“אני לא יודע איך שמעתי על בנדיט אבל הוא ישב לי כבר זמן ברשימת האזנות. אני משתדל לא לקרוא יותר מדי על מה הספר ובטח לא גב הספר. בחרתי בו כי החלטתי שרוצה לקרוא יותר ספרות מקור השנה וכל מה שידעתי עליו זה שמסופר על בן שפוגש את אביו הפולני. ההתחלה הייתה מעט פולנית מדי. המספר בשנות השלושים לחייו בדיוק נעזב על ידי אישתו שלוקחת גם את בנו , רוצה להיות סופר אבל לא כותב , חי בעוני ואינו נאהב , לכאורה , על ידי אף אחד כולל עצמו ואימו. סוג של לוזר שהספרות מאוד אוהבת אבל לי לא היה בא להיות בראש שלו. הספר כמעט ננטש. הגברתי מהירות השמעה , לשמחתי הילדים נרדמו בדרך להורים בצפון ונתתי לספר צאנס אחרון. כשהגעתי ,שעה וקצת מאוחר יותר ,כבר הייתי קהל שבוי. הספר זכה בפרס הביכורים של פרס ספיר. זה הספר השני שקורא השנה שזכה בפרס הביכורים . הראשון היה המטבח האחורי שגם הוא היה מצוין. ההווה של הספר הוא שנות התשעים של המאה הקודמת והוא נד בין ישראל לפולין של אותם שנים , בנוסף הספר נד בין פולין של שנות השישים לפולין בזמן המלחמה. לא ידעתי שתהיה בו שואה ועוד כזאת שמסופרת מעיניים פולניות ( אם כי המילה פולין היתה הימור די בטוח ) והספר השתלב יפה עם יום השואה. אבל זה לא ספר שואה , זה גם לא ספר על הורים וילדים או על אלימות במשפחה או על הגירה או על ילדות בעוני או על פולין. כל אלו ועוד מעורבבים בסיפור, אבל אני חושב שהוא בעיקר סיפור מסע וזה חלק מהיופי שלו. יש בו דמויות שבחיים האמיתייים לא הייתי רוצה לפגוש , אבל במפגש הבטוח בין דפי הספר רציתי רק עוד. המבט של הבן על הוריו מאפשר להיישיר מבט ואף לחמול במקומות שבדרך כלל היינו שופטים ומנדים ( ובצדק ) וזה רק מרחיב את היופי של הספר הזה. את הספר כתב איתמר אורלב, ירושלמי יליד 75 בנו של הסופר אורי אורלב. כלומר לא קרוב לדמות המספר ולתקופתה. הספר כתוב בשפה בוטחת ומאוד אמינה לפחות לעיני קורא זה. צריך הרבה אומץ וכשרון לכתוב ככה על עולם שהוא לא שלך. בסוף הספר בתודות מזכיר הסופר שהוא השתמש ברשות בשכרונות של אדם אחר ועדיין הוא הפך את הספר לשלו. אני קורא עכשיו במקביל ספר על אמריקאית שכתבה דמות מקסיקנית וספגה על כך הרבה ביקורת. יש דעה שמתחזקת בעולם במקביל לפוליטקלי קורקט שסופרים צריכים לכתוב את עולמם כדי לא לגנוב זהות או לחטוא בתיאור ( כמו גבר שכותב גיבורה או להיפך ). אני חושב שכל עוד אותם סופריפ\ות עושים את עבודתם אמינה ( לפחות לקורא התמים ) אל להם להגביל דמיונם. נהפוך הוא , זה היה נורא אם סופרים היו כותבים רק את מינם או חיי יומם. במובן הזה ובכלל , איתמר אורלב עשה עבודה מצויינת. אני לא פולני ( קצת באופי אבל זה לא נחשב ) ולא הייתי בפולין אז אני לא יכול שהבל בספר מדוייק ,אבל אני האמנתי לכמעט כל מילה.”

“"זה היה מסע שכישלונו ידוע מראש, ולא אנחנו אשמים בזה. אבות ובנים נשארים זרים, ואת ההכרה שאנחנו מנסים לקבל לא נוכל לקבל לעולם". טאדק הוא בן לאמא יהודיה ואב פולני. אמו ואביו הכירו במלחמה. 20 שנים אחרי המלחמה אמו נוטלת אותו ואת שני אחיו ובורחת מפולין לישראל. לא ממניעים ציוניים, אלא מפני שאביו הוא פרא אדם, שתיין, אלים, בלתי צפוי ובוגדני. עוברים עוד 25 שנים וטאדק, סופר כושל במשבר מרגיש צורך עז ובלתי מוסבר לבקר את אביו הזקן בפולין. התקופה היא סוף שנות ה-80, שהם גם סוף שנות השלטון הקומוניסטי ופולין היא ארץ עייפה ואפורה שכמהה לשינוי. כך מתחיל הסיפור שהוא סיפור מסע. מסע של קילוף שכבות ושל חשיפה של אמיתות לא קלות לעיכול על סטפן, אביו, שהוא כעת זקן חסר אונים בבית אבות מצחין לגיבורי המלחמה. יחד הם יוצאים למסע משותף ברחבי פולין, וטיפין טיפין טאדק נחשף למה שעבר על אביו בשנים ההם כפרטיזן פולני. ושוב, כמו תמיד, מתברר שהאמת מורכבת וחמקמקה, כאשר אומץ ופחד, שנאה ואהבה, בגידה ונאמנות, מוות וחיים מתערבבים יחד בשנים הקשות שידעה האנושות, ושוב מתברר שהבחירות שלנו הם אשליה למחצה לשליש או לרביע, כאשר הכוחות שפועלים עלינו, במודע או שלא במודע חזקים מאיתנו הרבה יותר. לי אישית הרגיש קצת נמתח מעבר לצורך, ואולי גם זאת אחת הסיבות שלא הצלחתי להתחבר מאוד לדמות הראשית, שאמורה להיות דמות של אנטי-גיבור: סופר כושל, לאחר שנעזב על ידי אשתו. לא יודע, לא הרגשתי מספיק אותנטיות בכתיבה. לתאר דמות אנטי-גיבור שתהיה מכמירת-לב בצורה אותנטית זה לא פשוט כמו שזה נשמע. אבל בסך הכל מדובר בספר ביכורים איכותי, עם ערך מוסף מעין היסטורי ומעניין ששווה קריאה.”

“ספר לא קל לקריאה, אשר תפס אותי באחיזה חזקה והרפה מאחיזתו רק עם סיום קריאתו. בכל פרק הרגשתי כאילו הלב נשרט בעזרת מזלג ומדמם בכל פרק מחדש. לטאדק הבוגר יש פצע פתוח, עניין לא סגור עם אביו, אשר המצפון, הנפש אינם נותנים לו מרגוע ושלווה. הוא בעצמו הפך לאב לא מזמן, ומרגיש כי אינו יכול להיות שלם עם אבהותו עד שאינו משקיט את מצפונו ביחסו לאביו. אביו (סטפן), גוי פולני, הינו שתיין אלים, אשר גר כעת בבית אבות לגיבורי מלחמה בפולין. יחסו אל האב הינו טעון ומורכב, ברגשות מעורבים הנעים בין שני הקצוות. אהבה , שנאה , תיעוב. טאדק מרגיש כי אינו מכיר את אביו כלל מלבד זיכרונותיו, כילד. הוא חייב להגיע אליו ולהבין את מניעיו להתנהגותו ויחסו אליו. מרגיש כי גם חייב להכיר אותו, ואת פועלו במלחמת העולם השנייה בפולין. במהלך הקריאה, הרגשתי כי גם אני מגלה מיהו אביו של טאדק. לדעתי הוא הצליח בספר להעביר את התחושות והרגשות שחש גיבורו טאדק כלפי אביו. כלומר, הרגשתי כאילו אני חווה את התחושות שחש טאדק. השנאה והתיעוב שחשתי כלפי אביו, התחלפו בחמלה, לעתים בהערכה ובכבוד כלפי פועלו במלחמה. תיאורי החיים בעיירות הפולניות, במלחמה ובעת הביקור נראים כאמינים ביותר. לא פעם חשבתי לעצמי, הנה אמי ילידת וורוצלב, האם כך באמת חיו בעיר? נראה שכן. הוא בטוח יודע על מה הוא מדבר. השפה וההתנהגות הפולנית של אמו, הזכירו לי מאוד את הסגנון הפולני של אמי. גם האוכל עורר בי את זיכרונותיי מסיפוריה לגביו. ספר מרגש, נהניתי מאוד מקריאתו. הדבר היחידי שמעט צרם לי הנם הקללות המתובלות ומופיעות כמעט בכל עמוד.”

“הפעם אני אכתוב מהסוף להתחלה- רוצו לרכוש את הספר הזה. למה? כי הוא קולח, הוא מרתק, אפילו מהפנט, וכתוב בכישרון רב, למרות היותו ספר ביכורים, אבל בעיקר בגלל שהוא מרגש. מאוד מרגש. כזה שבמהלך הקריאה בו אנחנו נזכרים שלא משנה באיזה גיל אנחנו- לעולם נשאר הילדים הקטנים של הורינו, גם מי מאתנו "שזכה" לתא משפחתי מפוקפק ובלתי יציב, או בלתי תקין בעליל ובמילים אחרות- למשענת קנה רצוצה. לכל אורך הדרך נסחוב את ההורים שלנו מתחת לעור. כי הם בדי.אן.איי שלנו, אם נרצה ואם לא. אמי ז"ל הייתה מברכת בכל הזדמנות בבריאות נפש. "כי זה הדבר הכי חשוב וכדאי לטפל בו בזמן" היא הייתה מתעקשת "עם נפש מיוסרת ומקולקלת קשה מאוד לעבור את החיים האלה" ויש הוכחות לכך בספר הזה. יש בו הרבה נפשות "מקולקלות" שחיו בתקופה מקולקלת. איתמר אורלב (דור שני לשואה) כותב את בנדיט בסביבות גיל 40. בדיוק הגיל שבו אנחנו מתחילים לבדוק את עצמנו ביחס לסביבה שלנו. (במשנה על פי יהודה בן תימא, גיל ארבעים הוא ל"בינה". גיל ההבנה העמוקה יותר). הוא כותב בקולו של טאדק, צעיר ישראלי, בן לאם יהודייה ואב גוי, על מערכת היחסים המורכבת שלו עם אביו, על זוגיות במצוקה, על זיכרון ילדותו בפולין, על המלחמה ועל מה שהיא מעוללת ועל הקשרים הלא סימטריים בין הורים לילדים ובין אבות לבנים. בעיקר בין אבות לבנים. "יש רגעים בחיים שנדמה שלעולם לא יגיעו ובכל זאת מגיע זמנם. והמפגש המתוכנן עם אבא היה אחד כזה"... זה סוג של מסע בזמן ובנפש ו"בנדיט" הוא הכינוי ההולם את אביו של טאדק השנוי במחלוקת, סטפן זאגורסקי ,שאותו הוא מבקר בפולין אחרי ניתוק מוחלט של יותר מעשרים שנה. דמות של אב נוכח/נפקד העונה על כל הפירושים של בנדיט - פורע חוק, פושע צעיר, אלים ואגרסיבי, אשם, חוטא, חוליגן, פושטק, שודד ועוד רשימה ארוכה של מילים שניתן לאלתר בהקשר הזה. אני נותנת לו יותר מחמישה כוכבים, אולי בגלל השקט הכמעט מוחלט של יום כיפור שאפשר לי לזקק את החוויה ולהפוך אותה לאולטימטיבית ואולי בגלל שלמרות היות איתמר בנו של הסופר אורי אורלב זה לגמרי לא מובן שהתפוח ייפול דווקא מתחת לעץ ויצליח להוציא מתחת ליד פרוזה משובחת כבר על המכה הראשונה...! אבל נכון יותר לומר שזה משום שאני מזדהה עם כריסטופר מורלי שכתב בספרו "חנות הספרים הרדופה" את המשפט הבא, שנשמע בעיני כל כך הגיוני : "בינינו, ספר הוא טוב רק כשהוא פוגש רעב אנושי מסוים . בשביל האחד הוא חסר ערך ובשביל השני הוא מעולה ... וההתאמה של ספר לצורך האנושי זה מה שעושה את כל ההבדל "”

“אני לא יודע איך שמעתי על בנדיט אבל הוא ישב לי כבר זמן ברשימת האזנות. אני משתדל לא לקרוא יותר מדי על מה הספר ובטח לא גב הספר. בחרתי בו כי החלטתי שרוצה לקרוא יותר ספרות מקור השנה וכל מה שידעתי עליו זה שמסופר על בן שפוגש את אביו הפולני. ההתחלה הייתה מעט פולנית מדי. המספר בשנות השלושים לחייו בדיוק נעזב על ידי אישתו שלוקחת גם את בנו , רוצה להיות סופר אבל לא כותב , חי בעוני ואינו נאהב , לכאורה , על ידי אף אחד כולל עצמו ואימו. סוג של לוזר שהספרות מאוד אוהבת אבל לי לא היה בא להיות בראש שלו. הספר כמעט ננטש. הגברתי מהירות השמעה , לשמחתי הילדים נרדמו בדרך להורים בצפון ונתתי לספר צאנס אחרון. כשהגעתי ,שעה וקצת מאוחר יותר ,כבר הייתי קהל שבוי. הספר זכה בפרס הביכורים של פרס ספיר. זה הספר השני שקורא השנה שזכה בפרס הביכורים . הראשון היה המטבח האחורי שגם הוא היה מצוין. ההווה של הספר הוא שנות התשעים של המאה הקודמת והוא נד בין ישראל לפולין של אותם שנים , בנוסף הספר נד בין פולין של שנות השישים לפולין בזמן המלחמה. לא ידעתי שתהיה בו שואה ועוד כזאת שמסופרת מעיניים פולניות ( אם כי המילה פולין היתה הימור די בטוח ) והספר השתלב יפה עם יום השואה. אבל זה לא ספר שואה , זה גם לא ספר על הורים וילדים או על אלימות במשפחה או על הגירה או על ילדות בעוני או על פולין. כל אלו ועוד מעורבבים בסיפור, אבל אני חושב שהוא בעיקר סיפור מסע וזה חלק מהיופי שלו. יש בו דמויות שבחיים האמיתייים לא הייתי רוצה לפגוש , אבל במפגש הבטוח בין דפי הספר רציתי רק עוד. המבט של הבן על הוריו מאפשר להיישיר מבט ואף לחמול במקומות שבדרך כלל היינו שופטים ומנדים ( ובצדק ) וזה רק מרחיב את היופי של הספר הזה. את הספר כתב איתמר אורלב, ירושלמי יליד 75 בנו של הסופר אורי אורלב. כלומר לא קרוב לדמות המספר ולתקופתה. הספר כתוב בשפה בוטחת ומאוד אמינה לפחות לעיני קורא זה. צריך הרבה אומץ וכשרון לכתוב ככה על עולם שהוא לא שלך. בסוף הספר בתודות מזכיר הסופר שהוא השתמש ברשות בשכרונות של אדם אחר ועדיין הוא הפך את הספר לשלו. אני קורא עכשיו במקביל ספר על אמריקאית שכתבה דמות מקסיקנית וספגה על כך הרבה ביקורת. יש דעה שמתחזקת בעולם במקביל לפוליטקלי קורקט שסופרים צריכים לכתוב את עולמם כדי לא לגנוב זהות או לחטוא בתיאור ( כמו גבר שכותב גיבורה או להיפך ). אני חושב שכל עוד אותם סופריפ\ות עושים את עבודתם אמינה ( לפחות לקורא התמים ) אל להם להגביל דמיונם. נהפוך הוא , זה היה נורא אם סופרים היו כותבים רק את מינם או חיי יומם. במובן הזה ובכלל , איתמר אורלב עשה עבודה מצויינת. אני לא פולני ( קצת באופי אבל זה לא נחשב ) ולא הייתי בפולין אז אני לא יכול שהבל בספר מדוייק ,אבל אני האמנתי לכמעט כל מילה.”

“"זה היה מסע שכישלונו ידוע מראש, ולא אנחנו אשמים בזה. אבות ובנים נשארים זרים, ואת ההכרה שאנחנו מנסים לקבל לא נוכל לקבל לעולם". טאדק הוא בן לאמא יהודיה ואב פולני. אמו ואביו הכירו במלחמה. 20 שנים אחרי המלחמה אמו נוטלת אותו ואת שני אחיו ובורחת מפולין לישראל. לא ממניעים ציוניים, אלא מפני שאביו הוא פרא אדם, שתיין, אלים, בלתי צפוי ובוגדני. עוברים עוד 25 שנים וטאדק, סופר כושל במשבר מרגיש צורך עז ובלתי מוסבר לבקר את אביו הזקן בפולין. התקופה היא סוף שנות ה-80, שהם גם סוף שנות השלטון הקומוניסטי ופולין היא ארץ עייפה ואפורה שכמהה לשינוי. כך מתחיל הסיפור שהוא סיפור מסע. מסע של קילוף שכבות ושל חשיפה של אמיתות לא קלות לעיכול על סטפן, אביו, שהוא כעת זקן חסר אונים בבית אבות מצחין לגיבורי המלחמה. יחד הם יוצאים למסע משותף ברחבי פולין, וטיפין טיפין טאדק נחשף למה שעבר על אביו בשנים ההם כפרטיזן פולני. ושוב, כמו תמיד, מתברר שהאמת מורכבת וחמקמקה, כאשר אומץ ופחד, שנאה ואהבה, בגידה ונאמנות, מוות וחיים מתערבבים יחד בשנים הקשות שידעה האנושות, ושוב מתברר שהבחירות שלנו הם אשליה למחצה לשליש או לרביע, כאשר הכוחות שפועלים עלינו, במודע או שלא במודע חזקים מאיתנו הרבה יותר. לי אישית הרגיש קצת נמתח מעבר לצורך, ואולי גם זאת אחת הסיבות שלא הצלחתי להתחבר מאוד לדמות הראשית, שאמורה להיות דמות של אנטי-גיבור: סופר כושל, לאחר שנעזב על ידי אשתו. לא יודע, לא הרגשתי מספיק אותנטיות בכתיבה. לתאר דמות אנטי-גיבור שתהיה מכמירת-לב בצורה אותנטית זה לא פשוט כמו שזה נשמע. אבל בסך הכל מדובר בספר ביכורים איכותי, עם ערך מוסף מעין היסטורי ומעניין ששווה קריאה.”

“ספר לא קל לקריאה, אשר תפס אותי באחיזה חזקה והרפה מאחיזתו רק עם סיום קריאתו. בכל פרק הרגשתי כאילו הלב נשרט בעזרת מזלג ומדמם בכל פרק מחדש. לטאדק הבוגר יש פצע פתוח, עניין לא סגור עם אביו, אשר המצפון, הנפש אינם נותנים לו מרגוע ושלווה. הוא בעצמו הפך לאב לא מזמן, ומרגיש כי אינו יכול להיות שלם עם אבהותו עד שאינו משקיט את מצפונו ביחסו לאביו. אביו (סטפן), גוי פולני, הינו שתיין אלים, אשר גר כעת בבית אבות לגיבורי מלחמה בפולין. יחסו אל האב הינו טעון ומורכב, ברגשות מעורבים הנעים בין שני הקצוות. אהבה , שנאה , תיעוב. טאדק מרגיש כי אינו מכיר את אביו כלל מלבד זיכרונותיו, כילד. הוא חייב להגיע אליו ולהבין את מניעיו להתנהגותו ויחסו אליו. מרגיש כי גם חייב להכיר אותו, ואת פועלו במלחמת העולם השנייה בפולין. במהלך הקריאה, הרגשתי כי גם אני מגלה מיהו אביו של טאדק. לדעתי הוא הצליח בספר להעביר את התחושות והרגשות שחש גיבורו טאדק כלפי אביו. כלומר, הרגשתי כאילו אני חווה את התחושות שחש טאדק. השנאה והתיעוב שחשתי כלפי אביו, התחלפו בחמלה, לעתים בהערכה ובכבוד כלפי פועלו במלחמה. תיאורי החיים בעיירות הפולניות, במלחמה ובעת הביקור נראים כאמינים ביותר. לא פעם חשבתי לעצמי, הנה אמי ילידת וורוצלב, האם כך באמת חיו בעיר? נראה שכן. הוא בטוח יודע על מה הוא מדבר. השפה וההתנהגות הפולנית של אמו, הזכירו לי מאוד את הסגנון הפולני של אמי. גם האוכל עורר בי את זיכרונותיי מסיפוריה לגביו. ספר מרגש, נהניתי מאוד מקריאתו. הדבר היחידי שמעט צרם לי הנם הקללות המתובלות ומופיעות כמעט בכל עמוד.”

“הפעם אני אכתוב מהסוף להתחלה- רוצו לרכוש את הספר הזה. למה? כי הוא קולח, הוא מרתק, אפילו מהפנט, וכתוב בכישרון רב, למרות היותו ספר ביכורים, אבל בעיקר בגלל שהוא מרגש. מאוד מרגש. כזה שבמהלך הקריאה בו אנחנו נזכרים שלא משנה באיזה גיל אנחנו- לעולם נשאר הילדים הקטנים של הורינו, גם מי מאתנו "שזכה" לתא משפחתי מפוקפק ובלתי יציב, או בלתי תקין בעליל ובמילים אחרות- למשענת קנה רצוצה. לכל אורך הדרך נסחוב את ההורים שלנו מתחת לעור. כי הם בדי.אן.איי שלנו, אם נרצה ואם לא. אמי ז"ל הייתה מברכת בכל הזדמנות בבריאות נפש. "כי זה הדבר הכי חשוב וכדאי לטפל בו בזמן" היא הייתה מתעקשת "עם נפש מיוסרת ומקולקלת קשה מאוד לעבור את החיים האלה" ויש הוכחות לכך בספר הזה. יש בו הרבה נפשות "מקולקלות" שחיו בתקופה מקולקלת. איתמר אורלב (דור שני לשואה) כותב את בנדיט בסביבות גיל 40. בדיוק הגיל שבו אנחנו מתחילים לבדוק את עצמנו ביחס לסביבה שלנו. (במשנה על פי יהודה בן תימא, גיל ארבעים הוא ל"בינה". גיל ההבנה העמוקה יותר). הוא כותב בקולו של טאדק, צעיר ישראלי, בן לאם יהודייה ואב גוי, על מערכת היחסים המורכבת שלו עם אביו, על זוגיות במצוקה, על זיכרון ילדותו בפולין, על המלחמה ועל מה שהיא מעוללת ועל הקשרים הלא סימטריים בין הורים לילדים ובין אבות לבנים. בעיקר בין אבות לבנים. "יש רגעים בחיים שנדמה שלעולם לא יגיעו ובכל זאת מגיע זמנם. והמפגש המתוכנן עם אבא היה אחד כזה"... זה סוג של מסע בזמן ובנפש ו"בנדיט" הוא הכינוי ההולם את אביו של טאדק השנוי במחלוקת, סטפן זאגורסקי ,שאותו הוא מבקר בפולין אחרי ניתוק מוחלט של יותר מעשרים שנה. דמות של אב נוכח/נפקד העונה על כל הפירושים של בנדיט - פורע חוק, פושע צעיר, אלים ואגרסיבי, אשם, חוטא, חוליגן, פושטק, שודד ועוד רשימה ארוכה של מילים שניתן לאלתר בהקשר הזה. אני נותנת לו יותר מחמישה כוכבים, אולי בגלל השקט הכמעט מוחלט של יום כיפור שאפשר לי לזקק את החוויה ולהפוך אותה לאולטימטיבית ואולי בגלל שלמרות היות איתמר בנו של הסופר אורי אורלב זה לגמרי לא מובן שהתפוח ייפול דווקא מתחת לעץ ויצליח להוציא מתחת ליד פרוזה משובחת כבר על המכה הראשונה...! אבל נכון יותר לומר שזה משום שאני מזדהה עם כריסטופר מורלי שכתב בספרו "חנות הספרים הרדופה" את המשפט הבא, שנשמע בעיני כל כך הגיוני : "בינינו, ספר הוא טוב רק כשהוא פוגש רעב אנושי מסוים . בשביל האחד הוא חסר ערך ובשביל השני הוא מעולה ... וההתאמה של ספר לצורך האנושי זה מה שעושה את כל ההבדל "”