“גונר הוטונן, אלמן, עובר להתגורר בכפר פיני נידח, בצפון לפלנד,
הוא רוכש טחנת קמח ישנה, שיצאה מכלל שימוש.
הוטונן, בעל ידי זהב, משפץ את הטחנה ומתחיל להפעילה לפרנסתו.
שכניו, אנשי הכפר, חשדניים לגביו.
הוטונן, איש מלאכה חרוץ, משפץ את המנסרה הצמודה לטחנתו,
משפץ את טחנת הקמח ואפילו מקים גינת ירק בעזרתה האדיבה של
היועצת החקלאית החדשה של הכפר - סנלמה קירמו. שהופכת לחברתו הקרובה.
הבעיה של הוטונן היא שמידי פעם הוא חש שהוא חייב לשחרר יללה ארוכה וצורמנית מגרונו,
דבר הגורם לו לעימותים בינו לבין הסביבה הכפרית שבתוכה הוא חי.
לשכניו אין סובלנות ויכולת הכלה לאדם חריג. הם פועלים בכל המרץ להרחיקו מסביבתם.
מומלץ בחום.”

“מרתק אותי לקרוא ספרים של סופרים מעמים לא מוכרים. מרתק אותי לנסות לפענח את הקודים השונים של תרבות אחרת, הנזרעים בספריהם. חוץ מספרו הקודם שתורגם של פאסילינה, "שנת הארנב" לא זוכרת שקראתי ספרות פינית. אנחנו נוטים להתייחס לספרות הסקנדינבית כמכלול, אבל יש הבדלים שאני לא יכולה להגדיר בין ספרות נורבגית, שבדית, דנית וודאי לפינית. נראה כאילו פינלנד - שכל מה שאני יודעת עליה הוא שהיא בעלת אוכלוסייה קטנה (כמונו, בערך...), דיכאונית ועקשנית (היא חייבת להיות דיכאונית ועקשנית עם מזג האוויר הזה...) שעברה כמה מלחמות קשות ונשארה עצמאית - אמנם מאויימת על ידי חזקים ממנה - עם ערבות ויערות לא נגמרים, שלג וקרח, וחושך רוב השנה...

גונר הוטונן הוא טוחן חסון שקנה טחנת קמח הרוסה אחרי המלחמה והתיישב כזר בכפר הצפוני. הוא חרוץ, בעל תבונת כפיים - הוא יכול לתקן ולבנות כמעט כל דבר. הוא צנוע ומסתפק במועט ומחיריו הנמוכים ומפתים את האיכרים לטחון את החיטה שלהם אצלו. הוא קושר קשרים בקהילה החדשה שלו. אבל יש לו מגרעת ענקית: הוא מיילל. כשהוא מתלהב, כשהוא עצוב. כשיש אנרגייה שהוא צריך לפרק. הוא מיילל בקולי קולות, כמו חיה. הוא מפחיד את הכלבים בכפר - הפוצחים במקהלת נביחות, ומטריד את האיכרים הישנים. וחוץ מזה הוא מחקה את תנועות ומנהגי חיות הבר, ולפעמים מעליב את הכפריים שחושבים שהוא עושה מהם צחוק. [בעולם שלנו, מרובה התסמונות והרופאים המומחים מן הסתם היו מאבחנים אותו כסובל מטורט, נותנים לו איזה תרופת הרגעה וסוף לסיפור] אבל באותו כפר שכולם-מכירים-את-כולם פשוט לא יתכן שמישהו יילל סתם כך ויפריע את מנוחת השכנים. וכך מתגלגל הוטנן לאישפוז פסיכיאטרי, לבריחה ולהפיכתו למתבודד ולנרדף על ידי בני אדם - רובם בכוונות זדון.

הסיפור קולח, מסופר עם הרבה הומור לעתים אירוניה, לעתים סרקזם. פאסילינה מותח פה ביקורת על החברה שאינה סובלנית לשונה, על בעלי השררה, המנסים להשתרר כי הם יכולים, על החוקים המאפשרים לכלוא מישהו שלא פשע "לטובתו", להחרים את רכושו ולצוד אותו כפי שצדים חיית פרא. למרות שהסיפור מצחיק מאד לפעמים, לא נראה לי שפאסילינה היה משועשע כשכתב אותו. נראה שהוא חש חסר אונים כגיבורו הנלחם לאורך כל הסיפור מול כוחות עדיפים, על הצדק שלו ומסרב להיכנע.”

“ספר יפה, משעשע ועצוב מאד כאחד ונוגע ללב.
זהו סיפור על אכזריותם של אנשים מהוגנים ונאורים בעיני עצמם כלפי זר מקרוב זה בא, מעט משונה ומהיר חימה, אך מעורר השראה והערכה בדרך ייחודית לו.
תיאורי החריצות, הכישרון המעשי ותבונת הכפיים של הוטונן, גיבור הסיפור, הזכירו לי את רובינזון קרוזו וגם את "ברכת האדמה" של המסון. גם ההתאכזרות המכוערת, הבלתי נסלחת, כלפי גיבור הספר הזכירה לי ספר אחר - את "ז'אן דה פלורט" המופלא של מרסל פאניול.
לפאסילינה יש סגנון כל כך נעים וקל לקריאה, גם הודות למתרגם המחונן רמי סערי, והוא שומר על נימה מבודחת ואוהבת אדם לאורך כל הספר. נדיר למצוא אהבה כזו של סופר לגיבור ספרו.
סוף הספר מקסים. בצר לגיבורו, פונה פאסילינה ל"פתרון" סמלי-אלגורי מעורר מחשבה.
יופי של ספר.”

“"אולי קונרי, תעשה בכל זאת בשכל אם תמכור את הטחנה ותעבור לאמריקה. עד כמה ששמעתי, באמריקה הטירוף הוא לאו דווקא מגרעה, ומשוגעים מסתובבים שם חופשי. שם אף אחד לא ירדוף אותך, בתנאי שתעבוד כמו חמור". כך אומר שוטר הכפר פורטימו, מהדמויות הבודדות מהרשויות שיש בהן אנושיות - מעבר להיבטים פיסיולוגיים, לגיבור הסיפור גונר הוטנן, הוא הטוחן המיילל. יש שיגידו, ואסכים עימם בחפץ לב, כי הוא תיאור נאמן של אמריקה. אבל יש בו גם היבט קודר, הנראה לי לצערי הרב כתקף, המשקף את הנגטיב והוא חוסר הסובלנות בפריפריה האירופית כלפי השונה והזר.

אכן הטוחן מוכיח כי הוא מוכן "לעבוד כמו חמור" אבל הוא גם שונה. אפשר שהיותו זר המגיע לחברה סגורה מעצים את המיאון של החברה השמרנית לקבל את השונה. מכאן בונה פאסילינה עלילה בנויה היטב, המתפתחת על פי גזירת גורל, פרי מפגש בין חברה אטומה לאינדיבידואל יוצא דופן. התעמרות החברה בהוטונן דוחפת אותו למעשים שרק מחריפים את תגובת החברה וחוזר חלילה.

אך זהו רק היבט אחד של העלילה. פאסילינה מתאר גם את המצע הרעיוני להתנהלותו של כל צד. כך, הוטונן נכנס לבנק חמוש ברובה ודורש שישולמו לו כל חסכונותיו, שאותם סירב מנהל הבנק לתת לאהובתו של הוטונן בטענה שמשפטית אין לתת כסף להוטונן בלי אישורו של האופוטרופוס שמינו הרשויות. האם הוא שודד (לפי מנהל הבנק והרשויות) או אדם העומד על זכות הקניין, הרי אינו מבקש אלא שישולם לו הכסף השייך לו, ואף לא אגורה יותר ( על פי הוטונן).

העלילה מתרחשת בפינלנד המתאוששת מן המלחמה, בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת – אימיה מוזכרים פה ושם כמו גם העול הכלכלי הכבד שהושת על פינלנד המנוצחת. אבל הקשרי הזמן והמקום נשארים ברקע ואינם משתלטים על העלילה. בעיני זה שילוב מוצלח: הוא נוטע את העלילה בהקשר מוצק של זמן ומרחב, המפעפע לתוכה, אך לא משתלט עליה.

הוטונן לא לבד. סנלה קיירמו, היועצת החקלאית החיננית (גם היא זרה ולפי התיאורים של המחבר גם לא כל כך קונבנציונלית) מתאהבת בו; פיטיסיארווי, הדוור, שתיין מועד, כורת איתו שותפות ההופכת לברית איתנה. האם ידידיו אלו יצליחו לגשר בין החברה לבין האינדיבידואל המוזר? פאסילינה מכניס את הקורא לעולם המיוחד שבנה במיומנות רבה. העלילה מתנהלת באופן הגיוני נוכח טירוף המערכות בחברה (חלק מאירופה,להזכירכם, לא חלילה עולם שלישי).

אבל בניגוד לחברות אנושיות שהניחו לטיפוסי שוליים לנדוד לארץ בלתי נושבת (כמו נזירים מתבודדים, סגפנים וכיוא באלה). החברה בכפר סוקוסקי לא מסתפקת בכך והיא ממשיכה לרדוף את הוטונן גם ביערות ובשולי הביצות אליהן נמלט. תיאורי המרדפים אחריו הזכירו לי את הסרט המצויר "היפה והחיה" או לחילופין גרסה מודרנית של ציד מכשפות (פיתוח אירופי מפואר גם הוא...).

הדמויות בנויות נפלא: הוטונן, סנלה קיירמו, היועצת החקלאית ועוד מספר של דמויות אחרות: ארוינן, רופא הכפר, הפולה, סוכן הנדל''ן הממולח, הפסיכיאטר בבית החולים לחולי נפש ועוד.

תהיתי כיצד יבחר פאסילינה לסיים את הסיפור. גם כאן פאסילינה לא מכזיב – הוא בחר סוף מהאגדות (תרתי משמע).
לסיפור מצורפת אחרית דבר תמציתית ומעניינת מאת רמי סערי.

השורה התחתונה: סיפור נפלא, רוויי הומור דק, אמיתות כאובות, תיאורי טבע מקסימים, דיאלוגים מבריקים בפשטותם האירונית. לדעתי, סיפור שיש להניח לו לשקוע בתודעה לפני שמעריכים את איכויותיו במלואן. לאחר מכן - חמישה כוכבים ללא היסוס.”