ביקורת ספרותית על מדריך הטרמפיסט לגלקסיה - מדריך הטרמפיסט לגלקסיה #1 מאת דוגלס אדאמס
ספר מעולה

---

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה/דאגלס אדאמס

("פיכס! יש כאן עכברים על השולחן!")

ב ל י פ א נ י ק ה , ב ל י פ א נ י ק ה
(אני ממש מצטער שאני כל כך נדוש, זה לא ממש בשליטה)

אז לפני כמה שבועות, ולאחר כמה המלצות, החלטתי שיבוא יום ואקרא את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". מיהרתי להוסיף את הספר לרשימה (הכתובה בכתב יד!!! כןכן, האנשים האלה שמנהלים רשימות על ניירות ולא בטלפון עדיין לא נכחדו!!!) המציינת כמה וכמה מהספרים שאני מתכוון לקרוא. מה שקורה עם הרשימה הזו זה שהיא תמיד מתארכת אבל אף פעם לא מתקצרת (אולי זה במקרה מאוד קשור לעובדה שכל הספרים המופיעים בה תמיד מושאלים בספריה. ואולי זה צירוף מקרים.) ולוקח בערך שש-עשרה-אלף שנות-אור מהרגע שאני מוסיף ספר לרשימה ועד הרגע בו אני סוף סוף קורא אותו.
אבל – וזה בטח סתם צירוף מקרים – מעט מאוד זמן לאחר שהחלטתי לקרוא את הספר, מצאתי את עצמי שואל את הספר מהספריה הציבורית (תודה לאדם הנחמד שהראה לי את המדף ההוא ונתן לי את הספר). אז לא מספיק כנראה שהספר חסר הנימוסים עקף את כל התור ברשימה שלי, באופן מקרי ולא ברור ביותר הוא עקף גם את ערימת הספרים האדירה שהשתכנה אצלי על המדף לאחרונה ומצפה לחזור כבר לספריה. אה, כן, היא גם מצפה שאני אקרא אותה לפני כן. וזאתי עוד ממשיכה לחכות. ואני אפילו לא כזה חובב מד"ב!! אז כך קרה שבליל חמישי אחד... ווי זה כל כך מלהיב! בדיוק הרגע קלטתי איך התחלתי את הספר וכמה שזה דומה!!!
זה היה סוף מרץ. בחופש פסח. והמזג-אוויר היה מאוד-מאוד אבל מ א ו ד הפכפך. היום היה חם ויבש (פיכס) אבל פתאום באמצע הלילה (זה שבין רביעי לחמישי) פרצה סופה. הלכתי לישון באחת או שתיים (זה הערב של החופשים), והיה חם. התעוררתי בארבע לפנות בוקר (אם כי במושגים של החופש ה"לפנות בוקר" מתחיל יותר לקראת תשע, ולא בארבע) ובחוץ התחוללה לה סערה אדירה. כזאתי מהסוג של רוח ששואגת במהירות של מיליארד קמ"ש וגשם זלעפות ניתח והרעפים שדופקים על הגג ומפסיקים לדפוק רק כשהם נופלים למטה או נשברים. סערה מהסוג הזה שאתם בטוחים שהבית עומד פשוט להינתק ממקומו ולעוף לעזאזל. מהסוג הזה שבא לכם לצווח "אמא'לה! טורנדו!!!". מהסוג הזה של "פייי, איזה מזל! כבר חשבתי שפספסנו את החורף!" (וכמובן מהסוג הזה שבו האדם החכם והמתוחכם מנסה להרגיע את עצמו במילים "Don't Panic, Don't Panic" . אם כי אז לא חשבתי על זה. עוד לא קראתי את המדריך). מכירים את הסערות האלה? במחשבה שנייה, אני לא בטוח. אבל אולי בכל זאת. בבוקר גילינו שנפל לנו עץ בחצר. ע ץ. הוא פשוט נשבר לו בסערה, חסם את הדרך אל השכנים (ממי נלווה כעת חלב?) והותיר את ביתינו חשוף לעיניהם הסקרניות של העוברים ושבים. אלה התוהים, למה יש להם עץ ששוכב שם בחצר? הוא אמור לעמוד כזה, לא?

אז לעניינינו (אני יודע שאני נורא חופר, אבל אתם יכולים לדלג כמה פסקאות למטה. באיזשהו שלב אני אפסיק לדבר על עצמי ואתחיל לדבר על הספר). הייתי ערני לגמרי ולא הצלחתי לחזור לישון. וכך, בעין הסערה, כשאני שומע איך שהבית מתנתק ממקומו ומיסודותיו ומתחיל לעופף לו ברוח כספינת חלל פשוטה (לא), וייתכן כי שפיותי המועטת פשוט התעופפה לה גם היא ברוח, אמרתי לעצמי, "אהה, זה נראה זמן טוב להתחיל את 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה'!"

אז קמתי מהמיטה, הורדתי את הספר מהמדף, חזרתי למיטה עם הספר, פתחתי אותו בעמוד הראשון, והתחלתי לקרוא.

ולא
הבנתי
כלום
ממה שקראתי.

התוכנית המקורית שלי הייתה לקרוא את הספר פעמיים, ואז אני לפחות אבין קצת יותר. אבל בכל אופן אותו לילה סוער שבין רביעי שבו שרר חום כבד, והשביל היה מאובק ויבשושי, לחמישי בו לא זרחה השמש, כן, אותו הלילה המדובר עד כה, בערך בחמש או בחמש וחצי בלילה נרדמתי שוב. הספר יחכה למחר. שיט. זה היום.
אז גם בבוקר כשהתעוררתי – לא, זה היה בצהריים כשהתעוררתי – המשכתי את הספר. וגם למחרת. ולמחרת. ולמחרת. ולמחרת. כי תבינו, מה שקרה – זוועות, אנשים, זוועות – הוא
שבמשך שבוע
אני
לא
קראתי.
בכלל.

כלומר, בחמישי שאחר כך הייתי בעמוד ארבעים ושתיים. היום קלטתי את מדהימותו של המספר הזה. 42.
רגע רגע רגע. אתם לא מכירים אותי, אז אל תמהרו לשפוט אותי בבקשה. ובאמת קשה לי להגיד לאנשים שלא ישפטו מישהו שהם לא מכירים, כי אני שופט אנשים לרעה על ימין ועל שמאל, ומה זה לא משנה שאני לא מכיר אותם בכלל. פיכס, אנשים. אל תחשבו שאני מישהו שקורא חצי עמוד בשבוע. א נ י ל א כ ז ה . ואין לי מושג למה זה היה ככה. זה לא שלא אהבתי את הספר. וזה עוד היה חופש. זה פשוט היה מקרה אי-הסתברותי ביותר. צנח עלינו מהשמיים (לא להיבהל, אלו רק אני והתירוצים שלי).
לקח לי שבועיים לגמור את הספר. רק עכשיו גמרתי אותו. כבר יום רביעי. את החלק הכי ארוך שקראתי באופן רצוף כל הזמן הזה, קראתי היום. משהו כמו שני שליש לקח לי כמעט שבועיים לקרוא, והשליש האחרון בפחות מיום אחד.


והספר עצמו – אה, זה ספר טוב. אהבתי איך שהוא כתוב. את השפה הגבוהה. חשוב לציין שקראתי אותו בתרגום הישן. במשך אותם השבועיים בהם קראתי אותו נתקלתי גם במהדורה החדשה, והייתי דיי מזועזע, בלשון המעטה. אני התחברתי לדפים הצהובים והישנים ולאותיות הקטנות ולשפה. ולספר החדש היו דפים ל ב נ י ם. ואותיות ג ד ו ל ו ת. ושפה אחרת לגמרי. צילמתי שני עמודים מתוך הספר החדש כדי להשוות מאוחר יותר. וכך עשיתי. כבר המשפט הראשון –

בתרגום המקורי: הבית עמד במעלה הכפר, בקצהו בדיוק.
בתרגום החדש: הבית עמד על מדרון מתון, בדיוק בפאתי הכפר.

נכון, שניהם מספרים בדיוק את אותו סיפור (חוץ מזה שאחד מספר על ארתור כהה שיער והשני מספר על ארתור שחור שיער). אבל אי אפשר להגיד ממש שאין הבדל ביניהם. אבל תקראו מה שתרצו, ואני מניח שזו אותה ההנאה, ושהחדש פשוט יותר קל לקריאה.

ואני באמת חושב שלשם שינוי על הכריכה כתוב תקציר ממש אמיתי נכון, ובאמת ככה הייתי מתאר ומספר על הספר אם מישהו היה שואל –

"זהו ספר מטורף על סופו של העולם, על הימים המתוקים שבאו אחריו, על יום חמישי אחד, הנורא מכל אלה שקדמו לו, ועל... היקום והמגבת, או מדוע היקום בטוח הרבה יותר כשיש לך מגבת."

אז כן, אהבתי איך שהספר כתוב, בלה בלה בלה, והוא הצחיק אותי, ולמרות שבסוף ויתרתי על קריאה שנייה – ואולי אקרא אותו מתישהו שוב – אני לא בטוח שהבנתי הכל ושצחקתי במקומות הנכונים. אבל פיענחתי את הספר הרבה יותר טוב מאשר בהתחלה. במחשבה שנייה, כן הבנתי את רובו. נהניתי ממנו בתור ספר קליל ומצחיק. אבל לא הייתה לו ממש עלילה. לא עלילה שאני מצאתי, בכל אופן. אבל האם המחסור בעלילה הפריע לי? אני לא בטוח. נהניתי גם בלעדיה, ואני מניח שבשל בורותי הרבה העלילה רק הייתה מסבכת אותי ומייאשת אותי עוד יותר.

ובנוסף, בזמן שקראתי את המדריך, שמתי לב שמלא אנשים מסביבי מדברים עליו. תהיתי אם גם קודם זה היה ככה ולא הבנתי פשוט על מה הם מדברים, או שזה משהו חדש.
מצאתי כמה ציטוטים בכל מיני מקומות.
נקלעתי לוויכוח בנוגע לספר, בין אלה שאוהבים את הספר לבין אלה שלא. אני הייתי במיעוט – אוהבי הספר. היינו בערך שני אנשים וניסינו לשכנע את הרוב – וזה מאוד לא צודק, מפני שאת הרוב ייצגו אנשים שלא קראו את הספר בכלל ולא ראו את הסרט אפילו והם פשוט באופן כללי שונאי ספרים – שזה ספר משעשע. אלה לא מבינים הומור.
הייתי עם כמה חברים ומישהי נתנה למשהו את התואר "מזניב", תוך צחקוקים עזים מצדה בנוסח, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה! מדריך הטרמפיסט לגלקסיה!"
ומפני שזה ספר מוכר יותר, גם מצאתי את עצמי מדבר עליו עם כמה אנשים פה ושם.


אה, וישנם הציטוטים. לו הייתי יכול הייתי מצטט כאן חצי ספר בערך, אבל אין לי כוח וזמן לזה. אז אני אסתפק באהוב עליי, שלדעתי מעביר יפה מאוד את הסגנון של הספר:
(כלומר, יש את החלקים האלה שגורמים לכם לסחרחורות וכאבי ראש במשך כמה ימים - )

"כיוון שזהו צירוף מקרים בלתי מובן באופן מוזר כל כך שמשהו שימושי באופן מבלבל את המוח כל כך התפתח באופן מקרי לחלוטין כל כך, בחרו כמה הוגים לראות בכך הוכחה סופית ונחרצת לאי קיומו של אלוהים."

(אבל לאחר מכן מגיע משהו פחות מסחרר ויותר משעשע, וכאן מגיע הקטע האהוב עליי - )

"הטיעון נשמע כמו: 'אני מסרב להוכיח שאני קיים,' אמר אלוהים, 'שכן הוכחה נוגדת אמונה, ובלי אמונה אין אני ולא כלום.'
'אבל,' אמר האדם, 'דג הבבל תוקע אותך, לא? לא מתקבל על הדעת שהתפתח במקרה. זה מוכיח שאתה קיים, ולפיכך, על פי טיעוניך שלך, אינך קיים. מ.ש.ל.'
'אוה, אלוהים,' אומר אלוהים, 'על זה לא חשבתי.' ובו במקום מתפוגג בעננת היגיון.
'אה, זה היה קל,' אומר האדם, ובתור הדרן, ממשיך ומוכיח ששחור הוא לבן, ונהרג במעבר החצייה הקרוב."

אני מקווה שכתבתי נכון.

למה זה ציטוט האהוב עליי?
אין. לי. מושג.
שיהיה.

ולסיכום, אני ממש ממליץ על הספר, כספר קליל ומשעשע, וחסר עלילה, וזה שלי לקח זמן רב כל כך לקרוא אותו, לא אומר כלום. אל תשפטו ספרים לפני שקראתם אותם בעצמכם! (כן, בטח)
אבל כמובן שאם הייתי יודע לפני זה מה שמצפה לי הייתי לוקח איתי מגבת ועכבר או שניים ותופס טרמפים היישר לספריה כבר מזמן. ומי שלא קרא את הספר, זה מה שאני ממליץ לכם לעשות, ובהקדם.


היו שלום ותודה על הדגים

» ביקורות נוספות של הקורא לשדים
» ביקורות נוספות על מדריך הטרמפיסט לגלקסיה - מדריך הטרמפיסט לגלקסיה #1