ביקורת ספרותית על גנבת הספרים מאת מרקוס זוסאק
ספר מעולה

---

בני אדם הם יצורים אכזריים. מכונות הרג משומנות וחסרות רחמים, שחושבות על עצמן וקצת מעבר. אנחנו משתעממים מהנורמאליות הנוחה ומתעניינים בטרגדיות ורוע, לא רוצים סוף טוב כי זה לא מעניין, נואשים מהחיים חסרי התוכן והייחודיות שלנו. נהנים להרוס, מתחמקים מלתקן. מבלגנים את החדר, ומקווים שמישהו אחר יסדר אותו. בונים את כל שורת הדומינו הארוכה כדי אחר כך להפיל את כל האבנים, אחת אחרי השנייה. מועכים את הסיגריה על המדרכה, או מניחים בצד מאחורי הגב את עטיפת הביסלי כי הפח רחוק מדי ולא כיף להחזיק את זה ביד.
החיים שלי הם אוסף של פיסות כפויות טובה. לעזאזל, אני כפוית טובה.
לא הכרתי מימיי אדם אחד שנפטר. אני מתבכיינת כמו ילדה קטנה כשמפציצים את תל אביב, ונושמת לרווחה כשהטילים מכוונים רק אל באר שבע. לא הודיתי על אף שקל שקיבלתי מאימא כדי לקנות קופסת פופקורן חדשה. כעסתי בלבי כשקיבלתי מסבתא שלי תיק משומש ליום הולדתי, וכשנאלצתי להתחלק עם ההורים חצי-חצי על מחיר של אייפון חדש. אני בוהה בציון 93 בלשון וזועפת. אני מסתכלת על מכנסי הג'ינס שהפכו מלבנות לאפורות- חיוורות בכביסה ותוהה כמה זמן יצטרכו להתאקלם בארון עד שאוכל לזרוק אותן.
אני יכולה להמשיך עוד ועוד, מוכיחה לעצמי שאני אכזרית וכפוית טובה.
זה לא סיפור על שואה. זה לא סיפור מטיף.
זה סיפור על בית. על אהבה. על חום.
זה סיפור מיוחד, סיפור מעיק. מילים על מילים, ספר בתוך ספר. סוף שמוביל אותי אל ההתחלה, ואז שוב אל הסוף. ליזל הקטנה ואז ליזל בת ארבע-עשרה ואז ליזל הזקנה ואז ליזל הקטנה.
ואני אוהבת את הדמויות; את ליזל ממינגר הקטנה והעקשנית, האנס השליו והאקורדין, את רוזה המקללת (גם את המוות בכבודו ובעצמו), את מקס הנוצתי ואת רודי/ג'סי אוונס.

~דמיינו תמונה~

ילדה יושבת מול המחשב, משפשפת את מצחה, כותבת מילה ומוחקת. עוד אחת. מוחקת. היא נושמת נשימות שטוחות וכבדות, מסתכלת על החדר הלוך ושוב, מסתובבת בכיסא בחוסר ביטחון.
מה לכתוב?

קראתי את הספר בעקבות הסרט. נשביתי בקסמו של המוות, ובקסמן של המילים.
קראתי את העמוד האחרון הכי לאט שיכולתי, כי הרגשתי שהספר נוזל לי מבין האצבעות, המילים שהוא נותן לי במתנה הולכות ונגמרות.
כל מילה היא מתנה.
גם מנערת המילים ידעה את זה, גם מקס ידע את זה. הם נתנו לי מתנות יקרות ערך, אבל לקחו משהו בתמורה. הם לקחו חלק קטן מהלב שלי, ועכשיו הוא איתם. וזה לא חלק קטן כמו שאר הספרים, שצובטים לי חתיכה ומשאירים לי אחת קטנה במקומה. גנבת הספרים לקחה לי נתח יפה, ולא הסתפקה בפחות. ואני מרגישה את זה, באמת. מין חור כזה. אבל היא השאירה לי במקום זה את המתנות שלה, שמחממות לי את הלב וגורמות לי לחייך אפילו שאני מרגישה אכזרית, וכפוית טובה.

~סצנה~

ילדה ואמא יושבות בתחנת אוטובוס. הילדה שקועה באייפון. אישה מבוגרת יושבת לצידה, וכשמגיע הקו הנכון, היא נעמדת ומגששת לעבר הדלת. היא מתכופפת כולה, וממש נעזרת בשתי הידיים כדי לעלות על המדרגה הקטנה שמפרידה בינה לבין כלי התחבורה. הנהג רק בוהה. הנוסעים אטומים. הילדה מרימה את מבטה מהאייפון, מסתכלת, ולא עושה כלום.

אז בסופו של דבר האישה עלתה, כן. אבל לא עזרתי לה. המחשבה לעזור בקושי עברה במוחי, מיד מוחלפת במיליון סיבות למה זה לא כדאי ולא נעים.
אני אנוכית.
הרי רודי והאנס יכלו לסכן את עצמם ולחלק לחם ליהודים. ככה סתם, בגלל לב טוב.
ומה הייתי עושה? בוהה בהם, ביהודים המטונפים והמגעילים ומתרצת מיליון תשובות למה עדיף שלא אעזור. והאשמה הזו אוכלת אותי.
אז האנס, אני מבטיחה שאהיה טובה יותר. רודי, פעם הבאה אעזור לזקנה.
וגנבת הספרים, עזרת לי לנסות להיות בן אדם טוב יותר.

תודה.

» ביקורות נוספות של fairy tale
» ביקורות נוספות על גנבת הספרים