“ספר מענין המתאר חיים של משפחה יהודיה, עניה בפרס. בתחילה בעירה קטנה ואח"כ בטהרן. כאשר הגיבורה היא הילדה הקטנה במשפחה שחייה נשלטים עי מנהגים קשוחים ומשפחה בעיתית. למרות היות חכמה אמה לא מאפשרת לה ללמוד לקרוא ולכתוב , הלימודים מחויבים רק לבנים ולבנות זו רשות .מילדות היא סובלת מהתעללות מאמה וכל ילדותה היא עובדת בפרך הן בביתה והן כמשרתת במשפחות אחרות. גם כאשר כבר היא מוצאת נחמה במשפחה יהודית עשירה וחתן עשיר, אימה מסכלת את תוכניותיה. בפרס המשפחה קבעה את גורל הבנות וערעור על כך היה כמעט בלתי אפשרי. לבסוף נישאה לבחור פשוט ועלתה אתו לישראל שהתבררה כמסע ארוך וקשה אבל בסופו מצאה את המנוחה.
הספר מתאר חיים של קהילה יהודית על עניה ועשירה בפרס בימי השח. סיפור חיים שלא מדובר עליו הרבה.”

“יש ספרים שאנו מגיעים אליהם במקרה, ויש כאלה שאנו מגיעים אליהם דרך הזיכרון.
אל אהבתה של סולטנאת של שרה אהרוני הגעתי דרך זיכרון משפחתי.עד הרגעים האחרונים של חייו, סבי פרויז ז״ל דיבר על הבית שבו גדל בטהראן.
הוא סיפר על הרחובות הרחבים והיפים, על הריח של הגנים אחרי הגשם ועל אחותו למחצה שנשארה שם. בתוך הסיפורים תמיד היה גם געגוע עמוק: רצון לחזור יום אחד, לראות שוב את המקום שבו נולד, את העיר שאהב.
סבא פרויז עלה לארץ יחד עם סבתי שושנה ז"ל, סבתא שושנה מהרגע שנתחתה בישראל הייתה ישראלית לכל דבר ,ליברלית ושמה את אירן מאחור אבל סבא לא הפסיק להתגעגע וחזר לשם ממש לפני שהתחילה המהפכה אבל הספיק לבקר ונמלט שסילקו את השאה ,הזיכרון נשאר איתו חי עד יומו האחרון שדיבר שהיה מרותק למיטה על איראן.
עם הגעגועים לסבי וסבתי ועם הכאב של מלחמה על מקום שאנשים אהבו וקראו לו בית ניגשתי לקרוא את אהבתה של סולטנאת.
כבר מן העמודים הראשונים ברור כי שרה אהרוני אינה מספרת רק סיפור אהבה. היא כותבת על עולם שלם שנעלם כמעט בן-לילה: חיי היהודים באיראן, החברה הרב-תרבותית של טהראן, והמרקם האנושי העדין שנשבר בעקבות מהפכות פוליטיות ודתיות.
במרכז הרומן עומדת דמותה של סולטנאת בחורה חזקה, מורכבת ונוגעת ללב. אהבתה אינה רק רומנטית לגבר הבוגר שכבש את ליבה יש לה גם היא למולדת, למשפחה ולזהות. דרך סיפורה מתגלה מתח תמידי בין מסורת לחירות, בין נאמנות למשפחה לבין הרצון לבחור גורל אישי. האמא בסיפור דיי מטורללת לא אשקר , צבוע לא עושה לילדים שלו מה שהיא עשתה, לשדך בכוח ולרצות ברעת הבת שלה שלא תתחתן עם גבר עשיר ותהי טובה ממנה אבל זה לא פוגם בקסם כי אחת מנקודות החוזק של אהרוני היא היכולת לשחזר עולם תרבותי עשיר בפרטים: הרחובות של טהראן, טקסי המשפחה, הדיאלוגים והנופים האנושיים. הקריאה לעיתים מרגישה כמעט כמו מסע בזמן.
עבור קוראים שיש להם שורשים איראניים או זיכרונות משפחתיים דומים  החוויה יכולה להיות כמעט אינטימית. ואולי בגלל זה, כשסיימתי את הספר, חשבתי שוב על סבי פרויז ועל העיר שמעולם לא הפסיק לאהוב.”

“ספר טוב משובח בכתיבה יפה ומעשירה, בתיאורים, בעלילה המסקרנת והמושכת - שמחה שהגעתי לקרוא אותו

עוד אוסיף בנימה אישית שבאופן אישי בתור בת לעולה (כבר לא חדשה) מאיראן הרגשתי הזדהות להתנהגויות מסויימות של הגיבורה ותרגום המילים הפרסיות היה עניין חמוד שהעלה בי לא פעם חיוך :)

זה ספר שני ברציפות (הראשון היה 'החברה הגאונה' שבאופן כללי פחות הרשים אותי) שיוצא לי לקרוא על איסור נשים ללמוד ולהתפתח ועוד במיוחד מי שעומדת בדרכן של הבנות היא האמא (!) - על כך אומרת תודה שאני חיה ומגדלת את בנותיי בתקופה הנוכחית.

השאלה שעלתה במוחי עם קריאת הספר - האם יש אהבה כזו באמת ? במציאות ?...

ציטוטים נבחרים מהספר :

..."הרי הוא אמר לה פעם "לעולם אל תתייאשי מלנסות. בכל בעיה שהחיים מציבים אותנו בפניה, עלינו למצות את כל הנסיונות האפשריים לפתרונה" עמ' 187

"סלטנאת, רק אלוהים יכול לראות ללב האדם. אנחנו, בני האדם, מוגבלים ביכולת הראייה שלנו. תחילה מתרשמים מן המראה החיצוני, ולאט לאט לומדים להכיר את הלב ואת הנפש. במקרים רבים ההתרשמות החיצונים אינה מכזיבה"..."סלטנאת נאנחה. 'לא קל למחוק מהלב את מה שנמצא בתוכו כ"כ הרבה זמן ולשים במקומו משהו חדש, אחר. הלב אוהב משהו מוכר ונעים ודוחה את הזר" עמ' 218.”

“אהבתה של סלטנאת. שרה אהרוני. ידיעות ספרים. ראה אור בשנת 2008

לפני זמן מה השתתפתי במפגש ספרותי, שבו הייתה נוכחת גם שרה אהרוני.

היא הרשימה אותי בצניעות ובאופן שבו היא סיפרה על "אהבתה של גברת רוטשילד". ספר שקראתי ואהבתי.

וזה היווה טריגר לקרוא את הספר שהפך לרב מכר "אהבתה של סלטנאת"

הספר מתאר את חייה של סלטנאת יעקבי בשנות ה-40 עד שנות ה-60 של המאה הקודמת. שברקע מלחמת העולם ה-2, הקמת מדינת ישראל, הפיכתה של המדינה לקיבוץ גלויות.

ובעיקר הרבה מאוד געגוע לאירן מולדתה של הסופרת. בעלילה שזורים ביטויים, מאכלים, מנהגים, מסורת ומורשת של הקהילה היהודית שמוצאה מפרס. ממש אפשר לחוש את הכמיהה של אהרוני למה שהיה ולא יהיה עוד.

סלטנאת בת למשפחת יעקובי היא מורדת. במשפחתה ובמוסכמות. היא רוצה לסלול לעצמה את הנתיב שלה לאחר שבמשפחת המוצא שלה היא לא מוצאת את מקומה.

יש גם סיפור אהבה עם דווד בן למשפחה עשירה ומבוססת. סיפור שמשמש את אחד הצירים המרכזיים בעלילה. גם אהבה לא ממומשת יכולה להיות בסיס לתובנות ושינויים בחיינו.

מערכות היחסים של סלטנאת עם הסביבה מכמירות לב מצד אחד, ומהוות מקור לגאווה מנגד.

"כל הצלחה היא תוצאה של כישלונות. אנחנו נמשיך לנסות" עמוד 195.

דרך סיפורה של סלטנאת אפשר ללמוד על הקשיים הרבים שהיו מנת חלקם של העולים לישראל. הכל היה להם זר ומוזר. וזה גם היווה את כור ההיתוך של הקשרים בין כל העדות וסגנונות החיים.

העריכה של הספר טובה. ניכר כי נעשתה הגהה.

הספר ראה אור לפני 14 שנה. הבנתי שבשנה הקרובה יצא ספר נוסף שכותבת שרה אהרוני. זה בהחלט מסקרן מה יהיה נושא הספר. כיום קשה להגיע לרבי מכר שמוכרים עשרות אלפי עותקים כמו הספר הזה.

שרה אהרוני סופרת ישראלית שמעניין לעקוב אחריה.

בסיכומו של דבר- הספר היה מעניין בעיקר בחלקים ההיסטוריים שלו. לעלילה פחות התחברתי”