ביקורת ספרותית על כותבת כדי לזכור מאת לארה אייברי
ספר טוב

---

סאמי מק'קוי בת ה-18 מתקרבת לסיום לימודיה בתיכון כהתלמידה המצטיינת של השכבה ודיבייטרית אלופה ועטורת פרסים. ברגע שתסתיים השנה, סאמי תעזוב את אפר ואלי, העיירה הקטנה בה היא חיה מאז שהיא זוכרת את עצמה, תלך ללמוד בקולג' בניו יורק, תלמד משפטים ותהיה עורכת דין. היא כבר רואה איך כל חייה המופלאים פרושים לפניה ונכונה לצאת ולגלות את העולם. כשפתאום צצה בעיה – סאמי מאובחנת כחולה במחלה סופנית בשם NPC שתגזול את חייה ואת זיכרונותיה עד הסוף המר.

למרות איום המחלה, סאמי מאוד אופטימית וממשיכה להאמין בעתיד הוורוד שלה. היא תתגבר על המחלה. שום דבר שבעולם לא יוכל להניע אותה מרצונה העז לממש את תוכניותיה. היא ממשיכה לעבוד במרץ לקראת אליפות ארה"ב בדיבייט עם שותפתה וחברתה מאדי, ולקראת הנאום שלה בטקס הסיום. היא פוגשת סוף-סוף את סטוארט שאה, הבחור שהעריצה מאז תחילת התיכון, ומתחיל להירקם ביניהם קשר חזק. היא מתיידדת שוב עם קופ, חבר הילדות שלה, לאחר ניתוק ארוך. והיא שומרת את מחלתה בסוד.

כנסיון להתגבר על המחלה, היא כותבת יומן, בו היא מתעדת כל פרט וכל רגע בחייה, כדי לזכור. היא מספרת לעצמה, לסאמי העתידית, על כל מה שעובר עליה. כי מה אם פתאום היא תשכח? מה אם היא פשוט תאבד את העבר שלה? והיומן בהחלט עוזר.

בתחילה המחלה בכלל לא משפיעה על סאמי. היא מרחפת מעל ראשה כמו ענן שחור גדול, אבל לא ממטירה גשם. אבל לאט לאט, המחלה מתחילה להראות את סימניה. זה מתחיל בהתקף אחד. בלקאאוט יחיד ברגע של לחץ. אבל אחרי זמן מה מגיע עוד התקף. ואחריו עוד אחד. ועוד. לפעמים ההתקפים יותר גדולים וחזקים, ולפעמים זה רק פרטים קטנים ושוליים, כמו השמות של התרנגולות שלה, למשל, שפשוט נעלמים לה מהראש.

"צחצחתי שיניים שלוש פעמים הערב כי לא זכרתי אם כבר עשיתי זאת, אז מצאתי פתרון: אני אשאיר את מברשת השיניים על הכיור אם צחצחתי, ואז אימא ואבא יכניסו את המברשת בלילה אחרי שהילדים יתכוננו לשינה, ואז אני אשים פתק שבו יהיה כתוב: 'אם המברשת על הכיור, כבר צחצחת שיניים. אם היא בארון, את צריכה לצחצח.'"

הסיפור כתוב בצורה יפה, והוא יכול להיות עצוב, משעשע או משכנע, בהתאם לכוונתה של הסופרת. הדמויות בעלות אופי חזק, ומאוד חיבבתי את רובן. המלחמה של סאמי במחלה נראתה מאוד משכנעת. האחים שלה הצחיקו אותי. לא צריך להיות גאון בשביל להבין את הכוונה של הסופרת. אפילו הייתי ממליץ עליו.

והנה ה"אבל" הזה שחיכינו לו כל כך הרבה זמן. יש לי שלוש רשימות קריאה: "ספרים שאהבתי", שמשמשת לספרים שאהבתי, "ספרים עצובים" שמשמשת לספרים עצובים ו"שמרו מרחק" שמשמשת לספרים שבשום פנים ואופן לעולם לעולם אסור לקרוא אותם. ואני לא יודע לאיזו רשימה הספר הזה מתאים.

אז מה בעצם חסר בספר כזה? הה, כן. הגהה.
[ואת החלק הבא בבקשה תקראו בקול רם, הולך וגובר, מלא בזעם, בבקשה, עד שממש תצעקו.]

זה. הספר תורגם ע"י דנית בן-קיקי ויצא לאור בהוצאת "ספר לכל", ועם שני אלו יש לי נסיון רע (כבר נתקלתי בשגיאות של דנית בן-קיקי בספר אחר, ובקשר להוצאה - בספר הקודם שקראתי שלהם, שהיה ממש גרוע, היה כתוב על אחד הדפים, למעלה, באותיות קטנות, את המילים הבאות: "לא ברור לקורא הישראלי". לא ברור לי למה זה היה כתוב). "כותבת כדי לזכור" היה נראה לי ספר נחמד, אבל כשפתחתי את הספר בפעם הראשונה וראיתי מי הם המתרגמת וההוצאה, מיהרתי לשקול מחדש אם לקרוא את הספר. והחלטתי שכן. ואולי זאת הייתה טעות. כי דנית בן קיקי הזאתי כותבת ממש גרוע. סופרת היא לא תהיה. אני לא יודע מאיפה הייתה לה החוצפה להסיף בסוף הספר עוד תודות משל עצמה.

אני ממש לא חושב שמישהו אפילו טרח לקרוא את הספר בין סיום התרגום לבין הוצאתו לאור, שלא לדבר על לערוך אותו.

[חשוב לי להבהיר שלא קראתי את גרסת המקור, ואין לי באמת דרך לדעת אם הכל באשמתה של המתרגמת או שהסופרת עשתה את הטעויות הללו לפניה. אבל אייברי נראית בסה"כ בן אדם די מבריק, וחוץ מזה, השגיאות באנגלית לא אמורות להשפיע על התרגום.]

ולענינינו:

הרבה משפטים נכתבו באופן מאוד מסורבל ואי אפשר להבין אותם. סימני הפיסוק לא נמצאים במקומות הנכונים, ומילים חוזרות על עצמן. הרבה פעמים יש בלבול בין דיבור בגוף ראשון לשני לשלישי, בין זכר לנקבה ובין עבר להווה. המון שגיאות כתיב ושגיאות הקלדה ושגיאות מכל הסוגים. הפרקים בספר הם ממש קצרים, אבל כמעט בכל אחד מהם אפשר למצוא לפחות שגיאה אחת. שמות משתנים באמצע.
פעם אתה פרנסיס, פעם אתה פנסיס.
לפעמים אתה גרונמן ולפעמים סתם גרומן.
יש משפטים נוסח "כי הרבה מזה זה הוא מתמטיקה" ועוד שלא הצלחתי לפענח.
והא, לא אומרים "סבים וסבות".
לא כותבים "סבתה" (זה לא נאמר בהקשר של "סבתה של..." אלא בהקשר "סבתה שלי").
ו-אוי, כמעט שכחתי - אבל לא, איך אפשר; "מרגישא". "מרגישה". זה. לא. עם. א'.

כולנו עושים טעויות, דנית. לכולנו יש שגיאות. אף אחד לא מושלם. אני בטוח שבביקורת הזאת שלי יש שגיאות. ואני מצטער על זה, ואני אשמח לתקן אותן אם תראו לי אותן. אבל כשזה מגיע לרמה של להוציא ספר, ובכל עמוד יש שגיאת כתיב, זה כבר מתחיל די להציק, ואני לא בטוח עד כמה המונח הזה קשור כאן אבל לחצות את הגבול. וזה ממש מעצבן, וזה ממש מאכזב לקרוא ספר כזה.

אולי תגידו שזה מפריע רק לי ואני סתם פרפקציוניסט או פשוט אחד כזה שמסתכל על חצי הכוס הריקה, אבל לא, אני בטוח שלא, שזה מפריע לעוד לא מעט אנשים, כי כשאני מסתכל על דף שלם מלא במילים, השגיאות והטעויות האלו קופצות לי לעיניים לפחות כמו השם שלי. באיזשהו שלב של הקריאה מצאתי את עצמי רק מחפש שגיאות ולא מתרכז בכלל בסיפור עצמו.
זה מבאס, זה מעצבן, זה מטריף את השכל זה מקשה על ההבנה זה בלתי נסבל.
זה ממש הוריד את ההערכה שלי כלפי הספר (אתם רואים למעלה שחסר כוכב אחד?). כל הזמן רק חשבתי על כמה שהייתי כל כך הרבה יותר נהנה מהספר אם מישהו היה טורח לעשות משהו ולתקן את זה לפני שהוא הגיע למדפים.

אז בבקשה בבקשה, אנשים כאלה שמוציאים ספרים, תטרחו לקרוא את הספר רק עוד פעם אחת לפני שאתם גורמים לטירוף כללי בקרב הקוראים האומללים שנפלו קורבן לטמטום שלכם.
תודה על הדגים.


נ.ב.
אני יודע שזה ממש לא קריטי, אבל המילה "פאניקה" תמיד נראית לי מטומטמת כשמורידים את הא'.

» ביקורות נוספות של הקורא לשדים
» ביקורות נוספות על כותבת כדי לזכור