ביקורת ספרותית על יוליסס [מהדורה מחודשת] - כריכה קשה מאת ג'יימס ג'ויס

---

20 אוקטובר 2025, אמצע יוליסס....

לא יודע אם זה חצי הספר או חצי הדרך אל איתקה שלי הרי היא מודיעין. אני פותח את העמוד כמו מי שפותח דלת שכבר עבר בה פעם בחלום — הכול מוכר וזר בו זמני-ת, אותיות מתעקלות כמו סמטאות דבלין שמעולם לא הייתי בה אבל הייתי בסימטאות בחיי. מישהו היה בכלל בדבלין? אני באמצע, אני בהתחלה ואני בוודאות מתקדם קדימה גם אם לפעמים קורא אחורה. לא בהתחלה, לא בסוף. המקום שבו כל קריאה נהפכת להרהור וסיוט של יום יום היסטורי שמשקף 3000 שנות ספרות.

לפעמים אני רוצה לעצור. הראש עייף ואז אני ממשיך ביתר מרץ, המלים נוזלות כמו כספית מהדף אל המוח, הדמויות נבלעות זו בזו — בלום, סטיבן, מאליגן, אני, כולנו נוסעים בטראם אחד של תודעה קולקטיבית והופכים למעין עיסה דביקה שמזכירה... אבל אז בא המשפט הבא, מין קרן אור מלוכלכת של גאונות מטופשת עם הפניות מטורפות, אנציקלופדיה, עיתון מעופש ואני לא יכול להניח את העיתון הזה.
עזזל ג׳ויסלה כתב ככה בכוונה, השטן לא מניח לנו, שלא ננוח, שלא נבין עד הסוף ורק דרך חוסר ההבנה אולי קצת נבין שאין מה להבין על הפאקיר של החיים. הרי להבין ממש זה למות, הוא אומר לי מתוך הדף, ואני ממשיך וממשיך וכל כך מתמוגג שהיה פסיכופת נורמאלי אחד בהיסטוריה של הכתיבה והכתיבה הראליסטית נטוראליסטית שלו הופכת לפיוטית בשלב מסויים. הלוואי והיה לי מעצור כזה לכל דלת בבית.

כל מה שקראתי קודם מרצד ברקע ומופיע כמו בקיעים של חלומות: האודיסאה — הנה הוא, אודיסאוס קטן, הולך בין מודעות עיתון במקום בין סלעים נעים או סירנות. האיליאדה — המלחמות כאן בלי חרבות אלא עם חרצובות מילים, והן כולן בתוך הראש הבריא לשם שינוי והלא מתחסד של מי שכתב ומי שקורא. הקומדיה האלוהית מתערבבת משום שגם כאן ירידות ועליות, מדורי זיכרון ותודעה, רק בשפה אין גן עדן ואין גיהנום, רק עיר אחת שמהדהדת את שניהם. אפילו מילטון מהנהן אי שם, כמו צל של קול, כמו מלה שנאבקה באלוהים ונשארה חיה ושייקספיר? הוא הגיבור תכלס. רגע שייקספיר או המלט? אה, עוד אראה כנראה.

אני קורא וג’ויס כבר לא מחבר הוא מנתק, הוא כוח טבע שעוד לא נחשפתי לכמותו. המלים שלו שוטפות את הזמן, מנפצות את התחביר, ואני נסחף, מרגיש איך הספר פועל עלי לא כסיפור אלא כתרפיה, ככאב, מעין אלגיה על האדם והוא עדיין ממשיך להתדרדר, עברו 115 שנים מאז יצא הספר ויוליסס אם היה נכתב היום היה 500 עמודים ובעוד 200 שנים כנראה היה ניתן להכניס אותו ב100 כי למה יפנו היום? לסרטוני טיקטוק? חשבתי שאלו בכלל סוכריות מנטה. אבל ג׳ויס מלמד אותי לשמוע את המחשבה בלי תיווך, את הבלבול כפואטיקה.

ואני שואל את עצמי — להמשיך? להפסיק? איך אפשר להפסיק אחרי שכבר נכנסת למוח של מישהו עד כדי כך שאתה כבר לא יודע מי חושב את מי? אני לא יכול להפסיק, ממש מציק לי כל רגע שאני לא מחפש את סגנון הפרק הבא. וכך, אני ממשיך. הדף הבא הוא הנהר הבא שסוחף אותי למקום הבא ותמיד הנוף דומה אבל כל כך שונה, כל משפט הוא נחשול של תודעה, ידע, מילים כמו ש30000 מילים בספר יכולות לתת. עונג, כאב, גל, ואני — אודיסאה של תודעה, ספן אבוד בתוך השפה וכך מוצא עונג שאין לי הסברים לגביו.

האם אגיע לסוף הספר? אולי כן ובטוח שלא אשמח להגיע לסופו.
זהו כרגע, התודעה חייבת לחזור ליום יום שלי, ואולי אספר עוד בהמשך....

נ.ב. נכתב ברוח זרם התודעה

» ביקורות נוספות של פאוסט
» ביקורות נוספות על יוליסס [מהדורה מחודשת] - כריכה קשה