ביקורת ספרותית על הכול יהיה בסדר מאת דן יוספן
ספר טוב

---

אסון הכרמל, דצמבר 2010. גד ישב ברום מגדל האוניברסיטה. מדי פעם סקרנים עלו מעלה. תחתיו השתוללו הסירנות, ואנשים נסו כמקקים. חבריו העצים נשרפו אחד אחר השני, אך הוא היה אדיש. אחת עשרה שנה חלפו, הוא בהה באש המתקדמת, מאיימת לכלותו.

הספר מגולל את סיפורם השזור של מעל עשר דמויות, בראשם גד - אלמן מיוסר, שבתום שש עשרה שנות יגון, יוצא אל דרך חדשה, רווית אירועים.

כסופר (בוודאי מתחיל), אין מנוס מלברוא דמויות בצלמך. מסקרן להרהר על נקודות הדמיון בין דן ודמויותיו, האם גם הוא מתענג על עגנון, מצטט את ניטשה ומאמין בבורא עולם?
באותו הקשר, האם ההשראה לסיפור, מקורה בחייו (כמשתמע מהטקסט)?, והספר למעשה, הוא אוטוביוגרפי בחלקו?

גד הוא דמות (במלוא מובן המילה). הוא רהוט ומליצי באופן מיוחד. סגנון דיבורו הולם אותו, אך לא את כולם. הדמיון עם משפחתו ואהובתו (סיגל), מתקבל עוד על הדעת, אך מה עם השאר? נדמה כי מרבית הדמויות ניחנות בסגנון דיבור זהה, לרבות השוליות (קבצנים, נערים), המשניות (נועם, רובי) והעיקריות (אברם נהג המונית, למרות ניסיון ניכר לעידון). חתך דיבור דומה לרוב הדמויות יוצר חוסר אמינות, וגורם לעיתים, לכל הקולות, להישמע כקול אחד.

סגנון כתיבתו של דן פיוטי להפליא. הוא חף מטעויות. הטקסט שוטף, המעבר מפסקה לפסקה חלק, כמו במרוץ שליחים. נהניתי מאוד מהמשלב הלשוני הגבוה, ממשחקי המילים והשימוש המקורי במטבעות הלשון.

הפרקים בסיפור קצרים יחסית, ולפיכך עלולים לכאורה לפגוע בו (למשל, להוביל למהלכים מהירים מדי), אולם נהפוך הוא, במקרה זה, המבנה תואם העלילה ואת אבולוציית הקריאה (לאדם הממוצע, אין סבלנות לפרקים ארוכים ועמוסים).

הדמות הראשית בסיפור עליו אני עמל, סובלת מניוון שרירים (בדומה למזל - אחת הדמויות בסיפור הנ"ל). אופן התמודדותה והלך רוחה, עוררו מחשבה והשראה לסיפורי.

מאחר שדן שלח לי באדיבותו את הספר וביקש את חוות דעתי, אני מאפשר לעצמי להיטפל לפרטים הקטנים, לא מתוך התקטננות, אלא מתוך ביקורת בונה –
"נקמה היא מעדן שאוכלים קר" - הביטוי לא צלח את מלאכת התרגום. היה עדיף למצוא פרפראזה מקורית או לקשור אותו באופן יצירתי – למשל, למשפט העוקב - המונית חנתה בדוכן גלידה).
בעתות מריבה, לא יתכן שהמשלב הלשוני הגבוה יוותר. למשל בדיאלוג בין הוריו של גד על התנצלותו או כאשר זה מתנצל באופן אישי – כשסכר של שש עשרה שנים נפרץ, המילים נפלטות ללא מעצורים. הן חדות (ללא ניסיון התנצלות או נטייה לעידון).
אנשים שניחנים במליצות, נוטים להיות אנשים מופנמים. בשעת ויכוח ישנם שני תרחישים – או שיגידו את דברם על קצה המזלג ויסורו מהמצב, או שירדו אל שפת העם.
ההיכרויות הראשוניות המהירות, הנוסקות מיד אל העיסוק בדברים ברומו של עולם, יוצרות חוסר אמינות בעיניי. אומנם היגון ויד המקרה, מובילים אליהם לפעמים. אולם הסיפור רווי בהן, יתר על המידה, כולם הופכים חברי נפש, בן רגע. למשל כך היה בהיכרות בין נועם וגד, סיגל ואמו, ומזל והקבצן (אם כי האחרון, הוא בדיוק מסוג המפגשים הביזאריים בהם דיאלוג כזה יכול להתפתח).

מותה של שלומית מרחף מעל הסיפור כענן סערה, אולם ענן גבוה, מוקף שמיים כחולים, שמשקעיו לעולם לא יגיעו לקרקע. העיסוק ביגון אינו היה מעמיק דיו לטעמי – לא די באזכור נקיפות המצפון ותחושת הבגידה של גד, אלא צריך ממש לצלול לתוכם. למשל בעזרת תיאור זיכרון מתוק של גד עם שלומית, החוזר כמעט במדויק עם סיגל. לחילופין, להרהר על המאפיינים הדומים בין השתיים.

אהבתי כיצד חמש מאות השקלים התגלגלו בין הדמויות. כמו כן, כחיפאי, יכולתי ממש לדמיין את זירת העלילה.

הסיפור סב סביב המחלוקת בין מקריות וגורל. הוא נוטה לכיוון הגורל (יד מכוונת – לרוב אלוהית), אולם אינו מכריע בין השניים. הוא מניח לקורא להרהר על המקריות המסתורית הפוקדת את חייו.

ספר ביכורים טוב, מומלץ.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על הכול יהיה בסדר