פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1126 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים זיכרונות ילדות רותינקה
זיכרונות ילדות .
המצב הקשה ששרר בארץ לאחר מאורעות 1936 , פגע במיוחד בישוב הישן. הוא סבל מחוסר עבודה, מצוקה כלכלית, חוסר בטחון וייאוש כבד.
אבי שהיה בעל מקצוע, לא הצליח למצוא עבודה והיה מובטל כ- 3 שנים. בתקופה הזאת הוא לא בחל בכל עבודה מזדמנת. אמי ששפר גורלה, עבדה קשה מאד בשכר מינימום כ-10 שעות ביום בעמידה, בבי"חר לקרטונים שייצר קופסאות לסגריות ובונבונריות. משכורתה בקושי הספיקה לכלכלת הבית. החנווני של המכולת לא נתן מצרכים בהקפה - המצב היה קשה מאד.
גרנו בחדר קטן בדירה עם שכנים. המטבח היה משותף. אמא קבלה חלק קטן של שיש, שעליו עמדה פתיליה. הכלים ומוצרי היסוד המעטים היו מאוכסנים בארגז עץ, שמדי יום הוצא והוכנס לחדר לאחר בישול. השרותים והאמבטיה היו משותפים. ככה שמצאנו את עצמנו עומדים בתור פעם בשבוע כדי להתרחץ. את דוד המים חממנו בעצים שקוששנו ברחוב ואצל הנגר השכן.
לא הלכתי לגן-ילדים, אלא ביליתי עם אבי שהיה מובטל בתורים לקבלת מזון לפי תלושים מ"משען" שהוקמה ע"י ההסתדרות לעזרה ל"מובטלים". היה גם כיף שאבא לא עבד. בתי הקולנוע הסריטו סרטים במשך היום למחוסרי העבודה במחיר מינימום. כך שצפיתי מדי יום בסרט. זה היה יותר כיף מבילוי בגן-הילדים.
על אף המחסור והמצוקה, הורי הצעירים לא נפלו ברוחם. המשיכו בתקווה שהעתיד יהיה טוב יותר. בימי שבת טיילנו בגנים הציבוריים. התנדנדתי בנדנדות והדובדבן היה ביקור בגן-החיות. תמיד עם שקית פירות וכריך.במוצאי השבת הלכנו לעיתים לראות סרט בקולנוע "עדן".
מפגשים משפחתיים חלו בחגים. גם לא פסחנו על אירועים חברתיים. על אף המצב הכלכלי הקשה השולחן היה תמיד מלא מכל טוב , אוכל פירות, קינוחים ועוגות. כל עקרת בית הכינה בביתה עוגה או סיר אוכל והביאה לבית המזמין, כדי להיות ביחד ולא להרגיש מחסור. פגישות אלו השאירו בי זיכרונות טובים – אחדות, משפחתיות וחברות אמיתית – תמיכה הדדית.
שהייתי צריכה ללכת לבית הספר לכיתה א" , דמי הלימוד היו גבוהים ולהורי לא הייתה אפשרות כספית . "הזרם הדתי" קלט ילדים לבית הספר לכיתות הנמוכות ללא תשלום.כך שמצאתי את עצמי לומדת בבית-ספר דתי. טור של בנים וטור של בנות. מדי בוקר למדתי להתפלל ולומר בע"פ: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי אמונתך". אני צריכה לציין שבלי ספרים, רק עם מחברת ועיפרון, תוך זמן קצר ידענו לקרוא ולכתוב. קבלנו ספר תורה ותפילה וקראנו בהם בחופשיות.
בבית עשיתי טרור בעקבות לימודי : צריך להדליק נרות, אסור לעשן ולבשל בשבת, צריך ללכת לבית הכנסת להתפלל ולערןך קבלת שבת – אלה מצוות אלוהים.
הורי החילוניים סבלו את הטרור שנה, ולכיתה ב" רשמו אותי לבית הספר "ביאליק" ששכן ברחוב לוינסקי, בתל-אביב.בנין בית הספר היה חדש, לבן ומבהיק. שער רחב וגדר חיה ירוקה סביב לו. המבנה היה גדול בן 3 קומות בצורת "חית", החצר הייתה רחבת ידיים בה צמחו עצים צעירים. את השטח כיסו מדשאות ירוקות וערוגות פרחים צבעוניים. בחצר הגדולה נערכו החגיגות בחגים, כינוסים ומופעים. בקומה השלישית מול שער הכניסה הרחב, התנוסס שעון ענק, שצלצל כל שעה שלמה ותמיד קידם את פני בבוקר.
שש שנים, בחורף הגשום והקר, בקיץ החם והלוהט צעדתי יום יום כ- 40 דקות . את הכבישים עברתי בעזרת דוד או דודה שהעבירו אותי את הכביש שהייתי קטנה ואחר כך עברתי לבד בביטחון. המורים נחמדים ויסודיים, הלימודים היו מעניינים. הגעתי להישגים ןהןרי התגאו בי. בבית הספר הייתה מסעדה בה הוגשה ארוחת צהרים. הורי עבדו ואני ילדת "מפתח" עצמאית הגעתי הביתה לבד פתחתי את הדלת, הכנתי שעורים וחיכיתי בקוצר רוח שהם ישובו מהעבודה.
בינתיים נולד אחי ולאחר כמה שנים אחותי. החדר היה צר מלהכיל את כולנו. אבי בנה בית גדול ורחב בחולון וכך היה שנפרדתי ממקום ילדותי מחברי ומבית הספר.
השנים נקפו וחלפו, מדי פעם שנסעתי מחולון לתל-אביב, עברתי ליד בית הספר של ילדותי. הוא כבר לא היה כל כך יפה וגדול, כפי שזכרתי, השנים כרסמו במבנה הענק. השעון כבר לא צלצל ועמד מלכת. ילדים שחקו בחצר החשופה, אלו היו הילדים של העובדים הזרים. הפרחים לא פרחו, הדשאים יבשו ונעלמו, רק מספר עצי ענק נותרו בחצר.שקעתי בשרעפי ונזכרתי בחברותי משחקים ב"קלס", ו"חבל", חמישה אבנים בהפסקות. אני שומעת את קריאות השמחה והמהומה בחצר, הריצות במשחק ה"תופסת" את המנהל חמור סבר מתהלך בחצר ובודק שמשחקים ולא רבים. התעוררתי והמציאות טפחה לי על פני. הכול השתנה והזמן חלף עבר.
יום אחד לפני כשנה בערך, נסעתי לתל_אביב לסידורים. כרגיל עברתי על פני בית הספר – הוא איננו, המבנה נעלם, אני חולמת, זה נדמה לי שוב ושוב נעצתי את עיני כלא מאמינה. בשטח עבדו טרקטורים, הם נגשו בשארית המבנה, גבעות של חול, מלט ואבנים מלאו את השטח. הם הרסו את בית הספר שלי.
בית הספר "ביאליק", היה על שמו של המשורר והסופר חיים נחמן ביאליק, עמד על תילו כ-80 שנה. מוריו העמידו דורי דורות של תלמידים.
בית הספר נמחק והפך לזכרון נעלם 1
הבית שבו ביליתי עם חברי וחברותי ילווני תמיד כזכרון נכסף של ילדות. רכישת ידע, חויות של דמע, שמחה ואושר תמיד יהיו נצורים בליבי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים עצוב ומעניין ניר
ובכלל, פשוט נפלא שיש פורום בו כותבים גילאי תשע ומעלה בכפיפה אחת...
נחמד להציץ לכמה עולמות שונים בו זמנית.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 13 שנים ו-9 חודשים ממש נהניתי לקרוא יעקב
אני מקווה שאת מספרת את הדברים גם לנכדייך, כי חשוב לשמור ולזכור.
המון בריאות ושבת שלום.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 13 שנים ו-9 חודשים עצוב אבונור
-
