ביקורת ספרותית על רעד - הזאבים של גרייס #1 מאת מגי סטיווטר
ספר בסדר

---

המורה ללשון אומרת שצריך להיות דבק בטקסט. היא מתכוונת שהפסקאות צריכות להיות קשורות אחת לשנייה, ושהמבנה צריך להיות הגיוני, אבל בספר הזה מתקיים, בנוסף לדבק הזה, דבק אחר לגמרי.
זה ספר דביק. קיטשי שמנסה לא להיות כזה ורואים את הניסיונות שלא צולחים. זה ספר שמנסה להראות את כוחה הגדול של האהבה בצורה בוגרת אבל בעצם נראה דומה יותר לתוכנית לילדים של בנות הים פיצ'י פיצ'י פיץ' - האהבה היא מעל הכול ואין שום דבר בלעדיה ואי אפשר לעשות כלום כשאהובך לא לידך בכל רגע נתון.

כשגרייס היתה קטנה, הזאבים נשכו אותה. הם ערמו את עצמם עליה ולא הפסיקו. אבל הזאב עם העיניים הצהובות הציל אותה. מאז הוא "הזאב שלה" (דיברנו כבר על קיטשיות, נכון?).
מאז, גרייס צופה בזאבים מחלון החדר שלה בכל חג מולד, כי זה הזמן היחיד שבו הם מופיעים בשולי היער. בקיץ רובם נעלמים למשך חודשים, עד שהשלג יורד שוב.

נחשו מה, הזאבים האלו הם אנשי זאב (לא ספויילר).
אז איפה הערפדים, אתם בטח רוצים לשאול?
אין ערפדים!
ממש מקוריות. כל הכבוד, סטיווטר.

אז כן, יום אחד הזאב עם העיניים הצהובות מתגלה כסם, נער עם עיניים צהובות. ומכאן מתחיל סיפור האהבה הדביק בין גרייס, נערה רגילה בתיכון, לבין סם, איש זאב בזמנו הפנוי.

זה היה ספר טוב, שלא תבינו אותי לא נכון. הסופרת הזו יודעת לכתוב, גם אם העלילה מזדחלת בשליש הראשון של הספר. היא יודעת לכתוב ולכן הספר הזה קיבל שלושה כוכבים ולא אחד וחצי. יש כמה תעלומות ששווה לקרוא בשבילן, וקטעים שבהם סטיווטר זונחת לרגע את כוחותיה של האהבה וכותבת על טראומות ילדות וריבים בין הורים לילדים. זה ספר טוב אם אתם רוצים לתת לראש לנוח מכל המתח וההרפתקאות המסעירות בספרים אחרים. זה רומן נטו, שזורם בקריאה ולא חושבים עליו יותר מדי. הוא אפילו מצחיק לפעמים, מעלה גיחוך.

רואים את האהבה של מגי סטיווטר לכתיבה. יש הרבה קטעים שהם קטעים, הם לא סיפור. הם מלאים בתיאורים והם מקסימים, והם גרמו לי לחשוב שאולי היה טוב אם היתה משאירה את הרעיונות לסיפור בראש ופותחת בלוג כתיבה, הייתי נהנית לקרוא אותו אם הייתי שומעת עליו אי פעם.

» ביקורות נוספות של Primrose
» ביקורות נוספות על רעד - הזאבים של גרייס #1