חתול הרחוב הלז דווקא לא מייאו אותי, לא התחכך ברגלי ולא דרש מיני תרגימא. הוא הגיע אלי בדרך (כמעט) כל ספר ודרש את תשומת לבי.
אז נתתי לו.
לא יודע מה בדיוק קראתי, אבל זה היה מרתק.
אבי בלומשטיין הוא חברו של מחבר הספר <mark>ערן בדינרי</mark>. אבי מסתובב בעולם ומנסה איכשהו להעביר את חייו הדואבים, חיי דיכאון וחרדה. פרנסתו מהביטוח הלאומי, שהכיר בו כנכה לאחר ניסיון התאבדות. תקווה אין לו, קשרים גם לא, אפילו לא קשר שכמ

#
יש לי חולשה לשמות של ספרים. הם מספרים סיפור לא פחות מהסיפור עצמו. אהבתי את השם של הנובלה, אבל התברר לי שאין לשם המעורר ציפייה למישהו שתמיד נופל על הרגליים, לחוכמה מניסיון, לקצת ממזריות, שום קשר לתוכנה. לו קשר היה בראש מעייני הסופר, היה עליו לקרוא לסיפור "שיחותי עם עצמי". שהיה מאפיין את הספר טוב בהרבה מהשם היפה והלא קשור.

הנובלה מתארת אפיזודות מחיי שני חברים שחייהם בזבל. האחד הוא <mark>ערן</mark> בדינר

את ספרו הקודם של <mark>ערן בדינרי</mark> קראתי ואהבתי. כשקיבלתי את זה הסתקרנתי.
ערן כותב נובלות, ברובן במעין זרם התודעה. העלילה די משנית, בכל נובלה "גיבור" מרכזי שמשהו קורה לו ומשנה את מהלך חייו.
ארבע נובלות בספר הנוכחי. לא אתאר כל נובלה במלואה, רק אתן קווים כלליים. הנובלה הראשונה עוסקת באדם שלמחייתו חי ומתפרנס מנגינה וירטואוזית בעיר הגדולה, בבית קפה. משנסגר בית הקפה, אותו גיטריסט חוזר לגור אצל אמו בקרית ביא

אז ככה. לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, רציתי לקרוא קצת על <mark>ערן בדינרי</mark>, מי שכתב אותו, וגיליתי שבנוסף להיותו סופר שכתב את הספר הזה ועוד כמה אחרים, הוא גם מוסיקאי ויוצר. הקשבתי לכמה מנגינות שיצר, וכשהתחלתי לקרוא את הספר, ליוותה אותי במשך רגעים נכבדים מהקריאה, המנגינה היפה הזאת (https://soundcloud.com/badineriedreaming/eran-badinerie-dreaming) שהתאימה לאווירה של הספר ממש כמו כפפה ליד.
אתם מוזמנים להקשיב

ספר קצר, 64 עמודים בלבד. סיימתי לקרוא אותו תוך שעה וחצי.
הספר הוא אוטוביוגרפיה כפולה - גם של הסופר <mark>ערן בדינרי</mark> וגם של חברו אבי בלומשטיין.
הספר נפתח בכך שערן מבקש מאבי בשיחת טלפון שיכתוב את תמצית סיפור חייו ושיעביר לו את התוצאה הכתובה. אבי נזרק מיד לתוך קונפליקט - מצד אחד הוא מעולם לא יצר, ומצד שני מדובר בבקשתו של חברו היחיד וקשה לו מאד לסרב. לבסוף הוא מתיישב וכותב במשך כמה שעות מבלי לעצור. מעל הד

פעם בצבא קיבלתי לקרוא ספר, טרם צאתו לאור. במוצב בשכם הייתה חמ"ליסטית, עם מראה גותי ומבט מקרב. אבא של אותה חמ"ליסטית, היה איש תקשורת דיי ידוע, וחבר הביא לו לקרוא ספר ולחוות דעה, הספר התגלגל אליה, וממנה אלי. כך יצא שקראתי את "יש ילדים זיג זג" של דויד גרוסמן כצרור גדול של דפי A4 מודפסים בפונט לא ממש ידידותי. יש משהו מרגש בקריאת ספר מצרור דפים שכזה. גם את ספרו של <mark>ערן בדינרי</mark> קראתי מדפי A4 ואותה תחושה

אבי בלומשטיין חי בתוך סדק. הסדק שממנו הוא יוצא לגיחות קצרות (בעיקר להיפגש עם חברו <mark>ערן בדינרי</mark>) ,סוגר עליו יותר ויותר .מהרגע שבו ניצל מניסיון ההתאבדות שלו, הוא מנסה לשרוד. אולי עד הניסיון הבא שיצליח .אין לו תקווה בחייו, המפגשים עם הסופר <mark>ערן בדינרי</mark> שלפעמים נדמה כי הם אחד, נותנים לו תקווה מצד אחד (ערן מפציר בו שיכתוב ) ומצד שני מדרדרים אותו רגשית שהרי ערן חי בסדק משלו.

בלומשטיין מייצג את האנשים הש

לילה
עכשיו סיימתי לקרוא את דיוקנו של מלאך
האמת חייבת להיאמר - נשימתי נעתקה...
דמיינתי את ההתרחשויות המתוארות, חולפת במחשבותיי על פני מקומות מוכרים בשכונה, מדמיינת את האנשים המתוארים ומצמידה להם את כפיליהם
במציאות....
מלאך...
בכל אחד מאיתנו ישנו שטן קטן המבקש לצאת. צריך רק את המקום הנכון, הזמן הנכון והלך הרוח הנכון והדלת תיפתח בפניו.
לבי הלך שבי אחר דניאל, תסכולו ההולך וגובר, חלומו המתנפץ

קוראים לי אבי בלומשטיין, אני בן ארבעים. נולדתי בעשרים באוקטובר 1975, יום הולדתו של חברי היחיד - הסופר <mark>ערן בדינרי</mark>. אני גיבור הספר חתול רחוב.
הוריי קראו לי אברהם. כבר אז, ב-75, נדף מהשם ריח של עץ רקוב בחנות עתיקות. ברגע שהבנתי משהו קראתי לעצמי אבי. אבל גם זה שם סתמי, כמו הפרצוף שלי בבוקר. למען האמת, אני מעדיף שתקראו לי אלטר-אגו.
קראתי את הביקורות שלכם. אני חייב להודות ששמחתי לגלות ביקורת אחת שמולה ש