ביקורת ספרותית על לפני שאפול - מהעולם האמיתי # מאת לורן אוליבר
בזבוז של זמן

---

ראשית כל:
סמנתה קינגסטון, את כלבה.

תראו, אני לא אומר שלא יהיו פה ספויילרים, אבל אם אתם באמת טורחים לקרוא את הביקורת שלי אז כדי שתבינו שאין שום טעם לקרוא את הספר, אז הספויילרים לא צריכים אפילו להזיז לכם.

"אני יודעת שחלק מכם חושבים שאולי זה הגיע לי. אולי לא הייתי צריכה לשלוח את הוורד הזה לג'ולייט או לשפוך עלייה את הבירה שלי במסיבה... אבל לפני שתתחילו להפנות אלי אצבע מאשימה, הרשו לי לשאול אתכם: האם מה שעשיתי באמת כל כך נורא? כל כך נורא שהגיע לי למות? כל כך נורא שהגיע לי למות ככה?
האם מה שעשיתי באמת כל כך גרוע יותר ממה שאחרים עושים?
האם זה באמת כל כך גרוע יותר ממה שאתם הייתם עושים במקומי?
תחשבו על זה."

אז חשבתי. ולמען האמת, סמנתה, כן. בקשר לעניין עם ה"הגיע לי", אני לא חושב שיש לזה איזשהו קשר. בדיוק מה שאת אמרת - כולם מתים בסוף. לא לכולם "מגיע" למות. יש אנשים שעושים מעשים איומים וממשיכים לחיות, ויש אנשים טהורים לגמרי שמתים עוד לפני שהם מספיקים לחיות. אבל כן, מה שעשית לג'ולייט באמת היה די מגעיל. וגם כל דבר אחר שעשית במהלך הספר. באמת סליחה, אבל אפילו עצם קיומך מחליא אותי. ז'תומרת, לפי מה שאת מספרת כאן, לא נראה שאיי-פעם היית טובה ורחומה כלפי מישהו. ואחרי שסוף סוף גמרת לחיות את חייך המיותרים, ועוד איך לא היית צריכה לקבל "שבע הזדמנויות". אם למישהו כאן הגיעו 7 הזדמנויות, זאת לא את. למה לג'ולייט סייקס ה"משוגעת" לא הגיעו 7 הזדמנויות? איזה חוסר הגינות. פשוט עצוב שרק אחרי שמתת התחלת להבין את כל הטעויות שלך ולנסות לתקן אותן.

והרי לכם, אנשי, קצת חומר רקע על מיודעתינו, והלו היא... סמנתה קינגסטון!!! סמנתה קינגסטון היא לא נערה פשוטה ככל הנערות בגילה. סמנתה קינגסטון היא מקובלת. ה"מקובלות" הזו מקנה לה זכיות יתר. היא מעל לכל בני האדם. היא והחברות שלה הן חבורה בלתי נפרדת, ששורר בתוכה אמון מוחלט. אין ביניהן סודות, אין ביניהן שקרים. כולם מכירים אותן, כולם אוהבים אותן, כולם סוגדים להן. כולם מסתכלים עליהן בייראה מלמטה. הן מושלמות, הן יפות, אין בהן כל פגם. לחבורת העריצות הללו מותר לעשות מה שהן רוצות - כי מי כבר יתנגד בעצם? - ובמיוחד הן אוהבות להפיץ שמועות ורכילויות. אה, כן, ואהבת חייהן הגדולה ביותר היא להשפיל אנשים אחרים. יאי. אלו מתבגרות למופת!
אז יום אחד סמנתה וחברותיה המקובלות (לינדזי, אלי, אלודי) יוצאות להן למסיבה. בדרך חזרה מהמסיבה המכונית מתנגשת בג'ולייט סייקס, שעד היום הן עשו בערך כל דבר אפשרי/פחות אפשרי שניתן על מנת למרר את חייה, וסמנתה מאבדת את חייה בשבריר שנייה ("למה הגיע לי למות ככה?" זה יכל להיות פי אלף יותר גרוע, סתומה. מוות מהיר ונטול כאבים. ומוסר ההשכל - לא נוהגים שיכורים! שננו היטב).
על מנת שהספר לא ייגמר בעמוד 64 (האמת שממש הספיק לי), לורן אוליבר המכובדת והמכובדה מלעיטה אותנו ב-300 עמודים נוספים, שמתארים כולם איך סמנתה חיה את יומה האחרון שוב ושוב. שבע פעמים. עכשיו הקטע, שסמנתה לא לומדת מהטעויות שלה, וכל יום חוזרת עליהן מחדש. נראה שהסופרת פשוט עשתה העתקהדבק שבע פעמים (בעצם שמונה, בשביל ההקדמה) ופה ושם שינתה כמה שורות. ז'תומרת, כל יום סמנתה צריכה לזרוק מחדש את החבר שלה!!!

אלוהים, ספר מייגע.

רוב הספר היה מופצץ בדיבורים וטמטמת על איפור, שופינג, בגדים ובעיקר כמות אדירה של רכילות מיותרת. כלומר, כל פעם שסמנתה (הספר מסופר בגוף ראשון) מוסיפה שם לסיפור היא כותבת שם, שם משפחה, ומספרת על איזושהי השפלה שהוא עבר, לרוב באדיבותן הרבה של חברותייה. בנוסף, היה לי ממש קשה עם השמות בספר - היו שם כל כך הרבה שמות שחזרו על עצמם (שלושה סטיבים) או שהיו ממש דומים אחד לשני. כל הדמויות, ללא יוצא מן הכלל, עלו לי על העצבים. היו דמויות שאהבתי בהתחלה, אבל באמצע הספר כולן כבר נראו לי זהות לגמרי - משעממות, רדודות, ילדותיות, רכרוכיות, חסרות אופי לגמרי. באמת, לא מצאתי אפילו הבדל בין המקובלים ללא-מקובלים, שזו אבחנה מאוד משמעותית בספר. כולם שמה הולכים עם הזרם, מחוסרי ייחוד.
אותו דבר על הכתיבה של הספר - רדודה, משעממת, חסרת ייחוד. ואין לי מושג מי האידיוט שהכניס את הספר לקטגוריית "מהעולם האמיתי" ("סיפור על החיים שלנו"!!! כן, בטח, כל הספרים שמסומנים ככה, גם הטובים וגם הגרועים, מדברים על מוות), אבל אני מוכרח לחלוק עליו. לדעתי הספר הזה ישתלב מעולה בין מדפי הפנטזיה והחלומות בהקיץ.

ממש התאכזבתי. שמעתי כל כך הרבה דברים טובים על הספר קודם, אבל אין לי מושג למה בכלל הוא יצא לאור. לא מצאתי שום פואנטה. רק עלילה גרועה שכתובה בצורה גרועה. לא כדאי לכם לבזבז את זמנכם היקר על הזבל הזה, יש דברים הרבה יותר טובים. כאילו, אני לא בנאדם של קלאסיקות, ורוב הספרים שאני קורא הם מה שמגדירים ספרות זולה וזבל ספרותי (או במילים אחרות - ספרי נוער), אבל בדיוק בגלל שאני לא מגדיר את ה"זבל ספרותי" הזה כ"זבל", כי בעיני יש שם דברים טובים. אך אחרוג ממנהגי הפעם. לעומת זאת, אני חושב שהסרט עלה על הספר, למרות שגם הוא מתחיל לעלות על העצבי באיזשהו שלב.

» ביקורות נוספות של הקורא לשדים
» ביקורות נוספות על לפני שאפול - מהעולם האמיתי #