כל הגברים הנואפים דומים זה לזה, כל הנשים הנואפות - אומללות כל אחת בדרכה.

אנה קארנינה, נשואה זה שמונה שנים לאלכסיי אלכסנדרוביץ', פקיד ממשל בכיר וקר רוח. אנה בולטת באופייה וביופייה, בקסם שהיא מהלכת על הבריות. השניים חובקים ילד וחייהם מתנהלים סך הכול על מי מנוחות. בדומה לזוגות רבים, נישואיהם, לאו דווקא מושתתים על אהבה בלבד (אלא גם על מעמד כלכלי וחברתי, במודל בו ההורים מקבלים את ההחלטות).

כאשר אנה נוסעת אל גיסתה, לשכנעה להישאר עם אחיה, על אף בגידותיו (אירוני), היא פוגשת בוורונסקי, קצין צבא צעיר, שמערכת היחסים עמו עתידה לטלטל את עולמה. יחסי אהבה ותשוקה נרקמים בין השניים, כאלה שמרוממים את נפשה אל פסגת האושר, אך בה בעת עלולים להביא עליה נידוי חברתי, משפחתי ואבדון.

כנגד ארבעה זוגות דיברה התורה -
החכם (דולי וסטפן ארקדייביץ') – על אף בגידותיו של בעלה, דולי בוחרת למחול על כבודה ולשמור על משפחתה ומעמדה. סטפן החייכן והאהוב על הבריות (ועל הקורא), לא חווה את ההשלכות. בחברה הרוסית של המאה התשע עשרה, גירושים ממיטים אסון חברתי, כלכלי ודתי בעיקר על האישה.
רשע (אנה ואלכסיי ורונסקי) – אנה נכנעת ליצריה, ומפנה עורף לבעלה ולבנה. היא מוצאת את שרצה לבה בוורונסקי, שמוציאה מהתרדמה הרגשית בה חיה עם בעלה. אנה מורדת במוסכמות שמבקשות להגדירה כאישה כופרת, מופקרת ובזויה, ומשלמת על כך ביוקר. היא אינה כליל השלמות, אך ודאי שאינה מרשעת במהותה, ונענשת ביתר שאת (בהשוואה למאהבה), על ערעורה על הצביעות שבמוסד הנישואים. ורונסקי לעומתה, כמעט חורץ את גורלן של שתי נשים (אנה וקיטי). הוא מקריב את הקריירה הצבאית עבור אנה, אך בשלב מסוים ממשיך ברדיפה אחר מאווייו האישיים ומותיר את אנה המנודה, גם ללא ודאות אהבתו, למענה זנחה הכול. הסדר החברתי מאפשר לו להמשיך באורחות חייו בעוד אהובתו מבודדת פיזית ונפשית (עונש מגדרי אסימטרי). רשע או תוצר של הנסיבות? כנראה האחרון.
תם (קיטי וקונסטנטין לווין) – לווין מוחל לקיטי על דחייתו הראשונית, ומתוך הקושי בונה איתה קשר שכולו אמת ואהבה. רוחב הלב של השניים לא מבטיח להם אושר משפחתי, אלא רק העבודה המשותפת וההתפתחות האישית, מולידה אפשרות כזו. המודל האידאלי לנישואים על פי טולסטוי, כאנטיתזה לאלו של גיבורת הסיפור.
שאינו יודע לשאול (אנה ואלכסיי אלכסנדרוביץ') – אלכסנדרוביץ' מייצג את הממסד ואת חוקיו המשפטיים. כאשר הוא מגלה אודות בגידתה, הוא חרד למעמדו החברתי והדתי ומסרב במשך מרבית הסיפור להעניק לה גט. הוא אינו שואל לשלומה, מתנגד לפגישתה עם בנה ולוקה ככלל בחוסר אינטליגנציה רגשית.

הלב יוצא אל אנה בתחילת הסיפור ובסופו, אבל דווקא במהלכו קשה להזדהות עם נטישתה את בנה ואת בתה (רגשית), ועם התקפי הקנאה שלה. התמורות הרגשיות של הדמויות, היו לעיתים מהירות מדי (למשל יחסי האיבה-הערצה-איבה של אנה ומחילתו של בעלה), כך שהאמינות לפרקים נפגעת.

היצירה עוסקת בנושאים רבים ומגוונים, ביניהם חדוות החקלאי, קדמה מול מסורת, הבטלה הממוסדת, כינון סדר מעמדי חדש, שאלת החינוך, חובת האזרח, נשים ככוח עבודה, הגדרתו של עם, ומשמעות החיים. רובם המכריע היה מעניין לקריאה גם מאה וחמישים שנה אחרי צאת הספר.

אנה קארנינה היא מלאכת מחשבת שממחישה את המורכבות והרבדים השונים במערכות יחסים (בדגש על זוגיות), ואת היצרים השונים שמעצבים אותה (משיכה, חירות, מימוש עצמי והצורך ביציבות). היה מרתק לקרוא את השקפת עולמו של טולסטוי (דרך בן דמותו לווין) אודות משמעות החיים כפי שהוא רואה אותה – האדם נולד שבע רוחנית ועם היכולת להבדיל בין טוב ורע. לשווא הוא מנסה לפרש לעצמו את ייעודו באמצעים שכלתניים ורוחניים (הגות ודת), מהות החיים נשגבת מהבינה. די לו לאדם לרדוף אחר תכליתו, להיכנע ליצרים, למחשבות ולתאוות כי הוא שכח את מקורותיו – עלינו לציית לטוב הטבוע בנו ולאפשר לו להובילנו במסענו על פני האדמה.

יצירת מופת,
חמישה כוכבים.

קצרה היריעה מלתאר את מעוף הדמיון של אסימוב ביצירותיו הקצרות והארוכות, ואת כושר הניבוי שלו. בקובץ סיפורים זה, שנכתב לפני כשבעים שנה, ממשיך הסופר לעסוק בטבע האדם אל מול הקדמה הטכנולוגית המשתנה – מה מהות הבינה אנושית בעידן הבינה המלאכותית? כיצד תתמודד האנושות עם קץ היקום והעולם? מה מקומו של האדם בין שלל בריות תבל?

הסיפורים שהכי אהבתי (בסדר יורד) הם השאלה האחרונה, שקיעה, כל צרות העולם, מפלט נ', יום יפה וזבובים.

אפרט עבור עצמי אודות השאלה האחרונה – בסיפור, שנפרש מתקופת המחשב הראשון ועד קץ היקום, נשאל מחשב-העל מולטיוואק אודות אחת השאלות המדעיות המרתקות ביותר - האם ניתן לגבור על האנטרופיה, או שגורל היקום, והאדם, נגזר.

מי שטרם נחשף לאסימוב, ארבעת הכרכים הללו הם הזדמנות נפלאה,

מומלץ בחום,
ארבעה וחצי כוכבים.

יום אחד, אביו של דני, אוריאל, עזב אותו. בלי שום התראה הוא עקר מביתו ומשפחתו אל הלא נודע. השמועות אומרת שנראה בלונדון, אך כל הניסיונות לאתרו, עלו בתוהו. שנים רבות אחר כך, דני מקבל שיחה מהיבשת הישנה, שאביו נמצא, אך שם קץ לחייו. רכוש מועט השאיר אחריו, אך בין היתר, יומן החושף את הלך רוחו בתקופה בה עזב את ביתו.

אוריאל אינו אדם טיפוסי, יש לו תאווה אחת בחיים – לקרוא (אני יכול להזדהות). אין דבר שמסב לו יותר אושר ומימוש עצמי, וכל השאר (מלבד בנו ואשתו), הוא הבל הבלים. אבל התאווה הופכת לאובססיה כשאוריאל יוצא לפנסיה מוקדמת, על מנת להקדיש את כל זמנו לקריאה. ומה עם ההשלכות הכלכליות? הוא לא חושב על העתיד, רק על ההווה ועל עצמו, גם אם זה אומר לגרור את המשפחה למעגל העוני.

אוריאל מחזיק בתפיסת עולם שהחיים אינם הוגנים, שאין טעם להחזיק את הראש מעל המים אם כך או כך את טובע, שמיליונים כמוהו נאבקים רק כדי לשרוד, ומה הפואנטה לשרוד אם אתה לא נהנה מהחיים עצמם. אני יכול להבין את הבסיס להשקפה הזו, אבל בשום אופן לא להתחבר לבכיינות ולאנוכיות שבה. כן, גם אני עובד כדי לפרנס משפחה וחלום, זה לא תמיד כיף, אבל זה גם לא כל כך נורא. יש אמיתות שצריך לקבל, וכלכלה עצמית היא אחת מהן. אפשר לעבוד וגם לחיות, לשרוד וגם לממש את עצמך, אני מנסה להיות הדוגמה לכך.

ככל שהמשפחה ממשיכה לרדת מנכסיה, אוריאל ממשיך לרדת מדעתו. הוא לא יכול שלא לשים לב לדרי הרחוב, ולקשישים לרוב, שמסמלים את ההתנוונות הבלתי נמנעת של מאבק האדם כנגד המציאות. אוריאל מגלה שמי שמתנכר לאנושות, עלול לאבד גם את האנושיות שבו, כאשר הזדמנות חד-פעמית להתעשר אך גם לאבד את עצמו, נקרית בדרכו. זו תהיה נקודת המפנה שתגרום לו לבודד את עצמו ממשפחתו, ולבקש מחילה.

את אופיר טושה גפלה אני מכיר מ"עולם הסוף" היצירתי והמבריק. ציפיתי לנופף פנטסטי גם בספר זה, אך התבדיתי. עם זאת, תופעת הקשישים ודרי הרחוב, הזכירה לי את מורקמי, בזעקה השקטה והאלימה שלהם. תהיתי אם הוא שאב השראה לאב או לבן מחייו האישיים, והאם זוהי זעקתו האישית על עולם הספרות שמתקרב לקצו נוכח השינויים שאנו חווים כחברה.

זה הספר השני שאני קורא בשנה האחרונה (מאז שבתי נולדה). קיוויתי ליותר, במחילה מטושה גפלה ומאשת המערות.

לא הייתי שורד בשבי בעזה, אני גם לא חושב שהייתי רוצה לשרוד, הכאב הפיזי והנפשי היה מכריע אותי, והייתי מגיע למסקנה שיש חיים כה נוראים שלא שווה לסבול למענם. אבל לא כולם בנויים כמוני.

אלי שרעבי, שורד אוקטובר, מגולל את סיפור השבי שלו, החל מהחטיפה והפרידה ממשפחתו, עבור בימים הראשונים בעזה וכלה בכמעט חמש מאות ימים מתחת לאדמה עד השחרור. הוא חושף בפנינו את הדינמיקה המורכבת עם השובים, כמו גם עם אחיו לשבי, את התמודדות עם העינויים, ההשפלה והרעב המכלה. אבל יותר מכול, שרעבי מציג בפנינו את המנטליות של שורד אמיתי, את הלך הרוח שהיה דרוש עבורו כדי לשרוד – תאוות חיים אמיתית ומחשבה מתמדת שעליו לשרוד עבור משפחתו (ושהקושי שלהם לא פחות משלו).

אני מאמין שבמדינה שלנו כל ישראלי צריך לדעת ערבית, זה יסייע לצמצם מעט את השסעים בחברה, ויכול להיות מאוד לעזר במקרי קיצון, כפי ששרעבי מדגים.
כשהשר לביטחון לאומי הכריז על צמצום המזון לאסירים ביטחוניים לכדי ארוחה אחת ביום, הייתה לכך השפעה ישירה על החטופים, שנאלצו להתמודד מעתה גם הם עם ארוחה אחת פחות, בעודם בלאו הכי סובלים מחרפת רעב מחרידה שלא חוו יהודים מאז תקופת השואה. האם לשר בן גביר אכפת בכלל? האם היה פועל אחרת בדיעבד? אני באמת לא יודע.
אני קורא לעצמי את הספר ואוסף לעצמי כל מני פרטים קטנים שאוכל להיעזר בהם בשעת חירום, אף פעם אי אפשר לדעת.

אני מאמין שהספר עבר את הצנזורה הצבאית והאישית ולא מתאר את מלוא היריעה של ההשפלה, הייסורים והאכזריות של האויב. הוא מסופר בגוף ראשון עבר אבל מתאר בסמליות רק את ההווה, ללא התייחסות למידע שהתגלה בדיעבד, כי בשבי אתה אומנם מתפלש בעבר ומנסה להיאחז בעתיד, אבל קודם כול אתה מנסה לצלוח את ההווה, היומיומי, האכזר והבלתי נגמר.

ניכר ששרעבי היה צריך לפלוט החוצה את יומן השבי שלו, לא רק כחלק מהשליחות האדירה שלו, אלא אולי גם כחלק מתהליך התרפיה האישי. יומן השבי נכתב על-ידי מספר כלל לא יודע, אין כמעט התייחסות לגורל הטרגי של משפחתו ושלו כפועל יוצא מכך עד העמוד האחרון העוצמתי והמרגש.
הייתה חסרה לי רטרוספקטיבה, אך זה הגיוני בהתחשב בזריזות בה יצא הספר לאור בסמיכות לשחרור, ובעובדה שדרוש לכך עיבוד עצמי שאורך יותר מחודשים ספורים.
מעניין כיצד הספר היה מתואר לו נכתב בפרספקטיבה של שנים אחרי ומעניין לא פחות לו שרעבי היה מוציא ספר המשך על התמודדותו עם הטראומה, האובדן ומציאת השליחות בחיים.

בלתי נתפס שבעזה יש עוד חטופים שמצויים בגיהינום הזה, כמו אלון אהל שהסיוט הכי גדול שלו התממש, הוא נותר לבדו בתופת המפלצתית של מנהרות החמאס.

לא הייתי שורד בשבי בעזה, אני גם לא חושב שהייתי רוצה לשרוד, או לפחות כך חשבתי עד שטיל איראני פגע בבניין הסמוך לנו. פתאום הבנתי שאני תאב חיים יותר משחשבתי ושאני מתכוון להילחם על כל רגע אפשרי עם אשתי ועם בתי הקטנה.

ספר חשוב, מומלץ.

אשמת השורדים שבה ומכה בנו, על כל מי שאיבדנו, שהכרנו והשארנו מאחור. חמישים שנה בדיוק אחרי יום הכיפורים, היא כבר לא מנת חלקם של בודדים, של חיילים, אלא של אומה שלמה. בכל צעד ושעל היא דולקת אחרינו, מבחוץ אולי הכול נראה בסדר, אבל מבפנים, הכול חרב.

יובל למלחמת יום כיפור, מוצא עצמו שלומי, שוב מתמודד עם המוות. הפעם בדמות מחלת הסרטן ששבה ותוקפת את גופו. ענבל, בתו הרופאה ואשת סודו מינקות, נגררת למאבק להציל את האיש הקרוב אליה בעולם וסב נכדיה.

הספר נע בין העבר להווה, בין סיפורו של האב בזמנו ובתו כעת (בגוף ראשון). פרטוש עבו מיטיבה להמחיש את חוסר האונים המשווע בהתמודדות מול מחלה קשה, בדגש על המורכבות הייחודית של בת שהיא גם רופאה. היא צוללת להיסטוריה הפרטית של אביה והחטיבה שלו, כדי לנסות להבין טוב יותר את הפוסט טראומה שלו ושלה.

מה תורם כל הידע, הדיפלומות והמעמד אם ברגע האמת הם לא מסייעים לך להציל את אהוביך. מה הטעם בהיותך רופא, אם אינך מצליח לרפא.

ההלקאה העצמית של המחברת (או בת דמותה) כלפי גורל אביה, ניכרת ביצירה. הלקאה שאני מקווה שהכתיבה והזמן, סייעו לשכך. מאחר שהאהבה אומנם לא ניצחה את המוות (כפי שנכתב היטב בתקציר), אבל היא ניצחה את השתיקה, ובתקווה קטעה בכך, את מעגל הסבל הבין-דורי האישי והקולקטיבי-ציבורי.

יצירה כנה ואמיצה.

קיבוץ גלויות הם הבטיחו לנו, שוויון, אחווה וצדק. אבל איך שוויון כשגלות אחת הקדימה אחרת ארצה, כשהילידים הצברים נוהגים בהתנשאות וביתרון תנאים וזכויות?

נורי, נער שעלה עם משפחתו מעירק, מנסה להימלט מגורל המעברות אל חיק הקיבוץ המכיל והעוטף כביכול. הוא נאבק לשלב את עצמו וחבריו בישראליות החדשה תוך נקיפות מצפון כלפי צור מחצבתו.

כבר במחנות העולים, אנו מתוודעים לכישלון מיזוג הזהויות, כאשר כל עדה מתכנסת עם עצמה ועוינת לאחרת, כמו גם, במהלך הסלקציה בגרסה הישראלית – מי לחיים (בקיבוץ) ומי למוות (במעברה).

בקיבוץ התחוללה הפרדה, אינדיבידואליזם של קבוצות, כאשר בני החברה העירקית מבודלים משאר החברות. נורי מוצא עצמו קרוע בין הכמיהה להשתלב לבין צו הלב להישאר נאמן לעברו ומורשתו.

עמיר, שיסודות אוטוביוגרפיים שזורים בספרו, כותב במשפטים קצרים ונוגעים ללב (בסגנון שהזכיר לי את "כל החיים לפניו"). דמויותיו נבדלות זו מזו ומעוררות חמלה והזדהות, כל אחת בדרכה. הוא היטיב להמחיש את האווירה והנוף שחווה נורי בקיבוץ, ביחס לילדותו בבגדד.

הרעיון הקיבוצי תמיד נראה מושלם באידיאה, אבל נוחל כשלון חרוץ במציאות.
בני אדם לא נועדו להסתדר זה עם זה, בין אם זה בקיבוץ גלויות או בחברה הומוגנית לכאורה.
עבודת כפיים ובניית הארץ, אלו הערכים שהתעקשה המדינה להנחיל לנתיניה החקלאים (שמוצאם באקדמיה), רק כדי כמה דורות לאחר מכן (כשהארץ כבר בנויה), לזרוק אותם לכל הרוחות.

עמיר משכיל לבאר את הפער בין העליות - אלו שעלו בגפם ונדרשו להפנות עורף למולדתם ותפיסתה ואלו שלא היו יכולים להתנער מהעבר, מאחר והוא עלה ארצה איתם (המשפחה).
ומה היה קורה לו בני עדות המזרח היו עולים לפני המערב ובונים את הארץ? היתכן ולא היו נוהגים בהתנשאות? סולדים מתרבותם? לעמיר ברורה התשובה.

יותר מכל סופר, עמיר מיטיב להמחיש את תלאות דור המעברה, שאיבד את עולמו, כבודו וזהותו בארץ אוכלת יושביה הזרים. בסיפור התבגרות קוסם, הוא מציג את כישלון כור ההיתוך והשלכותיו על אלו שלא יכלו או התקבלו להצטרף לחברה.

מופת, מומלץ.

כיצד אמור להרגיש יהודי לאחר חמש שנות שבי? לאחר שאשתו, וילדיו וקהילתו נטבחה ברוע בל יתואר? עדיין לעבוד את אלוהיו? עדיין להאמין בו?

יעקב, יהודי אדוק, נמכר לעבדות לאחר שכל משפחתו נספתה. הוא מוצא עצמו שבוי בכפר עוין ורווי עבודה זרה, נאבק לקיים את מצוותיו. יצר הרע מחל לאתגר את יעקב, כשהוא מתאהב בוואנדה ומבקש לגייר אותה ולקיים איתה אורח חיים יהודי. הסיפור מגולל את תלאותיהם של השניים בעוד עידן שכוח אל.

בשביס זינגר כותב בדיוק וברוך, בשפה גבוהה ומענגת. הטבע ביצירתו שליו וקוסם, ובא בניגוד גמור לגורל האדם. המיסטיקה טבועה בכתיבתו בתיאורו את ייסורי הקהילה היהודית לאחר פרעות ת"ח-ת"ט.

היצירה היא לפני הכול, כתב תביעה מאלוהים להבין מדוע הוא מתעלל בעמו הנבחר – האם כה מורכב היה להתקין עולם בו תינוקות אינם נרצחים והמושלים הם רוצחיהם? עולם הוגן בו צדיקים אינם מתייסרים בפני רשעים? לאן מופנים רחמיו של בעל הרחמים?

המחבר מביע את ביקורתו גם כלפי אחיו היהודים, שמתפארים בקיום מצוות בין האדם למקום, מבלי להבין בכלל כיצד הזלזול בקיום המצוות בין האדם וחברו הוא שממיט עליהם חורבן.
הספר גדוש בהגיגים פילוסופיים שדנים בנושאים כמו זהות ושייכות, בחירה חופשית, שבירת מוסכמות, חירות, משמעות וטבע האדם. כולם פרט לצמחונות אולי, הולמים את התקופה המתוארת, בדומה להיום.

העולם הפך לבית קברות אחד, נראה שהיהודים התרגלו, אבל בשביס זינגר לא התרגל. הוא מוחה כנגד העוולות שדור אחרי דור כופה הבורא על עמו הנבחר ועל הבריות ככלל.

קשה שלא לקשר לשביעי באוקטובר,
מופת.

גוגול הוא גדול הסופרים הרוסים, האיש ממנו דוסטוייבסקי ונאבוקוב שאבו השראה, הסאטיריקן החברתי מספר אחת. האומנם?
מספר שנים לפני שסגפנותו הביאה למותו, פרסם גוגול סדרת מכתבים שנגדה את השקפותיו – גוגול צידד פתאום במשטר הצאר ובתחלואותיו, במערכת הצמיתות ובעונשי הכנסייה. הצהרות אלו נגדו בחומר את יצירותיו. כיצד ניתן ליישב סתירה זו, אם בכלל?

בסיפורים פטרבורגיים, נעזר גוגול ביצירותיו כדי לתאר בפנינו את החברה הרוסית (או האנושית אם תרצו) בתחילת המאה התשע עשרה, חברה שמתבססת על נראות ודרגה ושכר יותר מאשר על תוכן. כזו שרוויה בבדידות, באבסורד ובניסיון נואש למצוא מפלט מהמציאות. מצלצל מוכר? לא בכדי יצירותיו צלחו את מבחן הזמן.

גוגול כותב בשפה גבוהה אך ערבה, ביצירתיות, ביקורתיות ובהומור שמאפיינים אותו.
הספר אוגד חמישה סיפורים קצרים, המביעים את אובססיית האזרח למעמד, לפענוח מקומו מתוך כוונה להתייצב בראש הפירמידה החברתית. סיפוריו מכילים ממד פנטסטי מפתיע ומסקרן, בין אם מדובר בחיות מדברות, דיוקן שקם לתחייה, או אף שנמלט מבעליו.

אם אחליט שאני גנרל או מלך? מי יוכל לחלוק עליי? כנראה שאיש בממשל הפקידים האבסורד שהמחבר מתאר. מהי אומנות אם לא ייצוג נאמן של הטבע, כיצד חוטאים לה אמנים רבים?

גוגול בולט בכתיבתו הנוגעת, דמויות מכמירות לב, וכל אחת מהן, כמוהו, מוצאת את סופה הטרגי.

ארבעה וחצי כוכבים.

אחרי השנה האחרונה, נדמה שלכולנו לא יזיק קצת של סרוטונין, אבל זריקת עידוד היא הדבר האחרון שניתן בספר הזה שבתמציתו דן בבדידות, דיכאון וחידלון.

פלורן-קלוד, אגרונום בשנות הארבעים לחייו יוצא למסע פרידה מאהבותיו הגדולות, לאחר שהוא נמלט מציפורניה של מערכת היחסים ההרסנית האחרונה שהוא כלא את עצמו בתוכה. מתודלק היטב באלכוהול ובקפטוריקס, נוגד דיכאון חסר ישע, הוא מקיים רטרוספקטיבה לחייו.

וולבק מיטיב לתאר את בן דמותו המלנכולי והציני. כהרגלו הוא נוטה לבוטות מינית שלא לצורך. תובנותיו מעניינות, למשל הדיכוטומיה עליה הוא מתעקש בין גברים ונשים, וכרונולוגית האהבה (הפיזית קודמת לנפשית אצל הגבר והפוך אצל האישה). וולבק אינו מגנה או מייפה את התפיסה הגברית השטחית כביכול, נהפוך הוא, הוא נותן לה חופש להיחשף בכל עומקה וכנותה.

פלורן-קלוד, צרפתי בן למעמד העליון, בז לחבריו למעמד ובעיקר לנשים ביניהן, שעוטות אינספור מסכות, ונטולות הפשטות והטבעיות החיוניות לחיים. פלורן לוקח חלק במלחמה האבודה מראש של החקלאות מול הקדמה ומול הקפיטליזם העולמי, באופן שמעורר הקבלה בין גוויעתו הנפשית לבין גוויעת החקלאות הלאומית והקולקטיבית.

הגיבור חי בפרישות מוחלטת מהחברה, האם הוא באמת קיים אם איש אינו מודע לקיומו?

ספר שנוטף ייאוש בצורה אותנטית,
שלושה וחצי כוכבים.