“את ספרו הקודם של ערן בדינרי קראתי ואהבתי. כשקיבלתי את זה הסתקרנתי.
ערן כותב נובלות, ברובן במעין זרם התודעה. העלילה די משנית, בכל נובלה "גיבור" מרכזי שמשהו קורה לו ומשנה את מהלך חייו.
ארבע נובלות בספר הנוכחי. לא אתאר כל נובלה במלואה, רק אתן קווים כלליים. הנובלה הראשונה עוסקת באדם שלמחייתו חי ומתפרנס מנגינה וירטואוזית בעיר הגדולה, בבית קפה. משנסגר בית הקפה, אותו גיטריסט חוזר לגור אצל אמו בקרית ביאליק. לא צריך להכביר בפרשנויות.
הנובלה השניה עוסקת בסופר דיוויד קולמן, יהודי בריטי צעיר. ספר הביכורים שלו נקטל ע"י מבקר ידוע. קולמן עובר לברלין, חוזר ללונדון כדי לפגוש את המבקר במעין פגישה גורלית.
הנובלה השלישית עוסקת בנכה נפש, הבינוני המושלם כהגדרתו. אחד שאינו כישלון מוחלט, אבל לא מצטיין ולא בולט בשום תחום. פסיכולוגית שהכיר בוחרת לטפל בו בכל מחיר. מה היא רואה בו?
הנובלה הרביעית עוסקת בהנצ'י, שבגיל 14 ברח מפנימיה לה לא התאים ואיש לא הבין אותו בה. מבוגר אסף אותו בלילה, מבוגר בלי שם, החולם. החולם מתפרנס אף הוא מנגינת גיטרה, כתב יצירה אחת גדולה בבחינת מגנום אפוס. אלא שאז הוא מבקש מהנצ'י בן ה-20 לעזוב את הבית, נותן לו מעט כסף ושולח אותו להסתדר לבדו.
בדינרי בוחר לבחור את גיבוריו ברגע קריטי בחיים. יש שיפרשו את זה כנפילה מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא. אבל התבוננות חוזרת בנובלות לא מצביעה דווקא על נפילה, כי אם נפילה לצורך עליה. בדינרי נמנע מגיבורים שהם אנשים "רגילים", בורגנים זעירים, מראה שגם לאדם בינוני יש איכות אצל אדם אחר, שסופר כושל נראה אחרת מזווית ראייתו של המבקר רב התהילה וכך הלאה.
הכתיבה של בדינרי מושכת לקריאה. לכאורה, אין הרבה התפתחויות וגם כתיבה בזרם התודעה, שאינה חביבה עלי, לא הפריעה הפעם. הוא לא חובב פסיכולוגים בלשון המעטה, לא אוהב פרשנויות פסיכולוגיות, פילוסופים גם אינם כוס התה שלו, מוזיקה ואמנות דווקא כן.
הוצאת הספר היא עצמית, ההגהה קפדנית, בדינרי לא חייב לאיש דבר וספק אם ספרו יהיה הראשון בהמלצות לקונים מאת המוכרים בחנויות סטיצומת. הוא כתב עוד ספרים, אלה השניים הובאו לידיעתי ואיני מצר על כך. אשמח לקרוא עוד מסופר מקורי, תרתי משמע.”

“הספר העמוק והחכם הזה כולל ארבע נובלות: הנובלה הדקדנטית-פילוסופית "החמנייה של טומי רוז'ה". הנובלה ההגותית "הפיצול שבשפיות", מלאת הייסורים ובאותה מידה התקווה. הנובלה "דיוקנו של מלאך" מעוררת המחשבה והרגש בדרכה האפלה. והנובלה שהספר קרוי על שמה, "עד שהירח יתמלא". דייוויד קולמן, גיבור הנובלה "עד שהירח יתמלא", הוא בחור יתום ומיוסר שמתגורר בלונדון, סופר בן 28 שפרסם ספר אחד בלבד, רומן אוטופי בן 1026 עמודים שעליו עבד במשך עשר שנים. החלום היחידי שלו מילדותו היה להיות סופר מפורסם, חלום שהגיע למימדים מפלצתיים משום שאת כל עתידו הוא תולה בהצלחת ספרו היחיד, הן מבחינה נפשית, הן מבחינה כלכלית. מנגד ניצב מבקר הספרות המהולל ביותר באנגליה, ג'ון הווארד, והוא - למרבה האימה - האיש שכותב על ספרו של דייוויד את הביקורת היחידה המתפרסמת עליו, ביקורת בת שורה אחת בלבד. המאזניים האימתניים - מצד אחד גורלו של דייוויד התלוי באופן מוחלט בהצלחת ספרו, מהותית וקיומית, ומנגד הביקורת האחת של המבקר המהולל ביותר בארצו - מניעים את כל הסיפור מתחילתו ועד סופו במטוטלת אנושית מרתקת ומטרידה. הספר של דייוויד אל מול הביקורת, כלומר הסופר הפרוטגוניסט אל מול המבקר האנטגוניסט, הם רק המעטפת החיצונית של מימד עמוק יותר המתקיים בנבכי הנובלה ומשקף את מצבו של האדם ואת אחד הגורמים העיקריים לאומללותו. הפרוזה ההדוקה, הנגיעות הליריות, העומק הפסיכולוגי של דמות הגיבור, הדרך שבה בדינרי מוליך את הדמות, מהפרולוג ועד לסיום הסגור והפתוח, נגעו בי עמוקות, בלב וגם בדעת. הסיום הסגור והפתוח, אגב, הוא תיאור שנכון לכל הנובלות המופיעות בספר. כולן מסתיימות ולא מסתיימות, סוגרות עולם שלם ומותירות עולם שלם. כולן כתובות בדיוק באותו מבנה - פרולוג, חלק ראשון, חלק שני. כולן מעבירות את אותה תחושה תמטית מבחינת המבנה וההתפתחות.
הערה: האם בעולם של היום, הרעיון להציג את המבקר הספרותי כבעל עוצמה הוא רעיון מיושן או שמא להפך? קורא מעמיק ימצא את התשובה בנובלה עצמה: באחת הסצנות היותר מיוסרות בנובלה, דייוויד בודק באתרי אינטרנט ציבוריים האם נכתבה ביקורת נוספת על ספרו, ולא מוצא, מה שגורם לביקורתו של המבקר הרשמי להדהד ביתר שאת, מה גם שהיא נכתבה על ידי בר סמכא ומוצגת בעיתון ממוסד, מודפס ומקוון. כלומר, מצד אחד, המבקרים בימינו הם גם קהל הקוראים אשר כותבים התרשמותם ברשתות החברתיות. מצד שני, כוחו של המבקר הרשמי בימינו התעצם בשל היחס שנוצר בינו לבין הקוראים הכותבים התרשמותם באתרים הציבוריים. נוכחותם מבליטה יותר את המבקר הרשמי. את ההוכחה הטובה ביותר לכך ניתן לראות כשספר יוצא במהדורה שנייה. כל מה שצריך לעשות הוא להפוך את הספר ולקרוא את ציטוטי הביקורות בכריכה האחורית. לא תמצאו שם מבקרים אנונימיים מאתרים ציבוריים. כן תמצאו שם מבקרים רשמיים מהעיתונות הממוסדת - המודפסת או המקוונת.”

“זה ספר שלקח לי הרבה זמן לקרוא. בהתחלה הסתקרנתי להבין מה הסופר הזה רוצה, בנובלה הראשונה יש הרבה התעסקות בכתיבה ובפרסום יצירה כתובה, בתהליך של יצירה, בתקוות שיש לסופר מהיצירה המסתובבת חופשיה בעולם, בתלות בביקורות על היצירה. זה עניין אותי כי הנושא קרוב אליי. הרגשתי כאילו אני מקשיבה לדעותיו (הרבות) של חבר על העניין. הערכתי את הכותב על כך שהעז ליצור עלילה, דבר שאינו מובן מאליו לכותבים בזרם התודעה. די מהר התרחקתי ממנו, התיאורים של העולם הספרותי היו מיושנים. הדרמה הגדולה מתרחשת כאשר הסופר נפגש פנים אל פנים עם המבקר שקטל את ספרו. כמה שנים מבקרי ספרות אינם רלוונטיים? די הרבה שנים. אז הדרמה כולה בוטלה. במקומה נשארתי עם ההרגשה הרעה של הסופר, על עולם הספרות הנשכני. אני יודעת שעולם הספרות מצליף בסופרים מתחילים, אבל בדרכים אחרות ממה שמתואר בספר, בטח לא מבקר ספרות אפרורי אחד. בנובלות הבאות מתואר קושי לשרוד בעולם כשאתה אמן, והרבה הרבה דעות נחרצות, ופרשנויות וביקורת על תרבות הצריכה למשל, כמה היא מרעילה את האנשים וכולי, וגם על פסיכולוגיה לא רלוונטית ואפילו על פרויד(???) על האינדיווידואל לעומת הקולקטיב, מושגים שגם המילים שלהן כבר לא בשימוש וגם הרעיונות שהם מייצגים התהפכו לגמרי עם ההתפתחות הטכנולוגית. בקיצור, רק הרצאה על טבעונות היתה חסרה שם.. ובכל זאת נהניתי מהכתיבה, היו פסקאות מרהיבות ממש. הכותב השתמש באופן מאוד מיוחד בזמנים, הוא הכניס פעלים בעבר והווה ועתיד בתוך פיסקה אחת באופן מעורר התפעלות. לא יודעת למה שמתי לב דוקא לזה. יש משהו נוגע בספר הזה, הוא כנה לגמרי ומקומי. הרעיונות..לא בשבילי.”

“ארבע נובלות. בכולן גיבורים מיוסרים, אינדיבידואליסטים, זאבים בודדים. הכתיבה יפה, לפרקים אף נושאת איכות לירית. איזון מתקיים בין עלילה לבין זרם תודעה. אחת הנובלות מתמקדת בסופר השוקד על כתיבת רומן במשך עשר שנים. לאחר צאתו לאור, זוכה הרומן לביקורת אחת מאת המבקר המהולל ביותר באנגליה. אם נובלה זו הייתה נכתבת בעידן הישן, שבו המבקר הקלאסי הוא האנטגוניסט המושלם ביחס לסופר, היא לא הייתה מחדשת דבר. דווקא בעידן הטכנולוגי - "העולם הקטן" שבו טושטשו הגבולות והפערים בין האינדיבידואל לבין ההמון, בין המבקר לבין הסופר - בדינרי מצליח להראות עד כמה השינוי, מן הבחינה הזאת, הוא אשליה. הדרך שבה נובלה זו בנויה, מתוך מודעות לעידן שלאחר מות המבקר, הופכת את הרעיון לחדשני. בנובלה מתואר כיצד הסופר האומלל בודק באינטרנט אם נכתבו על ספרו סקירות מצד קוראי יום-יום באתרים ציבוריים, שעה שהוא מבין היטב כי גם אם ימצא כאלה, הן יתגמדו לנוכח ביקורתו של המבקר הרשמי. דווקא משום שכל קורא שני בימינו מכריז על עצמו "מבקר" מעצם היותו חבר בפלטפורמה זו או אחרת, הסופר בן זמננו נושא עיניו אף יותר אל המבקר האמיתי. זאת ועוד, כאשר אדם מחפש באינטרנט ביקורת על ספר משום שהוא מתלבט אם לקרוא אותו או לא, מה ישפיע עליו יותר - ביקורת מאת מבקר רשמי המתפרסמת בעיתונות הממוסדת, או סקירה של קורא אנונימי באתר ציבורי?
בתום קריאת הנובלה נותרה בי התחושה כי כוחו של המבקר המקצועי בעידן הנוכחי, לא רק שלא אבד אלא אף התעצם. דווקא משום שהמבקר המקצועי פועל היום לצד אינספור מבקרים חובבניים, כוחו רב יותר מכפי שהיה בעבר. זו לוגיקה פשוטה: צבע בולט כשלעצמו, בולט יותר כשהוא לצד צבע שאינו כזה.
כך גם לגבי רעיונות נוספים בספר, רעיונות שלכאורה שייכים לעולם הישן אך הקורא המעמיק עשוי להבין כי אין זה כך. בי עבר הרושם כי מאחורי ארבע הנובלות ישנה הבנה חדה של הסופר את הרעיונות הפרדוקסליים שהוא מבקש להעביר.
מעבר לכך, בנובלות שזורות תובנות בעלות ערך אנושי.”