הייתי סקרנית מאוד לגבי הספר הזה. כותבים "צעירים" מדברים לליבי. הדיבורים על הספר המיוחד, התיאור בדף האחורי והתמונה המקסימה שעל הכריכה גרמו לי להתבונן בספר בגעגועים למשהו טוב עוד לפני שפתחתי אותו. נתתי לו חתיכת קרדיט! אבל הסיפור עצמו נמתח ונמרח עד שהמילים סתם ריצדו על הדף. עוד וודקה ועוד "בני זונות" ועוד גרירת רגליים... נכון, זה בונה אווירה וכולי אבל התעייפתי.
הסיפור עצמו, על בן שפוגש את אביו אחרי שנים של ניתוק, הוא יפה. הדמות של האב באמת מורכבת מכמה תקופות חיים וכמה אינטרסים ובאמת רבת גוונים, אבל עוד ועוד סיפורי שיכורים ועוד ועוד קללות, איפשהו זה כבר העיק, זאת אומרת, לא קידם את העלילה, הסיפור הפך לרוחבי.
שמחתי שהאבא לא מת בכפר בסופו של דבר, ככה לפחות העלילה לא היתה לגמרי צפויה מראש. זה דבר טוב שאני יכולה להגיד. הספר כולו בנוי מסיפורי קצרים שהאבא מספר על התנהלותו הבנדיטית בעולם ובמלחמה במיוחד. ועוד סיפורים מאת הבן על ילדותו העשוקה. ואחרי שכבר שמענו והבנו יש עוד סיפורים וכשפוגשים איזו דודה גם לה יש סיפורים...
אולי זאת אני שלא מתלהבת מסיפורי הרג ועוני ושכרות.


















