומרוס, לא באמת חשוב לנו לדעת אם לאו דזה היה או לא היה באמת. אם היה אסופה של אנשים שריכזו את כל השירה הזו.

או אם זו שירה. אבל זה ספר שלא מספיק מוערך כחלק מהקאנון העולמי. לא פחות מאפלטון ואריסטו, שפינוזה ודקארט או ויטגנשטיין.

הרבה הרבה לפני שזן ובודהיזם לקחו את המשחק ועוד לפני התורה הקופוציוסאית, הדאואיזם ממשיך להוכיח כרעיון שיכול להוביל לחיים שלווים.

רצוי לטייל אבל גם רצוי להישאר בבית. בשני המקרים תרוויח ידע. לא נאמר פה שמי שמדבר ולא סותם את פיו הוא בור מוחלט. יש גם וגם.

פשוט לזרום עם העניין.

לתת לתהליכים להתבצע כפי שכנראה מתוכנן.

בלי שטויות ניו אייג' עלובות שכנראה לקחו וסילפו את הדאואיסטים.

זה ספר לכולם. למרות הפירושים, אולי חשוב פשוט לקרוא ולהסיק את מסקנותיך לגבי העניין.

מעולם לא הורגש שהמצב במדינה כל כך נורא ומדאיג כמו עכשיו.
מעולם לא יכולתי לתאר לעצמי שאני מרגיש דמיון לימים שלפני חורבן בית שני והמרד ברומאים שכשל.
ומעולם לא הבנתי איך למין האנושי שכתב לאורך היסטוריה מיליוני כתבים יקרים יותר מיהלומים, עדיין לא לומד.

ניקולו מקיאוולי לא היה מקיאווליסט. זו טעות שנוהגים להדביק לגביו. מקריאה ב"נסיך", המגנום אופוס שלו שכתב כדי לשכנע את המדיצ'יז להחזיר אותו לפירנצה ולחיים הפוליטיים, עלולים לחשוב שהוא בן אדם שיעשה הכל כדי להישאר בשלטון. אבל לא כך הדבר. ניקולו מקיאוולי היה בן אדם שהבין את הנפש האנושית ושטויותיה, הבין היסטוריה מערבית ורצה לשמור על הסדר הטוב. אבל הסדר הטוב לא יושג כמו במדינה של אפלטון. בעולם שבו ישנם גנבים, פושעים, שקרנים, חנפנים וחלקם בבמה הפוליטית, מקיאוולי מביא מדריך קריא ומבוסס על איך להישאר במשחק. ואיך לנהל בצורה יעילה.

יכול להיות שלא כולם ישמחו לקרוא שמקיאוולי טוען שעל שליט להיות מאיים מאשר חביב ואת הטוב, לטפטף טיפין טיפין כדי שיבינו שבסך הכול באים לקראת העם. מקיאוולי ידע שבעולם כה אכזר ללא תמימות שנעלמה עם הגירוש מגן עדן, אי אפשר להיות קדוש מקסים עם הילה ולשרוד בעולם כזה. וככה הבנתי שאדם שחי בתקופת הרנסאנס כתב דברים שעברו לי בראש ולא בבהירות כשצפיתי בקרקס שהולך אצלנו.

מרגיש שהקאמבקיסט בנימין התחנך על ברכי מקיאוולי בכך שידע טוב מאוד איך לשמר את שלטונו. אבל נראה שלאט לאט גם הוא לא עוקב אחרי החומר בכך שנתן לחלשים ממנו כוח גדול שמאיים עליו. כך גם האופוזיציה שנדמה שלא קראה כלל את עיקרי הנסיך בכך שכולם מנסים להיות נציגי הצדק. חברים את זה ההיסטוריה תחליט. כמו שמקיאוולי שפט קיסרים רומיים או שליטים מימים מאוחרים יותר על פי מעשיהם וכיצד הם נראים בעיניי ההיסטוריה ובין היתר ביכולת שימור השלטון שלהם.

כל מי שמוטרד/ת מהמצב כיום, מעוניינ/ת בפוליטיקה, לא יכול/ה להישאר אדיש למתרחש סביבו, רוצה להשכיל וללמוד ולשמר ידע חשוב בספריית מוחו/ה. תפסו את "הנסיך". לפני "עיונים" שאמנם יצא לפני, אבל זה בגלל שמקיאוולי חשש איזה ברוך הוא יטיל עם הוצאת "הנסיך". מה שבאמת קרה כשהכנסייה אסרה על קריאתו. זה לא משנה. מקיאוולי היה מבריק. מהרבה הוגים שקשה להגיד שחלקם מתיישנים טוב.

בעידן שלנו, נדמה שהסטואיקנים לא היו שורדים. אנחנו בעידן שבו מדגישים כי חשוב לפרוק את הכאב, להתמרר מדי פעם זה בסדר. לא לתמיד, אבל זו לא בושה לחשוף את העובדה שאת/ה פגיע/ה. ובו בזמן, הרבה דברים מהגיגיו למי שנחשב כאחד השליטים הנאורים ביותר בתולדות האנושות, רלוונטיים אלינו גם אם זה נדמה מובן מאליו.

מרקוס אורליוס פורש את משנתו כלפי החיים. לא מדובר בפילוסופיה אבסטרקטית, אלא במעין מדריך לחיים טובים. מה שהיה נחוץ לאורליוס שהרגיש שהפילוסופיה עזרה לו להתמודד עם קשיי החיים. ולא חסרו לו. בזמן מלחמות אכזריות שקובעות את גורל האימפריה הרומית מול שבטים גרמאניים, מרקוס אורליוס התעסק גם במשמעותו של אדם בעולם, עשיית טוב כלפי הזולת, נתינת זמן לעצמך ולסגת מן העולם, אבל לא לברוח ממנו טוטאלית. כמובן שגם עיקרי הסטואה במובן של להיות חסון מכל אתגרים וקשיים.

אבל הרבה מהדברים פה מתכתבים באופן מרהיב עם פילוסופיה יהודית. פרקי אבות, קהלת, אפילו שפינוזה במובן שהאלוהות מצויה בחוכמה האנושית. בעוד לא הייתי מיישם כל דבר, אני מודה שההרהורים של אורליוס נחוצים וטובים, כאילו כל עמוד שפתחתי הרגיש שעונה לי על בעיה שהייתי מצוי בה בעת קריאת הטקסט. נכון שלא הכול שם התיישן טוב במובן של אורליוס, כי איך אפשר לדבר על אהבת הזולת כשהבן אדם השליך נוצרים לחיות טרף? אבל בכל מקרה, בימינו אנו יש הרבה מה ללמוד ממרקוס אורליוס. לחיים טיפה יותר שלווים ופרודוקטיביים ובו בזאת גם שרויים מעבר.

יש אנשים שהעבודות שלהם מראות את הגדולה שבמין האנושי. שגורמות להתגאות להיות חלק ממנו. אריסטו, דנטה, ויליאם בלייק. ואז בא ג'וזף קונרד ומזכיר לי לפעמים איזה גיהינום עלי אדמות האדם מסוגל ליצור.

בנובלה קצרה ופשוטה. סיוט בשלושה חלקים, מפרט לנו קונרד/מרלו בספק ביקורת, ספק כאחד מהם על זוועות האימפריאליזם. בפרט בזוועות שליאופולד השני עולל בקונגו. עלאק קונגו החופשית. וכמו כל עולם מורכב, שבו הושלכנו מגן העדן, הבלגים אמביוולנטיים. כי בכל זאת ליאופולד טיפח את בלגיה למקומות טובים. אבל לא את קונגו.

לא תראו עכשיו משהו בסטייל 120 ימי סדום, אבל כמו בעיבוד הקולנועי המושלם של קופולה "אפוקליפסה עכשיו", שהפך את הנובלה הזו לרומן עב כרס, התחושה של הקורא כמו הצופה. כאילו נכנסו לתוך ג'ונגל אכזר, חושך יותר מפחיד מאותו יער שדנטה תיאר כמפחיד יותר מהמוות בקאנטו 1.

ואולי יותר מפחיד מהיער, בני האדם שאיבדו צלם אנוש. אותם אנשים חלולים שת. ס. אליוט תיאר בפואמה שלו שציטטה את השורה המכריעה בלב המאפליה.

לא תמיד העלילה מובנת לקראת הסוף, אבל האווירה עצמה היא הנובלה וגדולתה שמתארת עוד תקופה חשוכה בהיסטוריה ומשמשת כמסמך חשוב שמזכיר לנו אילו דברים נוראים אנחנו מסוגלים לעשות.

יודע שבעיקרון מדובר באלבום מוזיקה ולא בספר. ומן הסתם שכהן התחיל את המקום שלו בהיסטוריה כמשורר/סופר. כמו דילן, הוא הביא את זה לפורמט קליל שבו אנשים שמעו תכנים כבדים ומשמעותיים במסגרת פשוטה. האלבום הזה הוא מחבריי הטובים בתיכון, שעשה לי כל כך טוב בתקופה שכטינאייג'ר אתה חווה הורמונים ותחושה שקדרות היא גישה פופולרית. אבל כהן הוא ענק גם במוזיקה וגם במילים ואני כותב את זה כביקורת ספרותית, כי חשוב לי להדגיש פה שיר אחד ענק - The Master Song.

אחרי זמן רב שלא הקשבתי לו והוא היה אהוב עליי עוד אז, לא פחות מסוזאן האייקוני או מריאן השובה לב. כנראה יותר. שיר האדון הוא אחד הטקסטים הכי מדהימים שנכתבו במערב בעיניי. כהן הוא משורר ביד רמה. כנראה שבגלל העובדה שהוא הוקלט כשיר, החריזה לא מרגישה ארכאית. אבל באמצעות משולש אהבה בין הדובר, לאהובתו וישו, כהן טווה פה את מערכת היחסים של הנצרות עם אמה הקדומה. ועל הצער הרב שבנתק מהיהדות. ויש פה כמה מהדימויים היפים ביותר שמחברים מיתוס דתי להתרחשויות מודרניות.

האם הדובר היה ה'? האם המלומדים ימשיכו להתעסק כמו שכהן אמר בהופעה כשהוא ביצע את השיר? האם זה מרגיש רלוונטי בתקופה שיש מלחמה בין הצד שאימץ יותר מדי אלמנטים מתרבות פופולרית מחו"ל לעומת אנשים שטוענים שהעם הזה שכח את שורשיו? האם האהובה הייתה בעצם מריה מגדלנה? אפסיק לשאול? כן. שיר האדון הוא מהטקסטים האהובים עליי אי פעם.

מישהו
יצר שירה
שמסבירה
בלי
[כך הם רגשות] צורך להסביר (ממתי שירה מוסברת בכלל?)
מובנת בהיותה
אבסטרקטית
ואניגמטית
אוונגרדית
ומסורתית
גדול אתה
קאמ ינגס
או שאולי
יצא לי
גיום אפולינר

קניתי את הספר בעקבות המלצה במרשתת על פייל פייר או בישראלית, אש חיוורת. נבוקוב הוא שם שלא צריך להציג, בטח כששמים "לוליטה" ליד. ואש חיוורת מסתבר נחשב כאחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו. ואני כותב מסתבר כי משום מה, לא שמעתי על הקיום של הספר הזה עד לפני חודשיים.
ובדיוק כבר כשהייתי באמצע, חבר אומר לי שעם עובד מוציאים תרגום ראשון. אולי הרגשתי קצת אהבל בהתחלה שלא ידעתי כי אני אוהב את השפה העברית כ"כ, שאני בדר"כ לוקח תרגומים בלבד. רק במקרים שאין תרגום אז נתמודד. אבל, אין באמת חרטה אני חושב. כי בשפת המקור, אני מבין כמה נבוקוב הגולה הרוסי בקיא וחי את השפה האנגלית יותר מכל אמריקאי בייל.

את "לוליטה" קראתי בתיכון, היו פה ושם הלצות שחורות, אבל בחיי שהיה לי קשה להיכנס ולא עפתי במיוחד. אולי הגיע הזמן לתרגום חדש ואני צריך לתת צ'אנס. אבל המבנה של אש חיוורת והעלילה הם כבר כמה רמות מעל עם כל הכבוד להומברט.
אש חיוורת לא בנוי כרומן שגרתי. הוא בנוי כמו ספר שירה. יש לו הקדמה לשיר, השיר עצמו והערות שנעשו מפי עורך הספר, ד"ר צ'ארלס קינבוט. נשמע רגיל, אבל נבוקוב לא כתב לכאורה ספר שירה. הוא גילם שתי דמויות בצורה הכי משכנעת שאפשר בכתיבה. ממש שחקן במילים. ד"ר צ'ארלס קינבוט הוא לכאורה העורך, חברו הטוב של המשורר המנוח ג'ון שייד שכתב את הפואמה שנושאת את שם הספר.

קינבוט כותב את ההקדמה וההערות כאמור. אבל זה לא כמו ההערות וההקדמות השגרתיות שמוצאים בספרייה החדשה וכדומה. לאט לאט, מבינים שיש פה ספר עלילתי שבנוי כמו ספר שירה וקינבוט הוא גיבור הסיפור. אבל הוא גיבור סיפור לא שגרתי במיוחד. אפילו באינדקס בסוף, הוא חייב אבל חייב להלל את עצמו. הוא אנטי גיבור ולא במובן הרגיל.
ד"ר קינבוט הוא דברן, טרחן בלתי נלאה, טיפוס מפוקפק חופר מאוד ולא בקשר לפואמה במיוחד. תבינו, אם היה לכם חבר אגואיסט שתוך כדי חוויה משותפת, הרגשתם שהוא מדבר יותר מדי על עצמו ומשלב אנקדוטות מחייו האישיים, בזמן שאתם שואלים את עצמכם "איך הגענו לזה?", אז כזה הוא קינבוט. נראה שלעורך היו אינטרסים לידידות שלו עם שייד.

ובכל שורה בה הוא מביא פירוש, הוא כל הזמן מספר על הפעמים שבהן סיפר לחברו שייד על ארץ רחוקה בשם זמבלה ועל מלכה שהגלה עצמו ונעלם, אחרי הפיכה במדינתו בה קיצוניים הפילו את המונרכיה. אפילו בדברים הקטנים, קינבוט מעיר בשורה אחת שעוסקת בספורט ומפרשן אותה כ"מעולם לא עסקתי בספורט זה באופן אישי". איזה נרקיסיסט.
לאט לאט מתחילים להתבהר דברים. ואני כקורא, עברתי שינוי דעה הדרגתי מאכזבה מהספר ומהתחושה שציפיתי יותר מדי לתחושה שמדובר פה בנבוקוב שהוא חתיכת כותב מבריק ויודע לשמור עניין. ברור שיהיו דיונים קצת בגדולים לפניו - דובטויבסקי (שנבוקוב לא אהב ואני איתו), ג'ויס, פרוסט, שייקספיר, קצת דיונים תיאלוגיים על דת ומשמעותה, אבל זה מעין חצי משנה אינטלקטואלית חצי עלילה מותחת מעניינת.

אחרי "לוליטה", לא האמנתי שספר של נבוקוב יימצא חן בעיני ממש. וקינבוט הפך להיות דמות מעוררת סלידה ואמפתיה. לא הפסקתי לחשוב איזה פתאטי ובו בזמן, כמה מעניינת ועמוקה הדמות הזו. נבוקוב יודע לבנות דמות טובה. הוא יודע כי הוא שנים עמל בראש קודח על הכרת תרבות המערב לפרטים.
השיר לשעצמו כנראה בכוונה, נכתב ע"י נבוקוב בשפה ארכאית. נראה לי שהוא בכוונה רצה להביא את תשומת הלב להערות, בעוד ששירו של שייד שפורסם לכאורה ב1959 בארבעה קאנטוס, בנוי כמעין חשבון נפש של המשורר בחרוזים בכל שתי שורות. ועדיין זה חלק חשוב ונתח קריטי והוא גם הזורם והמהנה ביותר.

תרגום של ארי ליברמן יחד עם השורות הפותחות במקור:
I was the shadow of the waxwing slain
By the false azure in the windowpane;
I was the smudge of ashen fluff—and I
Lived on, flew on, in the reflected sky.
"אני הייתי צל הציצנית שנקטלה

בידי התכלת הכוזבת בשמשת החלון;
אני הייתי אותו כתם אפר פלומתי –
וחייתי הלאה, עפתי הלאה, בהשתקפות השמים."

אז תעשו לעצמכם קצת כיף, מתי ש"אש חיוורת" יוצא בתרגום, קחו לכם בהול. אני גם רוצה לדעת איך מתמודדים עם ההערות האינסופיות של קינבוט ואיך השיר של שייד מתורגם.

כבר שנים שאני אוהב וצורך תרבות ואמנות על כל צורותיה. זה עושה לי טוב, זה ממלא לי את הנפש וזה גורם לי לסקרנות בלתי נגמרת. אבל שום דבר אינו מושלם. וגם לי יש את שריטותיי שלי. בין אם ספר או סרט, תמיד היה לי קשה עם דמויות חפות מפשע שמשלמות על לא עוול בכפן בחייהן, בזמן שהגיבורים הראשיים מתנהלים כאילו כלום. ישנן קטילות אכזריות ומסכנות שמותירות דמויות שוליות או מרכזיות ללכת בדרך כל כך נוראית ולא שלווה, שליבי נכמר. אבל באותו מזוכיזם מעוות, תמיד סקרן אותי לדעת מה הדבר. ומה קרה. ולמען האמת, העדפתי יותר לקרוא או לשמוע על אותן מיתות נוראיות או מקרים בלתי הפיכים שקרו לדמויות. את סיפורי המיתוסים, אני גמעתי מאז הייתי ילד בשלהי היסודי, שעבר מעניין שסקרן אותו לאחר. בסוף גם המיתולוגיה הייתה הלחם והחמאה שלי. הסיפורים העל טבעיים על אלים, גיבורים, סוסים מכונפים, מפלצות ים מחרידות קסמו לי וסקרנו אותי. וגם בחיי הבוגרים, כשהעניין בנושא פחת והסקרנות נטתה לדברים ארציים יותר, הבנתי כמה אותם סיפורים כמעט כמו התנ"ך, עיצבו את חיינו ונכנסו לנו לביטויים השגורים ביומיום מבלי תמיד לדעת על המקור.

וכנראה, שלעולם לא נדע את המקור האמיתי של אותם מיתוסים. אבל לא חושב שזה כל כך משנה כשמי שהוא המקור להיכרות שלנו עם אותן אגדות, הפך אותן לאייקוניות שהן. כמו אל בעצמו, נפח חיים בדמויות הידועות בשם ובמעשים. העניק להם ייחודיות ועניין. ערבב את המיתוסים של יוון, רומא מולדתו, אפילו מיתוסים בבליים ומצריים וטיפה בדה ממוחו שלו, כדי לערבב וליצור את אוסף הסיפורים הגדול ביותר כנראה. שני לתנ"ך, שכמו האחרון, דאג המשורר לטוות ולארוג ביד רמה בין הסיפורים האלה כדי ליצור משהו קוהרנטי ויחיד. אבל השם השני של אובדיוס מעולם לא היה "קוהרנטיות". מבין כל המשוררים הקלאסיים הגדולים, מבין כל אותם אלה שניצבים בין הגדולים שביצירה האנושית, אובידיוס הוא הערסוואט מכולם אם אפשר לקרוא לזה ככה. הוא החריג וכנראה שאולי בגלל זה, למרות ששמו לא מוכר בעולם מחוץ לספרות, את סיפוריו שלו מתוך ה"מטמורפוזות" שלו, כולנו שמענו פה ושם. אם בטיול השנתי שלי בו שמעתי לראשונה אגדה פרי יוון על פאן אל המוזיקה הסאטיר, שמנסה להשיג נימפה נחשקת (מבלי שאני עדיין יודע אונס מהו). אם זו בתקופת הסקרנות שלי מן המיתולוגיה וקריאה בכל מקור אפשרי (למרות שעשור+ אחרי, עם קריאת המטמורפוזות, הבנתי שזה רק קצה הקרחון), אם ביצירות מוזיקליות שהושפעו מאותם סיפורים, או רפרנסים מובהקים בספרות לאורך ההיסטוריה.

"מטמורפוזות" הוא לא ספר מושלם. ממש לא. יש שם סיפורים אכזריים שחורים לי עד היום מהשחיתות האנושית שנראית שם וכמה סיפורים מהברבריים ביותר בתולדות הספרות. אבל יש שם גם כמה מן הסיפורים היפים ביותר בתולדות הספרות. סיפורים מטופשים בימינו. שמראים שהמוסר היה מושג חמקמק בימים עתיקים יותר. וזה מה שאובידיוס שילם עליו כשהוא כנראה מגדולי מבקרי השלטון וכנראה גם הדת, בימים בהם הדבר לא היה מקובל כלל. בתקופה בה אוגסטוס קיסר האליל עצמו וניסה לגרום לרומא להיות נצחית ולגרום לתושביה להאמין שהכל עומד על תילו, בא אובידיוס ואומר לו "חביבי, אתה חי בסרט". אובידיוס ממחיש במטמורפוזות שמכאוס באנו ובכאוס אנו חיים. בדיוק כמו רומא שעברה תהפוכות פוליטיות בזמנו, ככה גם העולם בכללי. נפשות אכזריות שואפות לטמא ולפעול על פי האינטרסים שלהן בלבד. האלים מתערבים בחיי בני האדם והאחרונים משלמים שלא בצדק על השטויות הפתטיות שלהם.

בני האדם בינם לבין עצמם גורמים לאלים לאבד כל אמון במין הזה. וכמובן שאף אחד לא מושלם. האם הצדק עם אתנה שאמרה לארכנה לא להתגאות יתר על מידה בפרי יצירתה ולמקם עצמה האלים? או שארכנה צודקת בכך שאין למישהי כמוה מה להפסיד, אז היא מצהירה את דבריה ומציבה לאלים את האמת המכוערת בפנים לגבי התנהגותן? יש פה כמה סיפורים שבימים אלו נותרו למרבה הצער רלוונטיים: גברים אונסים ורודפים נשים וגם להפך. היקשרויות במשולשי אהבה עלולים להסתיים בטרגדיה. וכן הלאה והלאה. אבל בכל זאת, נדמה שאובידיוס כן מאמין באהבה ומביא סיפורים שבהם היא הדבר היחיד שעומד על תילו בעולם כאוטי כמו זה. אובידיוס לא חייב לאף אחד. אם וירגיליוס עמיתו המבוגר ממנו תחת פטרונותו של אוגוסטוס, כותב אפוס מובנה המתמקד בגיבור אחד שמספר על גדולתה של רומא ואפשר להמחיש זאת כאילו היה כוכב רוק ממלא אצטדיונים, הרי שאובידיוס הוא פאנקיסט. משתמש ברדי מייד של סיפורים שעברו דורי דורות ובורא אותם מחדש.

אובידיוס בסוף גם כאמור שילם על היותו פאנקיסט. הוא, כנראה הראשון מבין משוררים ואמנים רבים שהאקלים הפוליטי לא היטיבו עמו. עוד לפני דנטה או מילטון או גינסברג או יונה וולך, אובידיוס מוגלה מרומא לכפר נידח שבו יש כפריים שאת הלטינית הם לא מדברים 24/7. באזור רומניה כיום, האמן המכובד. המשורר הגדול שהיה דובר השפה הגדולה בעולם בזמנו בעיר הגדולה של האימפריה הגדולה בזמנו, נשלח לשומקום בו אינו דובר את השפה. לטענתו, כנראה שהוא עשה דבר שעצבן את אוגסטוס והיה גרוע כדברי המשורר מרצח. יכול להיות שאולי נחשף לתועבה במשפחה האייקונית. בטוח שאוגוסטוס לא אהב את ההשקפות שלו לגבי חיזורים ואהבה חופשית בניגוד לרעיון המשפחה הגרעינית.

אבל אובידיוס יצא מנצח. בעוד וירגיליוס טמן באופן סמוי את הביקורת כלפי אוגסטוס, אובידיוס מספר על איך זרי הדפנה הם סמל לכישלון האלים בסיפור האייקוני של אפולו ודפנה, שמתחיל וקומי ומסתיים טרגי וכמעט קריפי. הוא אמנם משבח בדברי חנופה את אוגסטוס ומאמצו המנוח יוליוס, אבל כל זה נעשה בתקווה שיום אחד, אותם דברים ישכנעו את הקיסר לחזור בו ולהחזיר את המשורר הגולה. ודווקא בגולה הוא הצליח הכי הרבה. והוא ממשיך להצליח. שייקספיר, קפקא, ציורים גדולים מהחיים של רובנס או קאראוואג'יו. יצירות מוזיקליות מכל עולם - מבנג'מין בריטן ועד ג'נסיס לאיירון מיידן.

למי שרוצה להיכנס לספרות קלאסית, זה המקום להתחיל. כל היופי בו הוא שכנראה נחשפתם/ן לחלק מהסיפורים בשלב מסוים בחייכם. ואובידיוס פשוט מספר את שינויי הצורות המגוונים והעצובים של הדמויות בכזו פואטיות שהעצב נהיה כל כך יפה. ואפשר לקרוא ולהשתגע מהתרגום של שלמה דיקמן ז"ל. ובכל זאת, לא בושה לבקש תרגטום חדש ועדכני שיכבד את הטקסט בפואטיות המגיעה לו, אם קצת ירידה ארצה והתעדכנות לזמננו.