1. פרק 1 - סכנה!

רצתי. כך לפחות זה התחיל, או בעצם כמעט נגמר.

מגפיי השמיעו קול קצבי מהיר על מדרגות החירום בעודי יורדת מטה במהירות. נשימותיי היו כבדות, וריאותיי שיוועו למנוחה, אך לא יכולתי להיענות להן.

הוא מאחוריי... הוא מאחוריי... הוא מאחוריי... ניסיתי שלא להקשיב לפזמון המתנגן בראשי. ניסיתי להאמין שכל זה פשוט מתיחה מטורפת, או חלום בלהות. ניסיתי, אבל לא הצלחתי, כי ידעתי את האמת. ידעתי שהוא רודף אחריי וידעתי שהוא לא בעצם...

"מהר יותר!" קולה הגבוה של ג´ן הגיע לאוזניי. שתיהן חיכו לי בסוף מדרגות קומה 5. הייתי איטית יותר משתיהן, זה היה ברור לי. מעולם לא הצטיינתי בריצה ממושכת. הוצפתי הקלה ורגשות אחרים למראן. אף על פי שהיינו בסכנת מוות מובטחת, הן חיכו לי, בכל זאת חיכו לי שאגיע.

שיערה של ג´ן היה פרוע, ועיניה הירוקות שבדרך כלל היו שלוות ונבונות, נראו עכשיו פראיות ומלאות באימה טהורה. בהתחשב במצב, אי אפשר להאשים אותה.

הגעתי אל סוף המדרגות לצידן, והשתופפתי, ידיי על בירכיי, מנסה להסדיר את נשימותיי.

רגלה של לנה העומדת לצידה של ג´ן, טופפה בעצבנות על הקרקע. עינייה האפורות-כסופות התרוצצו מצד לצד.

"הוא עדיין שם? הוא עדיין בעקבותינו?" שאלה לנה, מביטה בי.

הטיתי את ראשי הצידה והקשבתי לרגע. קול נשימות איטיות הגיעו לאוזניי, ואחריהן קול צעדים כבדים. "כן, הוא מגיע," ניסיתי שלא להיתקף פאניקה. "אנחנו חייבות להסתלק מכאן, עכשיו."

ג´ן הנהנה במהירות. "אנחנו חייבות לברוח, להזעיק עזרה, לתפוס מחסה, לעשות כל דבר!"

"מגרש החנייה!" התנשפה לנה. "אם רק נוכל להגיע למכונית..."

עינייה של ג´ן אורו בתקווה קלושה. "כן, קדימה!"

בעודנו ממשיכות לצנוח מטה בקומות – אני חסרת נשימה והן מלאות תקווה – תהיתי האם אני צריכה לספר להן על החלומות אשר הזהירו אותי מפניי האסון המתקרב. אם רק הייתי מקשיבה להם, אולי הייתי יכולה למנוע את כל זה... אבל לא יכולתי לספר להן. לא יכולתי לערער את עולמן ולרסק כל תקווה לנורמאליות שעדיין נשארה עבורן. אף על פי שמגיע להן לדעת את האמת, לא יכולתי לגרום לעצמי לספר.

4... 3... 2... הקומות חלפו על פני בטשטוש. הייתי בטוחה שאם לא אעצור בקרוב, אני אקרוס. הבעיה הייתה שלא יכולתי לעצור. בכל פעם ששמעתי את קול צעדיו נתקפתי פחד מזעזע שהכריח אותי להמשיך לזוז.

נעצרנו בבת אחת מול דלת החירום הכבדה. עליה – בצבע אדום – היה כתוב: 0 – קומת קרקע. החנייה. הגענו. באמת הגענו. ניסיתי שלא להתרגש יותר מידיי. עד שלא נשב בבטחה ברכב של ג´ן אני לא אירגע.

לרגע בהינו כולנו בדלת, לא מאמינות שהצלחנו להגיע עד כאן. צמרמורת קפואה חלפה בי.

הרגשתי כאילו כל האטומים בגופי מתרחקים זה מזה, מתערבלים באי סדר. הכרתי את ההרגשה הזאת. ידעתי מי זה – מה זה. בלעתי את רוקי והסתובבתי לאחור. הוא עמד שם מולנו – כאילו היה שם תמיד, צופה בנו. במשך כמה שניות רק בהיתי במגפיו החומים העבים, עד שהעזתי להרים את מבטי גבוה יותר למעלה.

הוא לבש מעיל חום כבד וארוך שהתמשך מלמעלה עד למגפיו, מסתיר את גופו לחלוטין. על ראשו הוא חבש כובע שחור שהסתיר את פניו. לא היה אפשר לתאר אותו חיצונית חוץ מהעבודה שהוא היה גבוה ואימתני, והתחושה שאני הולכת להתפרק לאטומים כל רגע שהוא העביר בי.

ג´ן ולנה התנשפו בבעתה משני צדדי. אני לא יודעת אם גם הן הרגישו את תחושת ההתפרקות האיטית הזאת, אך הן ללא ספק הרגישו שמשהו בו ממש לא בסדר, ושהוא מתכנן משהו.

"בשלוש אנחנו פורצות בכל הכוח דרך הדלתות האלה," לחשה ג´ן בשקט. הנהנו בהסכמה, מבועתות מכדי לדבר. "המכונית שלי חונה בA 4. אל תעצרו עד שתהיו בפנים."

נצמדתי אל הדלת בכוח, מקווה שתבלע אותי, תעלים את כולנו מכאן.

"אחת," לחשה ג´ן. האיש פסע צעד אחד בכיוונינו.

"שתיים." קולה של לנה נשמע כמתפרק.

בלעתי פעם נוספת את רוקי. אין דרך חזרה. "שלוש!"

הסתערנו מבעד לדלתות, פורצות אל תוך מסדרון ארוך שהתפרס משני צדדינו, מואר באור פלורוצנט בוהק. שתי אפשרויות – ימינה? או שמאלה? לא היה הרבה זמן להתמהמה. הבנות הסתערו שמאלה. שבריר שנייה לפני שהסתערתי בעקבותיהן, הוא הופיע מולי – האיש המסתורי הזה – ממש מולי.

הוא פשוט... הופיע שם מהאוויר.

ידיי רעדו בפחד, ונזדקקתי לכל כוח הרצון שלי כדיי לא לקרוס למולו. ג´ן ולנה כבר היו רחוקות מכדי לעזור. התנחמתי במחשבה שלפחות הן יצליחו לחמוק בזמן, להיות מוגנות. אחריי הכל... אחריי הכל זה הכל באשמתי. הדבר הזה כאן בגללי.

לא ידעתי למה... למה אני, תלמידת כיתה י´ תמימה לגמרי, אך ידעתי שזאת האמת.

זה לא איזה פרולוג מספר, וזה גם לא הסוף. לא, זאת רק ההתחלה... ההתחלה של הכל.

האיש עמד שם דומם. נדמה שהוא עומד לפעול, לעשות משהו, אך אני כבר הייתי רחוקה משם, מהחברות שלי אך בעיקר ממנו.

המשכתי לרוץ לכיוון השני של המסדרון, מודעת באופן קבוע לעובדה שהוא מאחוריי, מחכה לתפוס אותי.

יצאתי אל תוך החנייה של הקניון. היו שם אינספור מכוניות, אך הכל היה דומם. לא היה שם איש, אף עזרה.

להזעיק עזרה – הידועה גם בתור תוכנית א´ – נכשלה. אז זה אומר תוכנית ב´ – למצוא את המכונית של ג´ן. לשם מועדות פנינו בכל מקרה.

פתחתי בריצה מהירה, עוקפת מכוניות, מנסה שלא למעוד על שום דבר. כפות ידיי היו לחות מזיעה, וליבי הלם בחזי, מאיים לקפוץ החוצה. חיפשתי בקדחנות סביבי – D 5. לכל הרוחות. המכונית של ג´ן נמצאת כמה מפלסים מעליי. גם אם היה לי מספיק זמן, לא הייתי מספיקה להגיע למכונית של ג´ן לפני שהוא היה תופס אותי.

נעצרתי במקומי, ידיי רפויות לצידיי גופי. ניסיתי, אבל ניסיתי ככל יכולתי, לא?

אז זה בסדר... לוותר עכשיו, אחריי שניסיתי...

יד קפואה אחזה בזרועי, מעבירה מדקרות קור בכל גופי. הסתובבתי, פוגשת במבטו המסווה של האיש, ה... יצור. זאת הייתה רק תחפושת. זה לא היה משהו אנושי. כי, טוב, אני רואה מי הוא באמת. בגדיו ומראהו היו רק אשליה שנועדה לתעתע את המוח. זה עבד על לנה וג´ן, אבל איכשהו לא עליי. ראיתי מי הוא באמת, מי הוא מתחת לאשליה, וזה הבעית אותי אפילו יותר. בירכיי רעדו בעודי מביטה ישירות אל תוך עיניו החלולות.

"ליאן אליסיה ג´ונס," המה היצור. עכשיו התאבנתי לגמרי. קולו כמו חדר אל תוך ראשי, אך הייתי יותר מבוהלת מהמחשבה שהוא יודע את שמי. לא רק את שמי, אלא את שמי המלא – השם שבו אני לא משתמשת בשום מצב. ידיי רעדו. הקור הציף אותי מבפנים, מתפשט בעורקיי כמו רעל.

ואז, בדיוק כשחשבתי שהכל אבוד, שלווה משונה הציפה אותי. הפחד והקור התפוגגו לאיטם. הרגשתי שהמוח שלי סוף-סוף תופס פיקוד, סוף-סוף מתחיל לחשוב בהיגיון, מעבר לאדרנלין השוצף. זה בדיוק מה שהיצור הזה מנסה לגרום לי לעשות – לפחד, לקפוא מבעתה. אני ממש לא הולכת לתת לו את הסיפוק הזה. אני לא הולכת למות.

"הצטרפי אליו. הצטרפי אליו, קורבן," קולו זחל אל תוך ראשי.

לא ידעתי על מי הוא מדבר, אבל לא התכוונתי להיות שום קורבן של אף אחד. לא שוב.

"אה, כן? טוב, לא היום." התנערתי ממנו, פותחת שוב בריצה. אני חייבת למצוא דרך להזעיק עזרה. אם יגיעו לכאן אנשים הוא ייעלם. ידעתי את זה כי הוא הופיע לראשונה כשהיינו לגמרי לבד ונדמה שלכל מקום שאליו הוא דוחק אותי, אין אף אחד. עיניי שוטטו על פני החניה הרחבה. מבטי נעצר על ריבוע קבוע לקיר צבוע באדום עם חלום זכוכית קטן – אזעקת האש. אם רק אוכל להגיע אליה בזמן...

התנגשתי חזיתית במישהו. הוטחתי לאחור, ידיי בולמות את הנחיתה, אך משלמות את המחיר הכואב. הנער – שבו התנגשתי – נפל באותה תנוחה כשלי למולי.

הוא נראה כבן 17 מקסימום. שיערו היה חום בהיר, וצנח על עיניו הסגולות-בהירות-משונות.

הוא הרים גבה אחת. "לא אמורים לרוץ בחנייה."

עמדתי לענות משהו מתוחכם כמו – "ומי אתה, השומר?" בדיוק כשנזכרתי ביצור. כן, לא הרגע הכי נפלא שלי.

זינקתי על רגליי והתכוונתי לחלוף על פני הנער – אין טעם להעמיד עוד מישהו תמים בסכנה, שלא לציין הוא לא נראה מרשים במיוחד בתור עזרה – אך הוא אחז בזרועי.

"ולאן את חושבת שאת רצה?" הוא שאל באותו קול רגוע ושקול.

"תשמע, אני לא יודעת מי אתה, אבל אתה חייב לעזוב אותי. איזה..." התכוונתי להגיד יצור, אך עצרתי בעצמי. הוא יחשוב שאני מטורפת ולא יעזוב אותי. "איש רודף אחריי, והוא ממש מסוכן, אז אין לי זמן לדבר איתך כרגע. אני חייבת לברוח!" מרוב בהלה, הוצאתי את כל התסכול שלי עליו.

הוא חייך – ממש חייך. "אני יודע."

"יודע? מה אתה יודע? שמטורף רצחני רודף אחריי? ברור, הרגע אמרתי לך. תקשיב, אתה חייב לעזוב אותי עכשיו ולברוח מכאן. זה מסוכן."

הנער משך אותי לאחור, כך שעמדתי מאחוריו. "הוא מגיע." קולו היה שקט ודרוך. עיניו

הסגולות-משונות סרקו את איזור החנייה החשוך.

"הוא? אתה... מכיר אותו?" פאניקה התגנבה לקולי. מי הנער הזה? האם הוא באמת תמים כפי שחשבתי בהתחלה?

הוא העיף בי מבט קצר רוח. "אני מניח שהוא ממש רעב אם הוא טורח לרדוף אחריי נערה כמוך לאורך חצי קניון."

הייתי המומה ומבולבלת מידיי מכדיי להיעלב מההערה שלו עליי. "למה אתה מתכוון ברעב?"

צחוקו המהדהד תפס אותי לא מוכנה. עיניו נראו משועשעות. "אתם, בני האנוש, כל כך עיוורים."

ידיי התאגרפו בהתרסה. בדרך כלל הייתי תמיד רגועה ושקולה, אבל הנער הזה ממש הרגיז אותי, ומה כל הדיבורים האלה על היצור הזה שרעב ועל בני אנוש? כאילו שהוא לא...

"אתה מתכוון לעובדה שהוא יצור עשוי עצמות?" פלטתי בלי לחשוב. כבר כמעט ציפיתי לזכות ממנו במבט שיבהיר לי שהוא חושב שאני משוגעת, אבל הוא הסתכל עליי בהפתעה גלויה. "את מסוגלת לראות מה הוא באמת?"

לא הספקתי לענות, כי בדיוק אז היצור הגיח מביין הצללים. הפעם הוא היה לחלוטין בלי

ההסוואה שלו, ואף על פי שיכולתי לראות אותו כמעט לגמרי בברור קודם, בכל זאת נרתעתי למראהו.

כפי שציינתי קודם, הדבר הזה היה ממש לא אנושי ודיי בלתי אפשרי. הוא היה שלד בגודל אדם, בגובה של כ2 מטר. ארובות עיניו החלולות זרחו באדום – כמו שרואים בסרטיי האימה האלה – והוא הלך בקרטוע משונה שגם אותו הסווה כשהיה בדמות אנושית. פיו החלול חייך חיוך זחוח לכיווני, ונדמה שהוא כמעט לגמרי מתעלם מהנער. מבטו היה ממוקד בי כל כך חזק שחשבתי שהאטומים בגופי מתחילים להינמס.

"שליח מוות, אני צודק?" פנה אליו הנער המוזר. השלד התמקד בו בקול תקתוק כשל שעון, והשמיע קול לא ברור – משהו ביין בהלה להפתעה – כשקלט את הנער.

"אדון האימה. שומר הסדקים. אדון החושך והמתים." קולו השלדי הדהד באוויר בינינו ובתוך ראשי.

חיוך מריר קל ריחף על שפתיו של הנער. "אז אתה יודע מי אני, ואם יש לך קצת שכל בגולגולת שלך אני מציע לך להסתלק מכאן."

השלד קרקש. "לא... יכול." ואז עיניו ממש העיפו גיצים אדומים. "זאת המיועדת חייבת להגיע אל עולם המתים, שם תוקרב כקורבן, ואז נפלוש אל עולם החיים."

גבותיו של הנער התכווצו. "איך הנבואה העתיקה קשורה לכל זה?"

חיוך שילדי ריחף על פניו. "הקורבן נמצא. זאת המיועדת... זאת המיועדת..." זרועו השלדית הצביעה לכיווני. קפאתי בלי שמץ של מושג מה הולך כאן. אני? איך אני קשורה לכל זה?

מבטו של הנער ריחף אליי. הוא הביט בי רגע שנדמה כנצח, ואז פניו ניעורו בהפתעה. "אז זאת היא? היא זו שהוד מלכותו רוצה?"

"רוצה... מחפש... היא המיועדת והיא תוקרב."

אף על פי שלא ידעתי מה הולך כאן, ידעתי שאני והמילה מיועדת וקורבן איכשהו קשורים יחד, וזה ממש לא מצא חן בעיניי. נסוגתי צעד רועד לאחור. קשה להאמין שעד לפני כמה שעות עוד ישבתי בכיתה ולמדתי ביולוגיה. העובדות המדעיות האלה נראו כמו פנטזיה לעומת מה שקורה כאן. עכשיו אני נרדפת על ידיי שלד רצחני שמשום מה מתכוון לקחת אותי... לאן זה? לעולם המתים? ולהקריב אותי בתור קורבן למשהו.

הנער אחז בידי. ידו הקפואה כידו של השלד הרתיעה אותי, וניסיתי להשתחרר מאחיזתו, אך הוא לא הרפה. עיניו הסגולות ננעצו בעיניי בעוצמה.

"כשאני אומר עכשיו שנינו רצים מפה, זה ברור?" קולו לא הותיר לי מקום לספק.

הוא ממש לא הולך להתווכח איתי על זה. חוץ מזה, לא נראה שיש לי הרבה ברירות. נדמה שהנער יודע מה הולך כאן, ועד כמה שזה לא מצא חן בעיניי, הוא ככל הנראה הסיכוי היחיד שלי.

הנער הושיט את ידו השנייה קדימה. לא נראה שזה הולך לעזור במשהו...

מצמצתי, וברגע הבא כל שנותר מהשלד היה ערימת עצמות.

"מה..." ניסיתי לנסח שאלה הגיונית.

"גל הדף," הוא השיב כאילו זה ממש לא סיפור. כן בטח, אני הריי יוצרת גלי הדף בהינף יד כל יום.

"זה לא יעצור אותו להרבה זמן, אז עכשיו הגיע הזמן לרוץ!" הוא משך אותי אחריו. ניסיתי לעמוד בקצב שלו, ועל קצב נשימות של ריצה מהירה, ולמרות זאת הרגשתי כאילו הריאות שלי התמלאו בחול. כל נשימה כאבה ונחבטה בצלעותיי בעוצמה.

"אבל הוא התפרק. זה נגמר. אנחנו לא צריכים לרוץ יותר," התנשמתי.

הנער הביט בי. "את לא יודעת כלום, מה? בת כמה את?"

הרגיזה אותי הדרך שבה התייחס אליי, כמו אל ילדה קטנה, חוץ מזה שלא ענה על שאלתי, והחזיר לי בשאלה אחרת. אם למישהו כאן מגיעות תשובות, זה לי. לא ראיתי אותו נס על חייו קודם.

ובכל זאת השבתי, "שש-עשרה, אם כי אני ממש לא מבינה איך זה קשור."

הוא המשיך לבחון אותי, הפעם בתשומת לב. "ובכל זאת מעולם לא נתקלת בשליח מוות לפני כן. השומר שלך כנראה ממש טוב. או ממש טיפש."

השומר שלי? שליח מוות? מה זה בכלל אומר? גנחתי.

הנער גיחך. "אני מבין שאין לך מושג על מה אני מדבר."

"שמץ של מושג."

הוא חייך. "מוצאת חן בעיניי הישירות שלך וכוח ההישרדות שלך. את לא רעה, אם כי יש מקום לשיפור."

הבטתי בו המומה לרגע. מי הוא חושב שהוא מטיף לי ביקורת ככה? אני אפילו לא מכירה אותו.

"הו... אבל את מכירה אותי עכשיו."

הסתכלתי עליו. "אתה יכול..." הצבעתי על ראשי, מבינה שזה אידיוטי לגמרי.

הוא גיחך. "לפעמים. לא תמיד וגם לא בעקביות."

"אה, נהדר... זה פשוט... נהדר," הרגשתי כאילו המוח שלי נמתח יותר מידיי, ממש על סף קריעה.

קול קרקוש מאחוריי גרם לי לעצור בבת אחת, עיניי רועדות באימה. "זה..."

"כן, כן, כן," הנער נשמע קצר רוח. "אמרתי לך שזה לא יהרוג אותו, ועכשיו, אם את לא רוצה להיות קורבן, אנחנו חייבים להמשיך לזוז."

"אבל למה אני?" קולי נשמע חנוק. ואף על פי שלא רציתי שזה ייקרה – בטח שלא מולו – דמעות חמימות החלו לזלוג מעיניי.

מבטו התרכך כשהביט בי, והוא אחז שוב בידי, הפעם בעדינות. "אני מצטער. אני יודע עד כמה זה בטח קשה לך, אבל היית צריכה לדעת את זה במוקדם או במאוחר – כי את מיוחדת."

מחיתי את דמעותיי הבוגדניות בגב כף ידי. "מיוחדת? זה כל ההסבר שאני מקבלת לכל מה שהולך פה?" הוא לא ענה – למעשה, ממש התחמק ממבטי.

"ואתה?" המשכתי, "מי אתה? הגעת כדיי לעזור לי?"

עכשיו הוא הביט בי, עיניו הסגולות קפואות כקרח. "במקרה עברתי בסביבה. אני ואת מעולם לא היינו צריכים להיפגש. הגורלות שלנו שונים והיעדים שלנו רחוקים."

לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר, אבל דבר אחד היה לי ברור – אני מכבידה עליו. הוא לא רוצה אותי בסביבה.

קול צופר מטלטל שלף אותי מטשטוש החושים. אורות רכב האירו היישר בפרצופינו, רגע לפני שמכונית שחורה הסתחררה בסיבוב לפנינו.

"פנימה! עכשיו!" מעולם לא הוקל לי לשמוע את קולה של ג´ן כמו עכשיו.

זינקתי פנימה אל הדלת הפתוחה עם הנער המשונה. "תני גז!" צעקתי אל ג´ן ברגע שטרקתי את דלת המכונית בחוזקה. לנה ישבה לצידנו במושב האחורי, ונראתה עכשיו דומה יותר לרוח רפאים ממה שהייתה קודם לכן לפני שהתפצלנו.

ג´ן לחצה על דוושת הגז בכוח, והמכונית זינקה קדימה בעלייה של המפלס, לכיוון היציאה.

"מי זה?" שאלה לנה. ג´ן הייתה עסוקה מידיי בלכוון אותנו החוצה משהיה לה אכפת מכל דבר אחר כרגע. ידיה היו הדוקות חזק כל כך על ההגה, עד שמפרקיי אצבעותיה הלבינו, ופיה היה קפוץ. שיערה האדמוני היה פזור באי סדר סביבה.

"פגשתי אותו בחניה. האיש המטורף התחיל לרדוף גם אחריו, אז ברחנו ביחד."

הנער לצידי זקף גבה בהערכה. "הצלה יפה," הוא לחש באוזני. נרעדתי מקרבתו אליי. תחושה אפלה ומסוכנת הזדחלה אל גופי. כל הנורות האדומות בראשי זעקו – סכנה! סכנה!

"את צריכה להקשיב יותר לאינסטינקטים שלך." חיוכו היה צונן כשבחן את עיניי בעיניו הסגולות שהפחידו אותי וריתקו אותי בו זמנית. פתאום תהיתי אם הוא התכוון למה שחלף בראשי ברגע שהוא התקרב אליי, המחשבה שהוא... מסוכן.

לא הספקתי להחליט, כי בדיוק אז המכונית היטלטלה בחוזקה. הסתכלתי אחורה. דרך השמשה האחורית יכולתי לראות את השלד בעקבותינו – או בעצם, בעקבותיי? הריי אותי הוא רוצה.

הוא רץ ממש מהר יחסית לשלד גרום, והוא הבהב וזרח כולו באור אדום בוהק.

כשהוא שלח את ידו קדימה, קרן אור אדומה נורתה, פגעה בצד המכונית, וזו היטלטלה שוב.

הנער קילל בשקט לצידי. "סעי הכי מהר שאפשר, ג´ן. אל תתני לשום דבר להסיח את דעתך. אני אטפל בזה."

צמצמתי את עיניי. הייתי דיי בטוחה שמעולם לא הזכרתי את שמה של ג´ן קודם לכן, אז איך הוא... אה, כמובן, הוא פשוט שלף אותו מתוך הראש שלי.

"איך אתה מתכוון לטפ-" התחלתי להגיד. הוא פתח את דלת המכונית. הרוח הוטחה בנו בחוזקה, אך נראה שהוא איכשהו מצליח לייצב את הדלת מספיק זמן. כבר זגזגנו ביין הרחובות במהירות 180 קמ"ש.

"מה אתה חושב שאתה עושה?" קולי נשמע גבוה מבעד לשאון הרוח.

"קופץ." הוא הסתכל עליי, רציני לגמרי.

"ק-קופץ?" לנה נראתה חיוורת יותר מרוח רפאים, ועינייה פעורות לרווחה.

"חשבתי שאמרת שאתה מטפל בזה!" צרחתי, ספק בגלל הרוח ספק בגלל השיגעון של המצב.

הוא צחק, ניצוץ בעיניו. "בדיוק, אני-" המכונית היטלטלה שוב, הפעם השתפשפה במדרכה לפני שג´ן הצליחה לייצב אותה. "אל תאטי לרגע, ג´ן," הוא פנה אליה. "ולא משנה מה קורה שם, אל תחזרו. אני אמצא אתכן אחר כך ואטפל בעניינים הנותרים." ואז מבטו פגש במבטי. הסגול בעיניו לא נראה לי אפל כל כך מאז שפגשתי אותו לראשונה – שזה היה לפני 10 דקות בערך. הוא באמת מתכוון לקפוץ ממכונית נוסעת במהירות 180 קמ"ש? אף אחד לא יכול לשרוד נפילה כזאת. הוא משוגע?

חיוכו התרחב, עיניו לא מרפות מעיניי. החיוך שלו לא היה נעים, הוא היה מבטיח צרות.

"ליאן אליסיה ג´ונס." אמירת שמי המלא העבירה צמרמורת בגופי. הוא בחן אותי במבט משונה, כאילו לא רואה אותי שם, אלא מביט בי דרך רובד אחר...

"להתראות." הוא נעמד, או לפחות השתופף אל מול הדלת הפתוחה לרווחה.

"אה, וכן." הוא השיב לשאלה שלא נשאלה בקול רגע לפני שקפץ, לא מעיף מבט אחד לאחור.

נכתב לפני 7 שנים ו-6 חודשים

2. החיים שלאחר המוות? - פרולוג

הכל התחיל כשמתתי.
אני לא אתחיל לספר את קורות חיי, לא משום שהיו רגילים – האמינו לי כשאני אומרת
שהם היו ההפך הגמור מרגילים – אלא משום שאין כל צורך בכך. אני לא פסימית. זה
רק היגיון. אין כל טעם בלשחזר את העבר כשהכל ממילא נגמר. טוב, אולי אני בכל זאת
נשמעת קצת פסימית. זה בטח קשור בעובדה שמתתי וכל זה.
החיים שביניכם שקוראים את זה וחושבים שיודעים משהו על מוות, אתם לא יודעים שום
דבר, וטוב שכך. אני לא מאחלת לכם גם איי פעם לגלות.
המחשבה על היום שבו מתתי מעוררת בי אירוניה. לא המחשבה על המוות שלי עצמו,
אלא המחשבה עד כמה הייתי קרובה... קרובה בשבועיים ליום ההולדת ה16 שלי. נראה
שנועדתי להישאר קפואה בגיל 15 לנצח.
אם הייתי יודעת שאני הולכת למות, האם הייתי פועלת אחרת? פעמים רבות שאלתי
זאת את עצמי. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לפעול אחרת. אני לא חושבת שיכולתי
לחמוק מהגורל שלי. העולם היה מוצא דרך אחרת להביא למותי, איך שלא יהיה.
אני לא מנסה לרמוז פה שהמוות שלי היה מסתורי ולא פתור. בכלל לא. הוא היה
מוחלט, סופי, מהיר ובלתי ניתן לשינוי. עד לפני שזה קרה, הבנתי שאני בעצם לא
יודעת שום דבר. לא על החיים ולא על המוות. נראה כאילו כל חיי חייתי במאין ערפול
חושים אשר מנע ממני – ובעצם גם מכל האנשים החיים האחרים – לראות באמת.
החיים שלי לא היו מזהירים, הם היו שרשרת של טעיות ואסונות – ולא, אני לא מתכוונת
לחייה המסובכים של נערה מתבגרת טיפוסית. אני גם בהחלט לא מתכוונת לפרט יותר
מזה. התפקיד שלי הוא למות. התפקיד שלכם הוא להסיק מסקנות.
אומרים שיש חיים לאחר המוות.
אומרים שכל סוף הוא התחלה של משהו חדש.
זה תלוי...
תלוי במה?
יש רק דרך אחת לגלות.
והיא קודם למות.

נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים