אני רגילה לחשוב שמה שמעניין אותי זה הספר, לא הסופר. הרצאות על ספרות משעממות אותי, לעולם לא אשתתף במפגש עם סופר, שלא לדבר על אירועי השקת ספר. אני לא מבינה מועדוני קריאה, דעתו הפוליטית של סופר (גם אם אני מסכימה לה) אינה עדיפה בעיני על דעתו של אברם הירקן (שנאמרת, לפחות, בשפה עסיסית ומצחיקה אותי). אבל - כמו שאמר טוויין - "כל הכללה אינה נכונה, כולל הכללה זו" היוצא מן הכלל הוא <mark>מארק טוויין</mark>. אני מעריצה את

כולנו מכירים שכונות, קיבוצים או מושבים כאלה שיעשו הכל על מנת לשמר את תדמיתם המהוקצעת: אצלנו אין ילדים בעייתיים, אין הומוסקסואלים, אין משוגעים, הבנות שלנו צנועות וממושמעות, הגברים מכבדים נשים, המזרחים שלנו משוכנזים, כולם מרוויחים יופי ואין מריבות בין שכנים. כסף לא חשוב לנו. מבחוץ, התמונה ללא רבב. אך למזלה של המציאות, יש לה את <mark>מארק טוויין</mark>, שהוא אלוף במציאת רבבים. הוא והציניות חסרת המעצורים חושפים את

<mark>מארק טוויין</mark>, האיש והציטוטים, מביא כאן מעשיה מכשפת על כמרים ומכשפות, אסטרולוגים ואמונות טפלות, ושטן אחד שמנצח על כל המקהלה הססגונית הזאת, כדי להוכיח לנו שהמין האנושי הוא לא כזה גרויס מעציעס.
בציניות מושחזת ורהוטה, לעתים משעשעת ולעתים מזעזעת, הוא מרביץ בנו את תורת השטן, שמציגה אותנו, בני האדם, באור לא מחמיא, בלשון המעטה.

אנחנו צופים בילדות קטנות המואשמות במעשה כשפים, מורעבות, מפוחדות ומבודדות

#
כשקראתי אותו בילדותי הייתי אחוזת קסם. סיפור הרפתקאות מרתק, שקראתי פעמים רבות, והוא שגרם לי להעריץ את <mark>טוויין</mark>. מובן שאת הרעיונות שהתחבאו בו הבנתי ככל שבגרתי. נושאים של צדק ועוול, כוח ועריצות מול חמלה והתחשבות, וגם מחשבות על מהות האצילות. האם אציל הוא מי שנולד אציל? האם הבגדים, הרכוש או היכולת עושים את האציל לאציל? ומה דינו של אציל שאינו זוכה בהערצה, האם עדיין אפשר לקרוא לו אציל?

יורש העצר

רק לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הזה, וקראתי אודותיו קצת באינטרנט, גיליתי מידע שלטעמי קריטי ביותר שיידע כל מי שניגש לקרוא את הספר, ובאופן פשוט מחפיר לא מופיע בתרגום הזה: <mark>טוויין</mark> כתב בעשרים שנותיו האחרונות שלושה סיפורים שונים שעוסקים בשטן ובאינטרקציה שלו עם בני אדם. הוא לא סיים והביא לפרסום אף אחד מהם.
שש שנים לאחר מותו, בעל הזכויות על כתביו לקח שניים מהם, חיבר ביניהם, הוסיף פסקאות שסופר אחר כתב כדי ל

"המקום הזה מוזר, יוצא דופן ומעניין. אין שום דבר דומה לו אצלנו בבית. בני האדם כולם מטורפים. הארץ מטורפת. החיות מטורפות. הטבע עצמו מטורף. האדם הוא תופעה מסקרנת ביותר. כשהוא ממש במיטבו, הוא כמו מלאך מהמין הנחות ביותר. במירעו, הוא בלתי ניתן לתיאור, מעבר לכל דמיון. ומעל לכל, הוא תמיד בדיחה גרועה. אבל הוא, בחוסר טעם וברצינות גמורה, קורא לעצמו "היצירה האצילית ביותר של אלוהים".

בגיל צעיר מאד איבדתי את

הרבה זמן רציתי לקרוא ספר של <mark>מארק טוויין</mark>, ובביקורי האחרון בספרייה במקרה נתקלתי בספר ההרפתקאות של טום סוייר. מיד בראותי את הספר, נזכרתי בסדרה המצויירת
המבוססת עליו (או על הרפתקאות הקלברי פין, אבל הדמויות משותפות) , שכל כך אהבתי לצפות בה בתור ילדה, וידעתי שאני חייבת לקרוא אותו.
הדהימה אותי היכולת של <mark>מארק טוויין</mark> לתאר כה טוב את גיל הילדות, הרגשתי כאילו ילד כתב את הספר, וזה סוד הקסם שלו בעיני.
כעקרו

החמצתי הרבה קלאסיקות בילדותי, שהיום אני מתגייסת להשלים. הוריי אינם אנשי ספר, בלשון המעטה. סיפורי ג’וחא הוא הכותר הספרותי ביותר בביתם. אל תשאלו אותי איך יתכן, אך בדרך נס מצאתי את שאהבה נפשי בספריה העירונית בגיל צעיר מאוד. שם פגשתי את חסמבה, ג’ינג’י, את גיבורי אסתר שטרייט וורצל ואורי אורלב, סדרת ספרי צמרמורת ועוד רבים וטובים, אבל הילדות קצרה מכדי להספיק הכל.

אז כיום אני יוצאת מדי פעם למסעות שונים

השטן מגוייס ע"י סופרים כדי להגיד דברים שמישהו אחר לא יכול. האמת היא שהשטן הוא דימוי הרבה יותר אנושי מהמתחרה: הוא חושב רע, עושה רע ואף נהנה מזה. השטן של <mark>מארק טוויין</mark> מעורר אהדה, (ודאי יותר מאנשי הדת בסיפור) מבטא רעיונות ליברליים ומתקדמים לזמנו, ובעיקר - ממש לא איכפת לו מה חושבים עליו (וזו סיבה טובה להוקיע את השטן - איך אפשר לשלוט ביישות שלא איכפת לה מה דעתך עליה?) "כל הדתות משמיצות את השטן, אבל לעול