ביקורת ספרותית על היינו שקרנים מאת א' לוקהארט
ספר מעולה

---

אל הספר הזה הוביל אותי לא אחר מאשר טמטומי הנודע.

אני ירדתי מהשביל הרחב והבטוח עליו פסעתי עד כה, והחלתי לפסוע בשביל צר ותלול, מלא קוצים ומהמורות, רצוף שלטי אזהרה - "עצור!" "סכנה!" "חזור אחורה!" ככל שהמשכתי בשביל הצר הזה שלטי הסכנה רבו. "איש לא חוזר משם בחיים!" "מוות בטוח!" לבסוף הגעתי לקצה השביל. לתהום. אבל הסתבר שהיא לא עמוקה כל כך כמו שכולם אומרים. ומתחתיה השתרע עמק יפה ופורח. כל סיפורי הבלהות על המקום היו אגדות בלבד, ולא אמת. אם כי זה בטח לא נחשב גם לשקר, כי יש אנשים שבאמת לא שרדו את הדרך הקשה.
אז ירדתי מהצוק, שבכלל לא היה גבוה, בקפיצה קטנה, ואמנם כפות הרגליים שלי קצת כאבו כשנחתתי על הקרקע, והדרך הותירה בי כמה שריטות, אבל שמחתי שהמשכתי ולא חזרתי לאחור, והמקום היה נהדר.


אני יודע שהרבה אנשים אהבו את הספר "היינו שקרנים". אבל אני לא שמעתי עליו אף מילה טובה. לא מזמן מישהו הזהיר אותי בנוגע לסופרת, אמנם על הספר השני שלה, אבל שאני צריך להתרחק ממנה, הספרים שלה מזעזעים. לפני יותר משנה אני זוכר ששמעתי מישהו אומר שזה ספר מאוד קשה, שהוא לעולם לא היה נותן לילדים שלו לקרוא. לפני שבוע בערך מישהו כאן ביקש ממני להבטיח על ספר אחר שהוא "לא מזכיר אפילו בשיט את 'היינו שקרנים'" אז נכנסתי לרגע לדף הספר "היינו שקרנים" ואפילו לא קראתי את הביקורות עליו, אבל הספקתי לקלוט מזווית העין הרבה מילים בסגנון "גרוע" ו"מזוויע" ו"לא מומלץ" (עכשיו חזרתי שוב לדף הזה וגיליתי שיש בו דווקא הרבה ביקורות טובות. טעיתי. אבל זה היה הרושם שקיבלתי משם לפני איזה שבוע) אז שונרא אם תרצי לדעת, "אתן לך את השמש" אכן "לא מזכיר אפילו בשיט את 'היינו שקרנים'".

ולעניינינו - אז בכל זאת בהזדמנות הראשונה שהגעתי לספרייה, ראיתי אותו על המדף והשאלתי אותו ללא היסוס. (לזה אני מתכוון בזה שהטמטום שלי פעל כאן הרבה. כי לא הייתה לי שום סיבה הגיונית לקרוא את הספר.)

אם תחפשו דרכים לרדת עליי, אמנם יש הרבה, אבל במבוכה רבה ובפרצוף בצבע סלק אני מצהיר בזאת שאני לא אדם שקורא רק כשהוא נמצא בבית על הספה או לפני השינה, אלא אני אדם שקורא גם במקומות ציבוריים, וכשיש עוד אנשים בסביבה, ובגלל שאני כל כך חסר חיים אז כן, יוצא לי לקרוא באוטובוס של עשר דקות לבית ספר, וכן, גם בבית הספר עצמו, גם בשיעורים וגם בהפסקות, ואפשר להגיד שזה לא-בדיוק רגעים נדירים. ואתם יכולים לצחוק בקול רם עכשיו, זה בסדר, אני לא שומע. אז ממש ברגע שפתחתי את הספר לראשונה - וזה היה בהפסקה לידיעתכם - כי לקחתי שני ספרים באותו בוקר כשיצאתי מהבית, למקרה שאני אגמור אחד (כי אתם יודעים, יש לי כמה הפסקות וכמה נסיעות למלא), אז גמרתי את "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" ומייד הוצאתי את "היינו שקרנים" כדי שלא אקלע אף לא לרגע אחד של שעמום, ובדיוק נכנסה לחדר מישהי שלומדת איתי בכיתה ואמרה לי "אוי, לא, אל תקרא את הספר הזה!" (כנראה שלא קיבלתי מספיק הזהרות בנוגע לספר).

- - - וכאן טמונים הספויילרים. אם עוד לא קראתם את הספר חזרו אלינו בבקשה בפסקה הבאה - - -

המשפט המלא שלה היה "אוי, לא, אל תקרא את הספר הזה! זה ספר נורא עצוב! ספויילר: כולם מתים בסוף!" רק שהיא אמרה את זה ככה: "ספויילר:כולםמתיםבסוף!", כך שלפני שהבנתי שהיא תעשה לי ספויילרים היא כבר המשיכה לשארית המשפט. תודה רבה. אני פשוט *מת* על האנשים האלה (אני לא מצליח למצוא איך אפשר להדגיש כאן אז הכוכביות הללו מסמנות שהמילה *מודגשת*). טוב, באותו רצף מילים היא הוסיפה בסוף גם את המילים "סתם, לא" (כאילו ככה: "ספויילר:כולםמתיםבסוף!סתםלא") ולא ידעתי אם זה נכון. אבל עדיין נהניתי מהספר, למרות הסוף העצוב שלו.
ואני יודע שזה עניין נורא שולי ומטופש, אבל המילה האחרונה בספר היא "סבל". ואני חושב שאף ספר לא צריך להסתיים ככה. בטח שלא ספר כזה.

- - - ברוכים השבים. תמו הספויילרים להיום - - -

אז (בלי להקשיב לאזהרה שלה) התחלתי לקרוא. וקראתי את הפרק הראשון (טוב נו, זה עמוד אחד בסך הכל). וזה היה מעניין. והמשכתי לפרק השני. ולשלישי. וזה היה כתוב באופן די עצוב וטרגי, אבל בכל זאת טוב ומעניין. והפרק הרביעי. והחמישי. והזוועה שכולם דיברו עלייה, הסכנה שהזכרתי קודם, התהום, לא הגיעו. עברתי את המהמורות שבדרך וגיליתי את היופי הנחבא של העמק ההוא. של האי ביצ'ווד. של משפחת סינקלר האיומה, של השקרנים הנהדרים. כי מתחת למעטה האדיש, יש להם לב. בסופו של דבר אהבתי גם אותם.

משום מה חשבתי שייקח לי הרבה זמן לספר הזה, אבל פתאום כשסיימתי קלטתי שהתחלתי אותו רק אתמול בצהריים, וזה נראה לי נורא מזמן, אבל קראתי בכל רגע פנוי ונהניתי מכל רגע, והזדהיתי עם הספר, ברגעים השמחים וגם בקטעים העצובים.

לעומת זאת, ברגע שגמרתי את "היינו שקרנים" התחלתי את "שקר אמיתי", של א' לוקהארט גם כן, ואמנם הוא היה מעניין וקראתי את כולו מהר (מהר יחסית אליי) אבל הוא היה ספר רע. לא גרוע, רע. אני פשוט לא יודע איך לדרג אותו. כי הוא ממש לא "ספר מעולה". וממש לא "ספר טוב". ולא "ספר בסדר". ולא "לא משהו". אבל הוא גם לא "בזבוז של זמן". הוא - במילה אחת - *מזעזע*. עם כוכביות משני צדי המילה.

אז למרות כל הביקורות הרעות, אני נהניתי מ"היינו שקרנים". נכון, הוא עצוב. הוא טרגי. ויש בו חלקים פחות מובנים. אבל זהו "ספר שאפתני עם קול משכנע, עלילה חכמה וכתיבה נפלאה" (ניו יורק טיימס) ו"מרגש, יפהפה וחכם. היינו שקרנים הוא ספר בלתי-נשכח" (ג'ון גרין). הם לא שיקרו. ואני מאוד ממליץ עליו, ומקווה שתצליחו ליהנות ממנו לפחות כמוני. אני מעניק לו בזאת חמישה כוכבים. ועשר מתוך עשר. ו100%.

אז קריאה מהנה לכם

» ביקורות נוספות של הקורא לשדים
» ביקורות נוספות על היינו שקרנים