"בעיני היא היתה הילדה
היפה ביותר שראיתי בחיי,
מלאך קטן מדמם בשלג,
והם רצו להשמיד אותה.
אני ראיתי את זה.
ראיתי אותה, כמו שלא
ראיתי דבר מעולם."


אני אתחיל מזה שהספר ממש לא דומה לדמדומים. הדבר היחיד שמזכיר בו את דמדומים הוא הז'אנר, וגם הרעיון של סיפור אהבה בין יצור על טבעי לבין בת אדם. לדעתי הוא יותר טוב מדמדומים. סם הוא ממש לא אדוארד, וגרייס ממש לא מזכירה את בלה. גם שמעתי כמה טענות שהספר קיטשי, ולדעתי הוא ממש לא...

רעד עלה על הציפיות שלי. אני מאוד אהבתי את העלילה, את הדמויות, את הכתיבה. גמרתי אותו תוך כמה ימים. זה ספר שנשאבים אליו בקלות. אני מאוד אהבתי את הרעיון של ההשפעה של החום ושל הקור על אנשי הזאב. לדעתי הדרך של אנשי הזאב לשנות צורה לזאבים בקור מאוד מקורי! גם הרעיון של הטמפרטורות שבכל תחילת פרק, גאוני בעיניי.

אני מאוד אהבתי את המערכת יחסים של גרייס וסם, ועל איך שהם מתארים את הרגשות שלהם כלפי השני, במיוחד של סם. אהבתי את השירה שלו ועל איך שהוא מתאר את גרייס, ילדת הקיץ שלו. בכללי, יותר התעניינתי בסם, כי היה יותר מעניין לקרוא על האיש זאב, היצור העל טבעי, ועל המאבקים של סם בינו לבין הזאב שבו. אבל גם גרייס היתה מעניינת. התיאורים היו יפים. מגי סטיווטר בהחלט יודעת לכתוב.

אבל הפגם הקטן של סם וגרייס הוא שיש להם תגובות מוזרות לפעמים לדברים שנאמרו, וגם פתיחות יתר. למשל, הסצנה המוזרה שבה הם החליטו להתמזמז באמצע חנות ספרים. הם לא שמו לב איפה הם נמצאים?
והם גם לפעמים קצת דרמטיים מידי ויש להם תגובות מוזרות לדברים שנאמרים. זאת הסיבה שנתתי לספר ארבעה כוכבים.

בנוסף העלילה מתחה אותי והסתקרנתי לדעת למה גרייס לא החליפה צורה, והאם סם וגרייס יצליחו להתגבר על החורף, ולהשאיר את סם אנושי.
בקיצור, אהבתי את הספר. אני היום התחלתי את השני. אני מקווה שהוא יעמוד ברף של הראשון.
היתה רומנטיקה, היה המון מתח, היה אקשן, היו קטעים מצחיקים. בקיצור, מומלץ בקור, כלומר בחום.....

נ.ב
גם לכם לקח זמן עד ששמתם לב לזאב שעל הכריכה?

המורה ללשון אומרת שצריך להיות דבק בטקסט. היא מתכוונת שהפסקאות צריכות להיות קשורות אחת לשנייה, ושהמבנה צריך להיות הגיוני, אבל בספר הזה מתקיים, בנוסף לדבק הזה, דבק אחר לגמרי.
זה ספר דביק. קיטשי שמנסה לא להיות כזה ורואים את הניסיונות שלא צולחים. זה ספר שמנסה להראות את כוחה הגדול של האהבה בצורה בוגרת אבל בעצם נראה דומה יותר לתוכנית לילדים של בנות הים פיצ'י פיצ'י פיץ' - האהבה היא מעל הכול ואין שום דבר בלעדיה ואי אפשר לעשות כלום כשאהובך לא לידך בכל רגע נתון.

כשגרייס היתה קטנה, הזאבים נשכו אותה. הם ערמו את עצמם עליה ולא הפסיקו. אבל הזאב עם העיניים הצהובות הציל אותה. מאז הוא "הזאב שלה" (דיברנו כבר על קיטשיות, נכון?).
מאז, גרייס צופה בזאבים מחלון החדר שלה בכל חג מולד, כי זה הזמן היחיד שבו הם מופיעים בשולי היער. בקיץ רובם נעלמים למשך חודשים, עד שהשלג יורד שוב.

נחשו מה, הזאבים האלו הם אנשי זאב (לא ספויילר).
אז איפה הערפדים, אתם בטח רוצים לשאול?
אין ערפדים!
ממש מקוריות. כל הכבוד, סטיווטר.

אז כן, יום אחד הזאב עם העיניים הצהובות מתגלה כסם, נער עם עיניים צהובות. ומכאן מתחיל סיפור האהבה הדביק בין גרייס, נערה רגילה בתיכון, לבין סם, איש זאב בזמנו הפנוי.

זה היה ספר טוב, שלא תבינו אותי לא נכון. הסופרת הזו יודעת לכתוב, גם אם העלילה מזדחלת בשליש הראשון של הספר. היא יודעת לכתוב ולכן הספר הזה קיבל שלושה כוכבים ולא אחד וחצי. יש כמה תעלומות ששווה לקרוא בשבילן, וקטעים שבהם סטיווטר זונחת לרגע את כוחותיה של האהבה וכותבת על טראומות ילדות וריבים בין הורים לילדים. זה ספר טוב אם אתם רוצים לתת לראש לנוח מכל המתח וההרפתקאות המסעירות בספרים אחרים. זה רומן נטו, שזורם בקריאה ולא חושבים עליו יותר מדי. הוא אפילו מצחיק לפעמים, מעלה גיחוך.

רואים את האהבה של מגי סטיווטר לכתיבה. יש הרבה קטעים שהם קטעים, הם לא סיפור. הם מלאים בתיאורים והם מקסימים, והם גרמו לי לחשוב שאולי היה טוב אם היתה משאירה את הרעיונות לסיפור בראש ופותחת בלוג כתיבה, הייתי נהנית לקרוא אותו אם הייתי שומעת עליו אי פעם.

לפני שאני מתחילה בביקורת, הרשו לי לשתף אותכם בשיחה מרתקת בשיעור מתמטיקה.

שיעור מתמטיקה. אאררגג. המורה שנראית כמו נשר עם ג'ל לשיער בדיוק סיימה להסביר את הנושא, והתחילה לכתוב משימות על הלוח. ההוא שיושב לידי בטח לא יודע שכבר שיעור מתמטיקה, ולא היסטוריה, הרי הוא שקוע במשחק טמפל ראן מסעיר. אני מתבוננת באבק שקרני האור הבוקעות מן החלון חשפו, נאנחת בדרמטיות ובודקת אם יש הודעה חדשה מאנג'ל.תיבת הודעות ריקה. אני נאנחת שנית, עוד יותר בדרמטיות, ושוקלת מה אני יכולה לעשות עכשיו. האפשרויות שלי-
*להסתכל על הזבוב האומלל שלכוד בכיתה, ושמוציא מריכוז את התלמידים המועטים שיש להם עניין כלשהוא בשיעור.
* לבקש מההוא שיושב לידי משחק אחד בטמפל ראן.
* להשעין את הראש על המחברת ולחשוב על המיטה שמחכה לי בבית.

האפשרות השלישית נשמעה לי הכי סבירה. אז במהלך שהתלבטתי מה הספר הבא שאני אקרא, שמעתי פטפוטים מאחורי.
ואני, כתלמידה למופת, הייתי חייבת להעיר לבנות חסרות החינוך שהעזו לפתוח את הפה במהלך השיעור המרתק הזה!
- חהחה, ממש!
"הראש של המורה נראה כמו דורבן, הא?"
אופס, פטפוט לא נכון.
"יש לי את 'רעד' ואת 'שהות'.." לחשושים לחשושים לחשושים. "אני קוראת עכשיו את 'שהות', וזה ממש מעניין.." חברה שלי אמרה.
אני מרימה את הראש במהירות על טבעית ומסובבת אותו לאחור
"ר-ע-ד?"
"אה-הא."
עיניים מטורפות, התעלמות מוחלטת מהשיעור
"חייבת. לקרוא."
חברה שלי מסתכלת עלי במבט מוזר, "משוגעת," היא אמרה וגילגלה עינים, "אחרי שנסיים, אני אביא לך."
והיא הביאה לי. ברצינות, כמעט נדרסתי בדרך הבייתה, הייתי כל כך מאושרת.
חזרתי הביתה, זרקתי את התיק על הרצפה בחדר והתחלתי לקרוא.
סיפור אמיתי!

***

אוי, איזה ספר!
ציפיתי לגרסה, אממ, זאבית יותר ל'דמדומים', אבל הספר הזה עלה על הציפיות שלי.
הספר הוא על סיפור האהבה הבלתי אפשרי בין סם לגרייס, כשהקור מאיים עליהם. הוא מסופר משתי נקודות מבט, של סם וגרייס.
התאורים פשוט הדהימו אותי- כל כך יפים, מרגשים. התאורים של סם לגרייס, 'ילדת הקיץ'. ייחלתי לראות את הזאבים, להריח את הריח המנחם של היער. אני רוצה לראות מישהו שקרא את הספר ולא השתנק מהתיאור של חנות הממתקים ההיא. אחד.
קל להזדהות עם הדמויות, עם גרייס, ספ, בק, איזבל ואפילו ג'ק. סם כל כך רגיש, שזה מתוק. ממש מתוק. גרייס גם דמות נחמדה, התרגזתי קצת בגללה בערך באמצע הספר, חשבתי שהיא מזניחה את החברות שלה לטובת סם, אבל התברר שגם אוליביה לא הייתה לחלוטין חברה טובה. אני לא יכולה להגיד בדיוק מה כל כך אהבתי באיזבל, אבל היא אחת הדמויות האהובות עליי בספר הזה, כך גם ג'ק, משוגע ומטומטם וכועס ככל שיהיה, הוא גם דמות אהובה פה.

ספויילר
ג'ק מת:'(

סוף ספויילר, אבל אני מזהירה, עלולים להיות ספויילרים בהמשך

העלילה לא מתרכזת רק באהבה בין סם לגרייס, וזה מה שנפלא, יש גם את הרעיון המטורף והנואש של איזבל של ה"תרופה" שתמנע מג'ק, אוליביה וסם להפוך לזאבים. כן, הספר קיטשי, אבל במובן חיובי לחלוטין, מהסוג שאוהבים לקרוא בחורף, עם פוך ושוקו חם, שמחמם את הלב.

הכתיבה קולחת וזורמת, כיף לקרוא אותה.

ועכשיו לחק הכי מעניין- הסוף. הסוף!
סם. אנושי. איך?!

אז אני ממש ממליצה על הספר הזה, ואני הולכת לסחוט את חברה שלי כדי שתביא לי את 'שהות'.

חג שמח לכולם! ♥

מסקנות מהחיים:
*אל תשאיל את המעיל שלך לזרים, גם אם הם לא בדיוק זרים ולומדים איתך בשכבה כבר יותר מחצי שנה.
*אל תשים בננה בתיק לטיול שנתי של יומיים, זה יימרח לך על כל הספר, הכובע והאוכל.(מזל שהיו מגבונים בסביבה)
*אל תדפקו בעצים עם הראש. נסו לא להדפק בעצים, בו זמנית לא למעוד על סלעים ולא לדרוך על חרא נוזלי כשאתם מטפסים על הר.
*פחד גבהים זה דבר דפוק. זה פשוט לא הגיוני שאין לי בעיה עם שבילים צרים בלי מעקה על הרים בגובה 500 מטר, אבל אני מקבלת התקף נוראי של פחד גבהים על מיטת קומתיים חורקת ומעצבנת.

אז, כדי לשכוח שאני על מיטה מעצבנת ולא יציבה במיוחד באיזו אכסניה נידחת שמכינה פנקייקים מעולים, אני מוציאה את רעד וממשיכה לקרוא.
הספר הזה פשוט טוב. אבל לפני שאני מספרת לכם על הספר, אני חייבת להוציא את זה. מכירים את האנשים האלה שמוציאים בביקורות כל דבר קטן שמפריע ושלא מפריע להם בספר? אז אני כזאת.

לפי הכריכה, הספר הזה נראה כמו ספר אימה. יער כחול, המילה רעד כתובה בשחור, ויש נקודה של דם. אה ויש גם זאב בכחול בהיר יותר, שתוקע בך מבט שגורם לך להשתין.
הכרתי אותו הרבה זמן, אבל לא חשבתי לקרוא אותו אף פעם. אני לא אוהבת ספרי אימה, חוסר העלילה שלהם מחרפן אותי. במקרה הספציפי הזה (אני אוהבת להגיד ספציפי) עדיף כבר סרטי אימה.
לא חשבתי אפילו לנסות את הספר הזה, (וכאן מגיע המשפט של 'אל תשפטו ספר לפי הכריכה או שג'ף הרוצח יאכל את הפרצוף שלכם בלילה') עד שראיתי שכל עמודי הספרים בפייסבוק משתפים שיצא ספר שלישי של הסדרה. כאן התחלתי לחשוד שאולי שפטתי את הספר לא נכון בגלל הכריכה.
ואז במקרה מצאתי את שני הספרים הראשונים בטרילוגיה למכירה פה בסימניה במחיר קטן פי 3 לפחות ממה שהספר הזה עולה בחנויות הספרים. ואני חייבת לציין ששנהם הגיעו במצב מעולה.
אז עכשיו יש לי שני ספרים במצב מעולה ומחיר נדיר, אני יכולה להתחיל לקרוא!
הספר הזה פשוט מפתיע. ציפיתי בהתחלה שסם יהיה יותר בסגנון של בונז, או רת' או אולי ניק... אולי אפילו פור. כאילו, קשוח ומפחיד עם כלי נשק מוסתרים. אבל לא, סם הוא קצת יותר רגיש, ולא, אין לו כלי נשק מוסתרים מתחת לבגדים.
זה היה מפתיע, סם היה די שונה ממה שציפיתי (בצורה חיובית) אבל אי אפשר שלא להתאהב בו.
מה שהיה קצת מוזר, הוא היכולת של סם להמציא שירים על המקום. הוא הולך, הולך, הולך, הולך, הולך ופתאום...פוווף! שניצל. אה רגע זה לא הסיפור הזה. אופס.. סם הולך הולך הולך, פתאום מתחשק לו להמציא שיר ועל המקום יש לו שיר עמוק ומרגש. לא ככה כותבים שירים! על שירים חושבים הרבה, יושבים וחושבים על הדימויים ועל איך להכניס לתוכם את הרגשות שלך ואז עורכים אותם, שירים לא נופלים עליך מהשמיים כמו שניצלים. ואני מוכנה להתערב שגם לסופרת לקח זמן לכתוב את השירים האלה, היא בטח ערכה ושינתה אותם כמה פעמים לפני שהכניסה אותם לספר.

גרייס היא דמות נחמדה. אין לי הרבה מה לפרט עליה, אבל אפשר להתחבר אליה, להבין אותה, לדאוג יחד איתה לגבי מה שג'ק עשה לסם.

האהבה בין גרייס וסם, שמאוהבים לגמרי אחד בשני (אפשר אפילו לומר אובססיביים) תורמת הרבה לספר, הופכת אותו לרומן קיטשי ודביק אבל בצורה ממש חיובית, כזאת שגורמת לך להגיד 'אווווו' במקום לגרום לך להקיא.
אבל עם זה, עדיין יש עלילה בספר, ככה שאי אפשר לומר שכל שלד העלילה זה רק האהבה בין גרייס וסם.

עכשיו אני תוהה אם לסם יש קשר משפחתי כלשהו לורוניקה רות, או שסתם יש להם אותו שם משפחה.

**זהירות ספויילר****
מה שהיה ממש מבאס, היה המוות של ג'ק. מצד אחד, זה לא היה אמור לבאס אותי יותר מדי כי הוא היה רע, מצד שני.. אוף. הוא היה אחת הדמויות האהובות עליי.
***סוף הספויילר*****

אז בקיצור..
הכתיבה- קלילה, קולחת, זורמת, מתאימה לבני נוער.
העלילה- די מעניינת, מעורבת בקטשיות מתוקה ודביקה, אבל היי, זה טוב כל עוד הקטשיות לא הופכת לקטשית מדי. (אין לי מושג מה אמרתי הרגע)
הדמויות- ממש טובות, אפשר לראות שלכל דמות יש אישיות ועומק. ממש יפה.
הרעיון- די טוב. הרעיון עצמו מיוחד, מקורי ושונה, לא שמעתי עוד על זאבים שמחליפים צורה רק כשקר, בחורף. למרות שאני חושבת שזה בטח ממש מבאס בשביל אותם זאבים.

הספר הזה טוב, ואם הוא הצליח להשכיח ממני את העובדה שהמיטה שלי והמעקה שלה חורקים ועומדים להתמוטט, סימן שיש בו משהו מיוחד.

ממליצה! לכו לקנות אותו עכשיו! יש מבצע בצומת ספרים עליו P;
ולא, לא שילמו לי בשביל הפרסומת הסמויה. או שזה מה שאני רוצה שתחשבו. חעחחעחעחעחעחעע.

רעד העביר בי רעד.
בעיקרון אני יכולה להתחיל לספר עכשיו על העלילה, אבל את המידע הזה אתם יכולים לקבל גם ממקומות אחרים, לכן אני מעדיפה לסכם את עיקרון העלילה:
גרייס ננשכה שהייתה קטנה, סם (איש זאב) הציל את חייה מיד החבורה הטורפת. מאז התפתח בינהם קשר.
---
ועכשיו לספר...
אני לא יכולה להגיד שזה ספר מצויין, כי יש בו כמה פגמים שכן הפריעו לי (סגנון כתיבה שיכל להיות טוב יותר, עלילה קצת יותר מתוחכמת ומעניינת, ובעיקר מקוריות!) אבל אני כן בוחרת להתעלם מכל המגרעות האלה כי התחושה שהספר העביר בי בזמן שקראתי בו הייתה נהדרת! הספר כתוב משני נקודות מבט- של סם ושל גרייס, והקורא באמת מתוודע לאהבה מדהימה בין שניהם והתיאורים נשמעים כל כך אמיתיים שזה פשוט בלתי אפשר לא להיסחף בנקודה מסויימת אחרי סיפור האהבה שלהם!
בנוסף, לא קיבלתי את בלה סוואן ואת אדוארד קאלן לקריאה חוזרת, שזה גם היה מאוד נחמד. כי גרייס היא פשוט לא בלה, למרות שאהבה שלה חזקה, היא בחורה עצמאית, חזקה, נאמנה לעצמה ובעיקר עם כל האהבה לסם היא לא מאבדת את עצמה.
וסם שונה מאדוארד\ג'ייקוב - הוא לא מתייחס לגרייס כאילו היא הרכוש שלו, הוא מעריץ אותה ואת האישיות החזקה שלה, נותן לה את המרחב שלה לקבל החלטות גם ולקחת שליטה על חייה (אין לי כוח להתחיל אפילו לדבר על המערכת יחסים החולנית של בלה\אדוארד)

בקיצור, הספר ממש מומלץ!! מגי שמה יותר דגש על רגשות ופחות על עלילה, דבר שדווקא פועל לטובתה בסופו של דבר.

אני לא חושבת שרעד דומה לדמדומים.
בכלל לא.
הוא הרבה יותר טוב. ברמה הרבה יותר גבוהה.
למרות שאין לי באמת משהו נגד דמדומים, ובכל מקרה, איך קישרתם את שני הספרים?
טוב, אולי שני הספרים מתמקדים באהבתם של הגיבורים הראשיים, והבנים הם בעלי הכוחות, אבל חוץ מזה - זהו!

רעד מסופר משתי נקודות מבט, זו של סאם - נער שננשך לפני דיי הרבה זמן והציל את חייה של גרייס בעבר.
וגרייס - בת אנוש שננשכה אבל מעולם לא עברה שינוי צורה.
אני חושבת שההחלטה שהסיפור מסופר משתי נקודות מבט עושה אותו טוב יותר, ברור יותר, ועם כך גם מבלבל לפעמים.
הייתה פעם אחת שקראתי פרק והתבלבלתי כשהסופרת השתמשה בפועל בלשון זכר.

הכתיבה מעולה, הדמויות נחמדות, העלילה בסדר, הקטע של הזאבים בלבל אותי, כלומר, למה גרייס לא שינתה צורה?
הפיתרון לא היה ברור בספר כל כך.
היו כמה וכמה דברים עם סוף פתוח, אני מאוד מקווה שבספר ההמשך הסופרת תפצה אותי על זה, ואם לא אז אני אזמום התנקשות (רק אל תגידו לה!!).

אין לי עוד מה להגיד, סביר להניח שאלו שאהבו את דימדומים יאהבו את הספר הזה, אבל זה לא אומר שהספר הזה דומה לדמדומים! הוא רק בסגנון קצת דומה.
אני ממליצה עליו בחום.

קראתי את הספר באנגלית. אחרי עיון קצר בתרגום העברי (הגרוע במיוחד, למותר לציין) הבנתי שהמקור פשוט טוב יותר. אבל, אל תבינו אותי לא נכון - הרי המקור הוא על הפנים, אם כן: כיצד הייתי מדרגת את הספר? כוכב אחד, וגם זה רק על העטיפה המעוצבת...

בספר הזה יש לכאורה מרכיבים שיכלו להיות חביבים, אלא שנראה כאילו הסופרת רצתה לשלב בין דמדומים - קדרת ערפדים מבעבעת ומטופשת - בין סיפור אהבה רומנטי בסגנון "רומיאו ויוליה", משמע: שני עולמות. הבת באה, בד"כ, מהעולם המעודן והנשי - והבחור מבין חיות הטרף. כמו טרזן, אם אפשר לערוך את ההשוואה.
הכתיבה רדודה למדי ונראה כאילו הסופרת מנסה לשלב מילים כביכול מתוחכמות בעלילה חסרת תוכן, קצב, חיוניות ועניין. הדמויות אינן אמינות בעליל ורגשותיהן חלולים מאין כמוהן. במקום לצייר לקורא תמונה "שגרתית" של סיפור אהבה בלתי אפשרי - הסופרת רק מראה לנו אותם באופן פיזי (תמונת מצב: הוא רוכן מעליה, היא מרגישה את נשימותיו, הוא מקשיב לליבה הפועם וכן הלאה), הרגשות לא יועברו מאליהם, כמובן, וזה משהו שהסופרת לא קלטה.

הניסיונות החוזרים ונשנים שלה, שכולם, כדרך אגב, ירדו לטמיון - לשפר את קו העלילה ולהמציא דמויות חדשות ולא קשורות שרק מקשות על העלילה ואמנם מפתחות אותם אך רק מעלות את רמת האכזבה והשעמום.
מצד אחד, היא מנסה להערים עלינו מידע שאמור לזעזע אותנו ו\או לגרום לנו להמשיך ולרצות לקרוא ו\או לגרום לנו להשליך את הספר לרצפה. מצד שני, הסיפור הרדוד והשטחי מכריח אותנו להמשיך לקרוא, כי מי יודע - אולי, אם יקרה איזה נס, הסופרת תפתיע ותעניק שינוי חד בעלילה, משהו מפתיע וכובש שמריח ומרגיש כמו נעורים וחייתיות? זה היה יכול לשפר באורח פלא ממש את מצבו העגום של הספר ולהביא לקורא תחושת סיפוק מרגשת של:" הגיע הזמן! עכשיו את מדברת!" אבל זה, לדאבון לבי, לא קרה.

באשר להשוואה לדמדומים, מצאתי שלשני הספרים יש, פרט לתרגום גרוע, הרבה מכנים משותפים כמו קו עלילה גרוע וניסיון עלוב ופתטי לשלב בין פנטזיה למציאות עצובה כביכול, דמויות מפגרות הכוללות ילדה חביבת מראה בעלת הרגל חנוני כלשהו (אצל בלה- חיטוט בביולוגיה, אצל גרייס- ספרייה), חיי חברה עלובים (לשני הצדדים), בן חסר הורמונים ו\או חוט שדרה שנראה כאילו נולד בגיל 16 או 18 ואת קורות חייו - אותם הוא מספר לבחורה בניסיון נואש להקסימה ולהממה, באופן מגוחך להדהים - נראים כאילו הומצאו באותה שנייה במוחה הקודחת של סופרת על ערש דווי...

היי לכולם אני בדיוק עכשיו גמרתי את הספר רעד ופשוט הייתי חייבת לכתוב את הביקורת הזאת ולהגיד מה דעתי, אין לי כל כך עם מי לדבר על ספרים כי כל החברות שלי לא קוראות ואח שלי אומר שאני עושה לו כאב ראש מתי שאני מספרת לו על דברים שקראתי אז ככה הגעתי אליכם ואני מקווה שתקראו את הביקורת שלי.

אוקיי אני בביקורת הזו לא יגזים בספויילרים אולי רק 1 או 2 , זה הספר השני שאני קוראת של מגי סטיווטר (הספר הראשון היה נערי העורב) ואני ממש אוהבת את הכתיבה שלה, היא יכולה להפוך אירועים משעממים לאירועים שאני פשוט בולעת כל מילה שכתוב בספר.

אני אהבתי את הדמויות, גרייס היא קצת דומה לבובה על חוט אבל זה לא כל כך משנה העיקר שזה משתלב נהדר בספר, סם ממש חמוד ואהבתי את זה שמגי עשתה את העיניים שלו כמיוחדות ביותר כי לדעתי עיניים זה כמו מראה לנשמה. אגב מי שלא יודע העיניים שלו צהובות וזה לא ספויילר זה כתוב בתקציר.

טוב עכשיו אני יעשה ספויילר עכשיו אז אני אומרת מעכשיו, גרייס וסם הכירו לראשונה כשסם הציל אותה מלהיות מאכל של חברי להקתו מתי שהיא הייתה בת 11 , אחרי 6 שנים מתברר שסם וגרייס עדיין לא שכחו זה מזו, סם תמיד הסתכל עליה מהיערות וגרייס תמיד חיפשה אותו ביערות . אגב אני לא רוצה לקלקל לכם אבל אני רק רוצה להגיד שסם הוא יכול גם להפוך לבן אנוש, אני לא אומרת איך או מתי רק להגיד את זה כי זה קשור לחלק שאהבתי בספר.

טוב עוד ספויילר מתי שסם וגרייס היו בחנות ממתקים והמוכרת שאלה כמה זמן הם ביחד וסם ענה 6 שנים אני יודעת זה נדוש והכל אבל אני לא שמתי לב שפשוט מחצתי את הספר בחיבוק שלי שלא תחשבו שאני מתרגשת מכל דבר פשוט אני אוהבת את זה שעברו 6 שנים והוא לא שכח אותה למרות שהוא היה זאב והיא בת אדם...

בקיצור אני נורא אהבתי את הספר יש כאלה שמשווים אותו לצל לילה אבל יותר אהבתי את רעד מצל לילה כי הדמויות ברעד יותר עמוקות ויותר מובנות הרגשות שלהם.

אני מקווה שהביקורת יצאה טוב כי כל מה שכתבתי עכשיו פשוט היה פריקת חוויות מהספר ולדעתי הכל אמת.

הרעד- הספר בהחלט העביר בי רעד.
השהות- הספר שהה אצלי הרבה זמן. הו הו, המון המון זמן. מהיום השני ללימודים עד היום האחרון ללימודים. שלא תבינו לא נכון, גמרתי את הספר בכמה ימים. אבל עד שהתחלתי אותו...
נצח- אזכור את הספר לנצח.
טוב, כן.
קצת דרמטי מצידי.
אבל הפתיחה לביקורת הייתה לי בראש מלא זמן, והייתי חייב להשתמש בה גם אם אני מרגיש מפגר כשאני כותב אותה.
טוב, אז...
בואו נדבר קצת על הכריכה.
אז, במחיאות כפיים אני מכריז על נושא מספר 1:

הכריכה:
הכריכה היא לא הדבר הכי מושך שראיתי בחיי.
ענפים, שלג, ועוד ענפים.
אה, כן. כמה טיפות דם בולטות. (אהם, משחקי הרעב מישהו?- לא אמרתי כלום לא אמרתי כלום...)
אחרי שקראתי את אחת הביקורות באתר, הבחנתי בזאב. ולא, אין לי בעיית ראייה. אפילו אין לי משקפיים. פשוט לא ראיתי אותו.
הבעיה העיקרית בכריכה שאין בה שום רמז לעלילה. אנחנו לא יכולים להבין מה יהיה בספר. ועכשיו, אחרי שהזכרתי קודם את משחקי הרעב, אקח אותו כדוגמה.
גם במשחקי הרעב אנחנו לא יכולים לדעת על מה ממש תהיה העלילה. אפשר רק להבין שהספר הולך להיות מותח. (למרות התמונה הפדופילית).
אבל משהו בכריכה של רעד היה... ריקני כזה. כאילו מתאמץ להיות עמוק, להעביר לי מסר כלשהו- אבל כלום. זירו. נאדה.
ציון- 5 מתוך 10.

ועכשיו, ברוב מחיאות כפיים... נעבור לתקציר!

התקציר:
הו, האימה.
פשוט מזעזע. באמת העביר בי רעד. ובחילה. ועוד כמה דברים שלטובתכם לא אזכיר.
איבדתי את הסופרת במילה "הרעד". לייעדתכם, "הרעד" היא המילה הראשונה בתקציר.
פשוט נורא.
אין כאן שום דבר מושך. היא בסך הכול מעבירה לנו פיסה מהחיים של גרייס. פיסה רגילה לחלוטין, האמת.
ציון-2 מתוך עשר. וגם שתי הנקודות האלה בגלל הציור היפה.
דרך אגב, אתם יודעים שהסופרת ציירה את הכריכה?
ועכשיו נעבור לנושא הבא- ההתחלה.


ההתחלה:
יפה מאוד.
הספר נפתח מצוין.
קצת הומור, ומאוד אמין ומציאותי. (עד כמה שאפשר לקרוא לאנשי זאב 'מציאותיים'...)

ציון- 8 מתוך 10


האמצע:
באמצע בהחלט חלה קצת ירידה. לא גדולה עד שכמעט נטשתי את הספר, אלא פשוט... היה פחות טוב מההתחלה.
אבל אלה היו עשרים עמודים. לא משהו נורא.

ציון- 7 מתוך עשר.

הסוף:
הסוף, הוא, כמובן, השיא.
לא היה איזה קרב מרתק, אבל בהחלט היו קטעים שהייתי במתח.

ציון: 18 מתוך עשרים.
העלילה: גרייס היא נערה קצת שונה. אוהבת לקרוא. שקטה. מעריצה זאבים ונותנת להם לטרוף אותה. מתאהבת בזאב. (היא קצת קיצונית, לא? נו טוב, על זה נדבר בקטגוריה הבאה...)
ואז כמובן, מתברר שהזאב הספציפי בו היא מאוהבת הוא אדם זאב, שנמצא בלהקה של אנשי זאב, שכשקר- הם זאבים. כשחם- הם בני אדם. ואז, גרייס וסאם (אדם הזאב) מתאהבים (כמה מפתיע! אני הייתי כל כך המום עד שכמעט חטפתי התקף לב!) ומתברר שסאם עקב אחרי גרייס בצורת זאב כל השנים, וכשהיה אדם פחד לדבר איתה.
וכמובן שיש דילמות רבות, כי גרייס ננשכה על ידי הזאבים ומסיבה לא ידועה (בסוף היא כן ידועה, למיטב זכרוני.) היא לא הופכת לזאבה. ויש עוד נערת זאב חולת נפש שרוצה לרצוח את גרייס, ושבעוד שנה סאם יהפוך לזאב לנצח.
אני יודע, עד עכשיו דיברתי על הספר כאילו אני קוטל אותו.
ובאמת שהייתי יכול לקטול אותו, כי יש בו כל כך הרבה פגמים והוא די מעורר רחמים.
אבל משום מה, נהניתי ממנו. התחברתי לדמויות. וכמה שהוא היה צפוי וקיטשי להחריד, נהניתי. מאוד נהניתי.
ציון- 15 מתוך עשרים.
הדמויות:
אין לי כוח עכשיו לכתוב על מאות הדמויות שיש שם, לכן אדבר רק על גרייס.
הו, גרייס.
את חתיכת פוסטמה לא נורמלית.
את מאוהבת בזאב. ולא, לא אכפת לי ש "תמיד הרגשת שהוא אנושי".
אכפת לי מזה שאת פאקינג מאוהבת בזאב.
זה כמו שאני אתאהב בלונה לאבגוד, הדגה שלי. או בניקו וננה, הכלבים שלי.
רציני?
ועוד יותר גרוע. מרוב שאת מאוהבת בזאב שלך, ומרוב שהוא מאוהב בך, את נתת לו לכרסם לך את הרגל ביחד עם כל הלהקה שלו.
פשוט פנטסתי! כשתהיה לי חברה, אני אציע לה לכרסם לי את הרגל.
אני מניח שאחר כך כבר לא תהיה לי חברה. אבל נעל תקועה במצח? כן, בהחלט.
אבל את נחמדה, גרייס. כי את תמימה. ההורים שלך לא עוזרים לך בכלום ואת מתמודדת.
אבל את בכל מקרה סתומה.
אני מתעקש.

ציון- 12 מתוך עשרים.

ציון כללי- (מחשבון... מיצוי, במתמטיקה, תנו כבוד!)

67 מתוך מאה.
לא מדהים, אבל עובר.
אבל אני בכל זאת אתן לו 4 כוכבים ואקרא את "שהות", ההמשך.
אני פשוט ילד מקסים.
דרך אגב, בוורד כתבתי את הביקורת באלכסון ובכתב בולט (רק חלק מהמילים). אבל אני תמיד שוכח איך עושים את זה בסימניה.
רק שתדעו.

הא, והבא בתור שיגיד שזאת העתקה מדמדומים, אצווה עליו לשמוע את "ביט הביטי", שזה עונש יותר גרוע ממוות!