ביקורת ספרותית על לפני שאפול - מהעולם האמיתי # מאת לורן אוליבר
ספר טוב

---

כשאני חושבת על זה, תמיד נדמה לי שאני אמות צעירה.
כמובן, לא נדמה לי שאני אי פעם אמות בכלל - העובדה שאני יודעת שזה חייב לקרות מתישהו לא אומרת שאני מרגישה את זה באמת, שאני מפנימה את זה - אבל עד כמה שהמוות שלי לא מסתדר לי בראש, יש משהו שלא מסתדר לי יותר.
להתבגר. להזדקן. שוב, בחושים ההגיוניים שלי אני יודעת שזה יבוא, אבל לדעת משהו ולהרגיש אותו זה לא אותם הדברים. אתם מבינים על מה אני מדברת? כשאני מנסה לצייר לי בראש תמונה של עצמי מתבגרת, ומוצאת עבודה קבועה, ומתחתנת, ומביאה ילדים - התמונה הזו מסרבת להתיישב לי במוח. אני לא מצליחה באמת לראות את זה קורה. אם אני מתאמצת חזק, אני יכולה לראות את עצמי בצבא, ואפילו באוניברסיטה, אבל לא רחוק יותר.
ויחד עם זאת, אני גם באמת לא מצליחה לראות את עצמי מתה. כולם יודעים שהם ימותו בסופו של דבר, אבל כמה מאיתנו באמת מעכלים את זה?
אתם מבינים על מה אני מדברת, הנערים מביניכם? על חוסר היכולת לראות את עצמך בעתיד? אתם מרגישים את זה גם, או שזו רק אני? ואני הרי יודעת שלא יקרה מצב בו אני סתם פתאום אפסיק להתבגר, כמו פיטר פן. כך שאחד משני המצבים ההם, שמסרבים להסתדר באותו קו במוח שלי, יקרה. או שאני אמות, או שאני אתבגר.
והכי גרוע זה, שאני לא בטוחה מה מביניהם אני מעדיפה. כן, למות בגיל צעיר אומר להפסיד הרבה, אבל זה גם אומר להפסיד הרבה מהדברים הרעים. זה אומר להתחמק מכל מה שאני מפחדת ממנו. מאחריות, ממחויבות, מהרגע בו כבר לא אוכל להשתמש בהורמונים בתור תירוץ לבלבול שלי.
אמא שלי אומרת שהגיל בו אני כרגע הוא הגיל הכי יפה. אני ממש לא מרגישה שזה גיל יפה, לא עם כל ההורמונים, הבלבול, הפחד, הלחץ, הרצון להשתלב, חיפוש התשובות, ושוב בלבול.
אבל אני מאוד אתאכזב אם יום אחד, כשאהיה מבוגרת, אגלה שהם צדקו, ושמפה זה רק מדרדר.

סאם, גיבורת הספר, לא צריכה לדאוג מכל זה. היא מתה, בתאונת דרכים בדרך הביתה ממסיבה, ביחד עם החברות, ביום האהבה, בעודה בת 18. היא מעולם לא עשתה סקס, היא מעולם לא עשתה בנג'י, היא מעולם לא אכלה ביצי דגים, היא מעולם לא הרוויחה כסף משל עצמה, היא לא עשתה מיליון דברים ועכשיו גם לא תעשה. היא לא אמרה להורים שלה מספיק שהיא אוהבת אותם. היא לא הסתכלה מספיק על אנשים אחרים, על החיים שלהם. היא לא עזרה מספיק לאנשים שיכלה לעזור להם. ועכשיו זה מאוחר מדי.
או שבעצם...?
כי אף על פי שהיא מתה, שהיא יודעת בוודאות שהיא מתה, היא מתעוררת למחרת בבוקר במיטה. או שבעצם, לא בדיוק למחרת. היא מתעוררת שוב לאותו יום, היום שתמיד יהיה היום האחרון בחייה, ויש לה הזדמנות אחת אחרונה לעשות משהו משמעותי עם עשרים וארבע השעות האלו. ואז היום חוזר על עצמו שוב. ואז שוב. ולא משנה כמה היא מנסה, בסוף היום היא מתה.
או שאולי בעצם המטרה בכלל לא הייתה להציל את עצמה?

יש לספר הזה מוסר השכל מאוד ברור - תעשה טוב, תתחשב באחרים, לכל אחד יש השפעה עצומה על הסובבים אותו שהוא אפילו לא מודע אליה, השתמש בה לטובה.
אבל מה שבי אישית נגע יותר היו הדמויות. הן לא היו מושלמות, אבל הן היו אמיתיות וכנות.
קראתי ביקורת אחת שאומרת משהו בסגנון:
"סמנתה וחברותיה הן ביצ'יות מניאקיות שלא מודעות לעצמן. ואי אפשר שלא לאהוב אותן."
וזה נכון. אני לא יודעת לגבי אחרים, אבל אני אהבתי את ארבעתן, את סאם ולינדזי, ואלי ו(רגע, חוזרת לספר לבדוק, למרבה הבושה שכחתי את שמה)אלודי.

אהבתי את זה שהן היו רעות קצת, והמציאו שירים על ילדה לא מקובלת ושרו אותם כל פעם שהיא עברה לידן, אבל בו זמנית הן גם היו שם אחת בשביל השנייה, לכל צרה וכל מצב, והן היו שם עם אהבה. אהבתי את זה שהן לא היו מלכות כיתה מהסוג המושלם, שתמיד נראות מתוקתק, עם שביל של בושם ובנים שמאוהבים בהן ובנות שמזדנבות אחריהן. הן היו בנות אדם אמיתיות, שצוחקות על דברים גסים ומשתכרות ומשפריצות שוקו מהאף מרוב צחוק.
יותר מהכל, לפי דעתי, זה ספר על חברות. חברות בין ארבע בנות, שאפשר בקלות למצוא בעולם האמתי. חברות שבה שומרים את הסודות אחת של השנייה, ולא מדברים על דברים כואבים, כמו אמא אלכוהוליסטית או נטייה להשאיר את רוב האוכל בצלחת. חברות שבה לא צריך לדבר כל הזמן על הדברים החשובים, וזה בסדר גם רק לשבת ביחד ולצחוק. רק לשבת ביחד ולגלגל שיחות סרק ושיחות חולין חסרות משמעות. רק לשבת ביחד.

אהבתי את איך שכל יום היה מעט שונה מקודמו, והיו בו רגעים רעים ורגעים טובים, ורגעים שהיית רוצה לזכור. ועל אף יום לא הייתי רוצה לוותר במקומה של סאם. אף אחד מהם. ואיך שכל יום, כל יום שלנו, הוא יום אחד שבו אנחנו קרובים יותר למוות, אבל גם יום אחד בו אנחנו קרובים יותר לאדם שהיינו רוצים להיות.


אני מתחילה להיות קיטשית. אבל זה יום האהבה, כך שמותר לי. רק רציתי להגיד את מה שאמרתי. אני אלך עכשיו.
להתראות! :)

» ביקורות נוספות של no fear
» ביקורות נוספות על לפני שאפול - מהעולם האמיתי #