אני לא יודע איך שמעתי על בנדיט אבל הוא ישב לי כבר זמן ברשימת האזנות. אני משתדל לא לקרוא יותר מדי על מה הספר ובטח לא גב הספר. בחרתי בו כי החלטתי שרוצה לקרוא יותר ספרות מקור השנה וכל מה שידעתי עליו זה שמסופר על בן שפוגש את אביו הפולני.
ההתחלה הייתה מעט פולנית מדי. המספר בשנות השלושים לחייו בדיוק נעזב על ידי אישתו שלוקחת גם את בנו , רוצה להיות סופר אבל לא כותב , חי בעוני ואינו נאהב , לכאורה , על ידי אף אחד כולל עצמו ואימו. סוג של לוזר שהספרות מאוד אוהבת אבל לי לא היה בא להיות בראש שלו. הספר כמעט ננטש. הגברתי מהירות השמעה , לשמחתי הילדים נרדמו בדרך להורים בצפון ונתתי לספר צאנס אחרון. כשהגעתי ,שעה וקצת מאוחר יותר ,כבר הייתי קהל שבוי.
הספר זכה בפרס הביכורים של פרס ספיר. זה הספר השני שקורא השנה שזכה בפרס הביכורים . הראשון היה המטבח האחורי שגם הוא היה מצוין.
ההווה של הספר הוא שנות התשעים של המאה הקודמת והוא נד בין ישראל לפולין של אותם שנים , בנוסף הספר נד בין פולין של שנות השישים לפולין בזמן המלחמה. לא ידעתי שתהיה בו שואה ועוד כזאת שמסופרת מעיניים פולניות ( אם כי המילה פולין היתה הימור די בטוח ) והספר השתלב יפה עם יום השואה. אבל זה לא ספר שואה , זה גם לא ספר על הורים וילדים או על אלימות במשפחה או על הגירה או על ילדות בעוני או על פולין. כל אלו ועוד מעורבבים בסיפור, אבל אני חושב שהוא בעיקר סיפור מסע וזה חלק מהיופי שלו. יש בו דמויות שבחיים האמיתייים לא הייתי רוצה לפגוש , אבל במפגש הבטוח בין דפי הספר רציתי רק עוד. המבט של הבן על הוריו מאפשר להיישיר מבט ואף לחמול במקומות שבדרך כלל היינו שופטים ומנדים ( ובצדק ) וזה רק מרחיב את היופי של הספר הזה.
את הספר כתב איתמר אורלב, ירושלמי יליד 75 בנו של הסופר אורי אורלב. כלומר לא קרוב לדמות המספר ולתקופתה. הספר כתוב בשפה בוטחת ומאוד אמינה לפחות לעיני קורא זה. צריך הרבה אומץ וכשרון לכתוב ככה על עולם שהוא לא שלך. בסוף הספר בתודות מזכיר הסופר שהוא השתמש ברשות בשכרונות של אדם אחר ועדיין הוא הפך את הספר לשלו.
אני קורא עכשיו במקביל ספר על אמריקאית שכתבה דמות מקסיקנית וספגה על כך הרבה ביקורת. יש דעה שמתחזקת בעולם במקביל לפוליטקלי קורקט שסופרים צריכים לכתוב את עולמם כדי לא לגנוב זהות או לחטוא בתיאור ( כמו גבר שכותב גיבורה או להיפך ). אני חושב שכל עוד אותם סופריפ\ות עושים את עבודתם אמינה ( לפחות לקורא התמים ) אל להם להגביל דמיונם. נהפוך הוא , זה היה נורא אם סופרים היו כותבים רק את מינם או חיי יומם.
במובן הזה ובכלל , איתמר אורלב עשה עבודה מצויינת. אני לא פולני ( קצת באופי אבל זה לא נחשב ) ולא הייתי בפולין אז אני לא יכול שהבל בספר מדוייק ,אבל אני האמנתי לכמעט כל מילה.

אני לא יודע איך שמעתי על בנדיט אבל הוא ישב לי כבר זמן ברשימת האזנות. אני משתדל לא לקרוא יותר מדי על מה הספר ובטח לא גב הספר. בחרתי בו כי החלטתי שרוצה לקרוא יותר ספרות מקור השנה וכל מה שידעתי עליו זה שמסופר על בן שפוגש את אביו הפולני.
ההתחלה הייתה מעט פולנית מדי. המספר בשנות השלושים לחייו בדיוק נעזב על ידי אישתו שלוקחת גם את בנו , רוצה להיות סופר אבל לא כותב , חי בעוני ואינו נאהב , לכאורה , על ידי אף אחד כולל עצמו ואימו. סוג של לוזר שהספרות מאוד אוהבת אבל לי לא היה בא להיות בראש שלו. הספר כמעט ננטש. הגברתי מהירות השמעה , לשמחתי הילדים נרדמו בדרך להורים בצפון ונתתי לספר צאנס אחרון. כשהגעתי ,שעה וקצת מאוחר יותר ,כבר הייתי קהל שבוי.
הספר זכה בפרס הביכורים של פרס ספיר. זה הספר השני שקורא השנה שזכה בפרס הביכורים . הראשון היה המטבח האחורי שגם הוא היה מצוין.
ההווה של הספר הוא שנות התשעים של המאה הקודמת והוא נד בין ישראל לפולין של אותם שנים , בנוסף הספר נד בין פולין של שנות השישים לפולין בזמן המלחמה. לא ידעתי שתהיה בו שואה ועוד כזאת שמסופרת מעיניים פולניות ( אם כי המילה פולין היתה הימור די בטוח ) והספר השתלב יפה עם יום השואה. אבל זה לא ספר שואה , זה גם לא ספר על הורים וילדים או על אלימות במשפחה או על הגירה או על ילדות בעוני או על פולין. כל אלו ועוד מעורבבים בסיפור, אבל אני חושב שהוא בעיקר סיפור מסע וזה חלק מהיופי שלו. יש בו דמויות שבחיים האמיתייים לא הייתי רוצה לפגוש , אבל במפגש הבטוח בין דפי הספר רציתי רק עוד. המבט של הבן על הוריו מאפשר להיישיר מבט ואף לחמול במקומות שבדרך כלל היינו שופטים ומנדים ( ובצדק ) וזה רק מרחיב את היופי של הספר הזה.
את הספר כתב איתמר אורלב, ירושלמי יליד 75 בנו של הסופר אורי אורלב. כלומר לא קרוב לדמות המספר ולתקופתה. הספר כתוב בשפה בוטחת ומאוד אמינה לפחות לעיני קורא זה. צריך הרבה אומץ וכשרון לכתוב ככה על עולם שהוא לא שלך. בסוף הספר בתודות מזכיר הסופר שהוא השתמש ברשות בשכרונות של אדם אחר ועדיין הוא הפך את הספר לשלו.
אני קורא עכשיו במקביל ספר על אמריקאית שכתבה דמות מקסיקנית וספגה על כך הרבה ביקורת. יש דעה שמתחזקת בעולם במקביל לפוליטקלי קורקט שסופרים צריכים לכתוב את עולמם כדי לא לגנוב זהות או לחטוא בתיאור ( כמו גבר שכותב גיבורה או להיפך ). אני חושב שכל עוד אותם סופריפ\ות עושים את עבודתם אמינה ( לפחות לקורא התמים ) אל להם להגביל דמיונם. נהפוך הוא , זה היה נורא אם סופרים היו כותבים רק את מינם או חיי יומם.
במובן הזה ובכלל , איתמר אורלב עשה עבודה מצויינת. אני לא פולני ( קצת באופי אבל זה לא נחשב ) ולא הייתי בפולין אז אני לא יכול שהבל בספר מדוייק ,אבל אני האמנתי לכמעט כל מילה.