ביקורת ספרותית על לפני שאפול - מהעולם האמיתי # מאת לורן אוליבר
ספר טוב

---

זה לא דבר רגיל, להרוג את הדמות הראשית בפרק הראשון. אך זהו נושא הספר- המילה הקצרה להחריד והעמוקה לאין שיעור הזאת- מוות.

מוות הוא סוף. אם תרצו בכך ואם לא, החיים שלכם- ולא משנה איך הם עברו עד עתה- יסתיימו לבלי שוב.

מחשבה מדכאת, הלוא כן?
כמובן, יש אנשים שקשה להם לקבל את העובדה שזה נגמר. הם מאמינים שיגיעו שוב לחיים בצורה אחרת, או שיישארו כאן בצורת רוח רפאים או שיעלו השמיימה ורק ישחקו גולף וישתזפו ויאכלו גלידת שוקולד ששורפת קלוריות כאילו אין מחר במשך כל החיי- טוב, במשך כל מה שזה לא יהיה. לאנשים קשה להבין שזהו זה, אין יותר ספרים ועבודה ואוכל ותשלום מיסים וארנונה והתבטלות וכתיבת ביקורות וריצה ואוויר. זהו זה.
לפריק קונטרולס כמוני קשה במיוחד לקבל את זה. אנחנו רוצים להאמין שרגע המוות לא יגיע אלינו לעולם וגם אם כן- מתי ואיך נלך יהיה בידיים שלנו.
אבל זה לא נכון. אנחנו לא יכולים למנוע את התאונה או המחלה או מה שזה לא יהיה שיסיים את הכל, לא משנה כמה נאמין בכך.

אבל מה שהשארנו מאחורינו? זה לגמרי בידיים שלנו.

אנחנו יכולים לבחור אם להחמיא ולחבק ולאהוב את הסובבים שלנו ובכך לחזק אותם, או לרכל עליהם או להציק או פשוט להיות גסי רוח, ולהרוס אותם.

וזה עד כדי כך פשוט.


סמנתה קינגסטון היא ביץ' אמיתית. היא מבלה את חייה בהתאכזרות לאחרים והתמזמזות ושיכרון ובילויים עם החברות שלה והתמסטלות ובלהגיד לעצמה שהיא ממש לא אשמה. היא לא אשמה שהילדה ההיא יושבת בשירותים ובוכה ובכך שהילד ההוא לא הגיע היום לבית הספר. זה הם שהביאו את זה לעצמם.
כמו המשפט החביב עליה: "בית הספר אמור להכין אותנו לחיים, לא? יש כאלה שיש להם ויש כאלה שאין להם. ואין מה לעשות."
כנראה שגם המוות שלה הוא מעט באשמתה. איש לא אמר לה להיכנס למכונית בלילה גשום עם חברות שיכורות שמועדות לתאונות. איש לא אמר לה לשבת במושב שליד הנהג, ולהעלים עין כשחברותיה מתווכחות ורק לפטפט על הפעם ההיא כשהן עשו מלאכי שלג בקיץ.

סמנתה לא הבינה בחייה שיש לה כל כך הרבה השפעה על אחרים. אך היא הבינה זאת לאחר מותה.


~~~~~~


אהבתי את הספר הזה מכמה סיבות. הכתיבה קולחת וזורמת והרעיון נהדר.

עכשיו, הדמות הראשית היא ביצ'ית מאנייקית שלא מודעת לעצמה. וככה גם שלושת החברות שלה.
אבל מה? אי אפשר שלא לאהוב אותן.

הספר הזה הוא כל כך אמיתי, והדמויות בו כל כך אמיתיות.
הן לא רק טובות או רק רעות, הן לא פועלות מתוך גבורה או אהבה או משהו שמעורר הערצה.
הן נערות נורמליות לחלוטין. לכל אחת הטראומות שלה, הצדדים הרעים והטובים שלה והדברים שעושים אותה מיוחדת.
לינדזי, מנהיגת החבורה, יכולה לדבר בגסויות ולדרוך על אנשים ולשנוא אותם בלי סיבה, אבל היא יכולה להגיד שהיא אוהבת מישהו או מישהי ובאמת להתכוון לזה, ולפחד ולהיות זקוקה לתמיכה. היא אדם נורמלי.


הספר מתויג כ"ספר מהעולם האמיתי" ולמרות הצד הסוריאליסטי המובהק שלו- הוא לא יכל לענות על ההגדרה הזאת טוב יותר.
הסופרת אומרת שהיא כתבה בכנות מוחלטת ובנאמנות למה שקרה בתיכון שלה, כך שבספר נוגעים בנושאים כמו מין, אלכוהול וסמים. הספר לא מתיימר להציג את הנוער במיטבו או את הרוע בהתגלמותו- הוא מציג בית ספר אמריקאי רגיל.
הנה המקובלים, שם. והנה נבחרת הפוטבול, ונבחרת המתמטיקה והגותים והשתקנים והמסוממים.

הספר לא מושלם. ברגעים מסוימים הוא כל כך צפוי שזה מצחיק, וקטעים מסוימים מיותרים.

אבל הסוף מרתק. והיו שם כמה ציטוטים שראויים להעתקה.

בשורה התחתונה- ספר טוב ומומלץ.

נ.ב. תחיו את החיים עד כמה שאפשר,
בגלל שלאולי לחלק מכם יש את מחר,
אבל לחלק מאיתנו יש רק את היום,
והאמת היא
שאף פעם אי אפשר לדעת.

» ביקורות נוספות של BookLover
» ביקורות נוספות על לפני שאפול - מהעולם האמיתי #