הביקורת נכתבה ביום שלישי, 2 במאי, 2017
ע"י שממית
ע"י שממית
זה מופת של ספרות. דמות של אדם חרוץ, מוכשר ומצחיק, שלפעמים מגזים קצת. אנשי הכפר מבינים שהוא אדם בסדר גמור, אבל איכשהו הם מגיבים בחומרה למעשיו. הוא מדבר עם הרופא, השיחה זורמת והכל נהדר. הרופא עושה חיקוי של הדב שצד והוטונן צוחק ומתלהב. אבל כשהוטונן מחקה חיה, הוא עושה זאת בכזה כישרון ומכל הלב שהחיקוי קצת חורג מהגבול הרגיל של בני האדם המקובלים בחברה, הרופא חושב שהוטונן צוחק עליו, הוא מגרש את הוטונן מביתו וממליץ לאשפז אותו בבית משוגעים! וככה קורה גם עם המורה והחנווני וכולי כל תקרית כזאת מקרבת את הטוחן לבית המשוגעים. הוטונן הטוחן, מתקדם קדימה עם חייו, הוא משפץ את הטחנה שלו בכישרון רב, הוא פוגש אישה מקסימה שאוהבת אותו, הוא לומד בהתכתבות, הוא מכיר חברים. אבל העולם סביבו לוחץ אותו למטה, קודם תושבי הכפר, אחכ המשטרה, הכפרית, המחוזית, לאט לאט רודפים אותו דרגים יותר ויותר גבוהים, בסוף אפילו הצבא מתערב ובא ללכוד את המסכן הזה. וכל הספר יש לחץ מהדמות למעלה ומהסביבה שלו למטה וישנו מתח, מה יקרה בסוף?
12 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
חגית
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
נכון.
|
|
|
שממית
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
חבל שלא תורגמו יתר ספריו
|
|
|
חגית
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
הסופר הזה נפלא בעיני.
גם הספר "שנת הארנב".
|
|
|
דני בר
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
העם הפיני והסיפורת הפינית מסקרנים אותי מאז קראתי את "חיילים אלמונים", ספרו המיתולוגי של ואינו לינה, ובאופן פרדוקסלי למרות הסמיכות הגאוגרפית והתרבותית עוד לא הצלחתי להתחבר לספרות הנורבגית וליו נסבו, השם שעולה כאן לעתים תכופות מאוד.
|
|
|
לי יניני
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
ספר טוב, שמחלחל אט אט אחרי שמסיימים לקרוא בו.
|
12 הקוראים שאהבו את הביקורת
