“לא קל לאבד הורה. וזה לא משנה אם זה קורה בפתאומיות, ואין הכנה מוקדמת, או שזה קורה בתהליך מתמשך ואז לומדים מדי יום ביומו איך לתרגל את הפרידה. לאבד הורה זה לאבד חלק מעצמך. האחיזה שלך בעולם מתרופפת כשההורה איננו. זו עוד שכבת מגן, וכשהיא מתקלפת מעלינו אנחנו חשופים יותר, וזה הרגע בו אנו פוגשים את עצמנו, בו אנחנו עומדים אל מול הפחדים שלנו.

איילת פרטוש כתבה סיפור מלא באהבה, אהבת בת לאביה, וההפך, וזה גם סיפור פרידה מהאב. פרטוש מביאה את סיפורה של ענבל, רופאה , נשואה ואמא לשלושה, המלווה את אביה במחלתו במשך כשנה וחצי, עד מותו.

ענבל היא הכי הילדה של אבא. יש לה עוד שני אחים, אבל הקשר שלה ושל אביה-שלומי, הוא קשר אחר. הם מחוברים בקשר מיוחד שמעבר למילים. הם קוראים אחד את השני מבלי לדבר. מבינים זה את זה במבט. היא זה הוא.

ותמיד היה ביניהם עוד משהו. משהו גדול וסמיך, משהו שלא דובר. אבל ענבל, ברגישותה הגדולה לאביה ובחושיה החדים ידעה לזהות את ה"משהו" שלא ידעה אפילו לקרוא לו בשם, אבל הרגישה בו. כששלומי היה יושב בגינת ביתם מכונס בעצמו עשתה זו את עצמה כמשחקת לידו בקלאס, אבל פקחה עליו עין, רואה איך הענן השחור עוטף אותו. ושלומי מצדו בחר שלא להוציא החוצה כלום. שמר הכל בפנים, לעצמו.

ועכשיו, כששלומי חלה, ענבל היתה כמו הדמות הזו מהקרקס המְלַהֲטֶטֶת בין כמה כובעים. כובע הבת, כובע הרופאה, וכובע האמא שהיא בעצמה. היא - שלמדה רפואה מתוך מטרה לרפא אנשים, ואת אביה היא לא מצליחה לרפא.

"אני מכירה היטב את המצבים האלה, אבל אף פעם לא מהצד הזה." (עמ' 99)

זה הרגע בו התאפשר לה להחזיק במקל משני קצותיו, אבל העניין הוא שלא תמיד אנחנו רוצים את היכולת הזו.

הסיפור מובא בשני קולות. קולה של ענבל, ובפרקים של שלומי, הכתובים בגופן שונה, לוקחת פרטוש את הקורא אחורה אל שנות השבעים, מלחמת יום כיפור. מלחמה בה שלומי נלחם, וחזר ממנה אדם אחר. הסיפור המשפחתי, וזה הלאומי שזורים אחד בשני. והספר הזה מאוד רגשי, וכל מילה שקוראים בו מבינים עד כמה הוא נכתב מהלב, ואת האהבה העצומה בה נכתב. לזכותה של פרטוש ייאמר שהיא לא נפלה לרגשנות יתר, ולא מאכילה את הקורא בכפית במנות של עצב ותועפות דרמה. ודווקא משפט אחד, בנאלי לכאורה, הוא זה שגרם לי ליבב. כששלומי פונה לרופאה שלו ואומר לה: "תודה רבה, דוקטור." למה המשפט הזה? קראו ותבינו.

אהבתי את שם הספר, את השיחוק שבו, את כל מה שטמון בשלוש המילים האלו.

ספר רגיש, מרגש ובעל ערך, ואני מאוד ממליצה.”

“אשמת השורדים שבה ומכה בנו, על כל מי שאיבדנו, שהכרנו והשארנו מאחור. חמישים שנה בדיוק אחרי יום הכיפורים, היא כבר לא מנת חלקם של בודדים, של חיילים, אלא של אומה שלמה. בכל צעד ושעל היא דולקת אחרינו, מבחוץ אולי הכול נראה בסדר, אבל מבפנים, הכול חרב.

יובל למלחמת יום כיפור, מוצא עצמו שלומי, שוב מתמודד עם המוות. הפעם בדמות מחלת הסרטן ששבה ותוקפת את גופו. ענבל, בתו הרופאה ואשת סודו מינקות, נגררת למאבק להציל את האיש הקרוב אליה בעולם וסב נכדיה.

הספר נע בין העבר להווה, בין סיפורו של האב בזמנו ובתו כעת (בגוף ראשון). פרטוש עבו מיטיבה להמחיש את חוסר האונים המשווע בהתמודדות מול מחלה קשה, בדגש על המורכבות הייחודית של בת שהיא גם רופאה. היא צוללת להיסטוריה הפרטית של אביה והחטיבה שלו, כדי לנסות להבין טוב יותר את הפוסט טראומה שלו ושלה.

מה תורם כל הידע, הדיפלומות והמעמד אם ברגע האמת הם לא מסייעים לך להציל את אהוביך. מה הטעם בהיותך רופא, אם אינך מצליח לרפא.

ההלקאה העצמית של המחברת (או בת דמותה) כלפי גורל אביה, ניכרת ביצירה. הלקאה שאני מקווה שהכתיבה והזמן, סייעו לשכך. מאחר שהאהבה אומנם לא ניצחה את המוות (כפי שנכתב היטב בתקציר), אבל היא ניצחה את השתיקה, ובתקווה קטעה בכך, את מעגל הסבל הבין-דורי האישי והקולקטיבי-ציבורי.

יצירה כנה ואמיצה.”

“הספר נראה בסדר מבחוץ של איילת פרטוש עבו המתין לי על המדף מיום צאתו לאור
כי הייתי זקוקה להתכוננות נפשית ולהמון אוויר כדי לקרוא אותו . כיוון שספרים על מוות
ופרידה של ילדים מהורים לא קלים לעיכול בכל מצב , ובפרט שהמוות מגיע בעקבות
התמודדות קשה מנשוא עם מחלת הסרטן הפתאומית שאין לה הכנה מוקדמת ,במיוחד
שעברתי זאת עם אמי ז"ל כשהמחלה הכריעה אותה .
כשקראתי את הספר מצאתי לצערי ולתדהמתי המון נקודות דמיון משיקות בסיפור שהיה
לי ממש לא קל לקריאה ויחד עם זאת גם הסיפור הרעיד ונכנס היישר לליבי ונשאר שם .

בכתיבה רגישה ואנושית המבוססת על סיפור אמיתי של ענבל בהתמודדות קשה באמצע
החיים עם מחלת הסרטן של אביה ויומני מלחמה אירועיה והשלכותיה אותם מספרת
בשני קולות וכביד האומן בצורה מדהימה ומרתקת ההופכת ומתמזגת יחד .

סיפורה של איילת הנשואה לדרור , שניהם רופאים , ולהם שלושה ילדים . ואי אפשר
לשכוח את סבא שלומי האהוב שחוץ מזה שהוא בעל מוסך ועסוק כל הזמן , הוא מפנה
ומקדיש כל זמן פנוי להיות ולהנות עם נכדיו .
התמונה הבהירה והיפה הופכת למטושטשת כשמתגלים תוצאות מדאיגות בבדיקותיו
של שלומי אביה של ענבל המבהירים שהוא חולה במחלת הסרטן ומוטיב שם הספר
נראה בסדר מבחוץ אותו מאוד אהבתי , המדויק והעוצמתי החוזר ומופיע מתחילת
הסיפור ועד סופו המשתלב ונשזר בדיוק רב כל כך ביומני המלחמה המובאים בקול השני

ספר רגיש ונוגע , כתוב קולח מרגש ועצוב ויחד עם זאת כל כך חשוב שישמע וישמיע
ויהדהד הדים ובפרט ימים אלה של מלחמה .”