פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 649 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-11 חודשים סכין בגב רותינקה
היא פרצה לחדר הצנוע והשקט, כרוח תזזית. פתחה את הדלת בחבטה חזקה ועמדה בפתח. פיה מתיז רשפי אש, מילים קשות, פניה מביעות זעם רב. הבנות שהתגודדו על המיטות, פערו עיניים בתימהון רב. היא פנתה אלי באצבע מאשימה : " את חברתי הטובה תקעת לי סכין בגב". הבנות בחדר לא הבינו, הביטו זו בזו ואחר כך בי. פניהן מביעות שאלה? אני שכל האשמה הוטחה בי הייתי מופתעת ונדהמת.
בבסיס טירונות נפגשנו ברכה ואני. מיד נוצר בינינו "קליק". בחרנו לגור באותו חדר, מיטה ליד מיטה. הכל עשינו יחד. שמירה,לימודים , עוזרות ומעודדות אחת את השניה ברגעי משבר.
ברכה היתה בחורה סגורה , לא ספרה הרבה על עברה. היתה מתל אביב – פקידה. נדיבה וטובת לה, תמיד מוכנה לעזור. שערה ועיניה חומות, שמנמונת אבל חביבה. צחקה מעט מאד, תמיד רצינית כאילו הסתירה איזה סוד. היא היתה שונה מאופיי הפתוח, הצחקני, והמתקשר עם הסביבה, כנראה שבגלל השוני בינינו, התחברנו.
הוצבנו שתינו לפיקוד דרום, היא למשרד הקשר ואני למשרד מודיעין. חלקנו את אותו חדר ושוב ישנו מיטה ליד מיטה.
המחנה ששרתנו בו היה "מחנה סגור" . פעם בשבועיים נסענו לשבת הביתה. עבדנו במשרד שעות רבות ובשעות הפנאי בילינו בחדר, בסידורים ובשיחות נפש של בנות, בלילות היינו חייבות לשמור. נוצרו חברויות הדוקות בין הבנים והבנות. בילינו יחד בשקם, ערבי הווי וצפינו בסרטים שהגיעו למחנה מדי פעם.
ברכה נעלמה בערבים, לא שאלתי היכן היא מבלה וגם היא לא ספרה לי. הבנתי שהיא עובדת במשרדי הקשר שתמיד היו במצב הכן.בערבים החופשיים מתפקיד, אני עסוקה עם עצמי, כותבת מכתבים לחברים, דואגת לחפצי האישיים, קוראת ספרים וישנה הרבה.
באותו ערב סגרירי, בשלהי הקיץ, יצאנו לשמירה ברכה ואני. בחדר "המשמר" ראיתי שהיא מסתודדת עם חייל גבוה, עם שפם ובלורית שופעת . החייל נעלם ואנו יצאנו למסלול הפטרול המוכר. כשהגענו למגורי הבנים, כאן בקשה ברכה שאני "אחפה עליה", היא נפגשת עם חבר. ישבתי ספונה במקום מסתור, צופה על הדרך, שקצין תורן לא יפתיע אותנו. הזמן זחל בעצלתיים, היה
קר וחשוך, משעמם וגם מפחיד להיות לבד. לאחר זמן לא קצר הצטרפה ברכה אלי, לא שאלתי לפרטים, הייתי מאד כועסת.המשכנו בשתיקה במסלול הפטרול וסיימנו את השמירה לאור זריחת השחר.
למחרת ברכה יצאה ל"רגילה". בחדר האוכל בערב פגשתי את הבחור "מחדר המשמר". הסבנו לארוחה באותו שלחן. שמי שמוליק, הציג את עצמו. התפריט היה דוחה , עזבתי את השלחן רעבה. גם שמוליק עזב מאותה סיבה והציע לי שנלך לאכול אצל "הסבתא". מחוץ לשער המחנה עמד צריף, המסעדה של "סבתא". שם הגישו חומוס, פיתות טריות, סלטים שתיה ועוגות. המסעדה היתה מלאה בחילים, אכלנו ושבענו, צחקנו כמו שרק צעירים חיילים יכולים להשתעשע. בתום הארוחה הגיש לי שמוליק נרתיק של כסף ובתוכה סגריות, כאשר הצצתי פנימה ראיתי שמוצמדת תמונה, הוי! הבחורים האלה למדו איתי בבית הספר. הוא ליוה אותי לחדר והציע לי שבחופשה של שבת נפגש בתל- אביב לצפות בסרט. הסכמתי מפני שהייתי פנויה וגם משועממת.
כשברכה חזרה "מהרגילה" היא כנראה גילתה שיצאתי לסרט עם שמוליק. לא הבנתי שזה החבר שלה וגם הוא לא ציין שיש ביניהם חברות קושרת. לאחר התפרצות הזעם שלה, לא עזרו ההסברים וההתנצלויות שלי. זה היה רק סרט ללא כל התחייבות . גם ההתנצלות ןבקשת הסליחה של שמוליק לא הועילו. ברכה עזבה את חדרנו המשותף ועברה לחדר אחר. כשנפגשנו היא הסתכלה עלי בשאט נפש, והתרחקה ממני לחלוטין. כמה חבל שחברות כה קרובה הסתיימה, לא התכוונתי לפגוע בה, מאד אהבתי אותה, יתכן שהיינו מאד צעירות, ספונטניות, ללא נסיון חיים.
היום שמוליק הוא בעלי זה 50 שנה, יש לנו 3 ילדים ו-10 נכדים כן ירבו.
השמירות בצבא היו תמיד קשות, דוחות ואפילו מפחידו. השמירה הזאת היתה ממוזלת וגורלית. מעז – יצא מתוק.
רותי ברקן
20.12.2008
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים וואן Silver
-
