ביקורת ספרותית על חטוף מאת אלי שרעבי
ספר טוב

---

לא הייתי שורד בשבי בעזה, אני גם לא חושב שהייתי רוצה לשרוד, הכאב הפיזי והנפשי היה מכריע אותי, והייתי מגיע למסקנה שיש חיים כה נוראים שלא שווה לסבול למענם. אבל לא כולם בנויים כמוני.

אלי שרעבי, שורד אוקטובר, מגולל את סיפור השבי שלו, החל מהחטיפה והפרידה ממשפחתו, עבור בימים הראשונים בעזה וכלה בכמעט חמש מאות ימים מתחת לאדמה עד השחרור. הוא חושף בפנינו את הדינמיקה המורכבת עם השובים, כמו גם עם אחיו לשבי, את התמודדות עם העינויים, ההשפלה והרעב המכלה. אבל יותר מכול, שרעבי מציג בפנינו את המנטליות של שורד אמיתי, את הלך הרוח שהיה דרוש עבורו כדי לשרוד – תאוות חיים אמיתית ומחשבה מתמדת שעליו לשרוד עבור משפחתו (ושהקושי שלהם לא פחות משלו).

אני מאמין שבמדינה שלנו כל ישראלי צריך לדעת ערבית, זה יסייע לצמצם מעט את השסעים בחברה, ויכול להיות מאוד לעזר במקרי קיצון, כפי ששרעבי מדגים.
כשהשר לביטחון לאומי הכריז על צמצום המזון לאסירים ביטחוניים לכדי ארוחה אחת ביום, הייתה לכך השפעה ישירה על החטופים, שנאלצו להתמודד מעתה גם הם עם ארוחה אחת פחות, בעודם בלאו הכי סובלים מחרפת רעב מחרידה שלא חוו יהודים מאז תקופת השואה. האם לשר בן גביר אכפת בכלל? האם היה פועל אחרת בדיעבד? אני באמת לא יודע.
אני קורא לעצמי את הספר ואוסף לעצמי כל מני פרטים קטנים שאוכל להיעזר בהם בשעת חירום, אף פעם אי אפשר לדעת.

אני מאמין שהספר עבר את הצנזורה הצבאית והאישית ולא מתאר את מלוא היריעה של ההשפלה, הייסורים והאכזריות של האויב. הוא מסופר בגוף ראשון עבר אבל מתאר בסמליות רק את ההווה, ללא התייחסות למידע שהתגלה בדיעבד, כי בשבי אתה אומנם מתפלש בעבר ומנסה להיאחז בעתיד, אבל קודם כול אתה מנסה לצלוח את ההווה, היומיומי, האכזר והבלתי נגמר.

ניכר ששרעבי היה צריך לפלוט החוצה את יומן השבי שלו, לא רק כחלק מהשליחות האדירה שלו, אלא אולי גם כחלק מתהליך התרפיה האישי. יומן השבי נכתב על-ידי מספר כלל לא יודע, אין כמעט התייחסות לגורל הטרגי של משפחתו ושלו כפועל יוצא מכך עד העמוד האחרון העוצמתי והמרגש.
הייתה חסרה לי רטרוספקטיבה, אך זה הגיוני בהתחשב בזריזות בה יצא הספר לאור בסמיכות לשחרור, ובעובדה שדרוש לכך עיבוד עצמי שאורך יותר מחודשים ספורים.
מעניין כיצד הספר היה מתואר לו נכתב בפרספקטיבה של שנים אחרי ומעניין לא פחות לו שרעבי היה מוציא ספר המשך על התמודדותו עם הטראומה, האובדן ומציאת השליחות בחיים.

בלתי נתפס שבעזה יש עוד חטופים שמצויים בגיהינום הזה, כמו אלון אהל שהסיוט הכי גדול שלו התממש, הוא נותר לבדו בתופת המפלצתית של מנהרות החמאס.

לא הייתי שורד בשבי בעזה, אני גם לא חושב שהייתי רוצה לשרוד, או לפחות כך חשבתי עד שטיל איראני פגע בבניין הסמוך לנו. פתאום הבנתי שאני תאב חיים יותר משחשבתי ושאני מתכוון להילחם על כל רגע אפשרי עם אשתי ועם בתי הקטנה.

ספר חשוב, מומלץ.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על חטוף