ביקורת ספרותית על חיי פיי מאת יאן מרטל
ספר מעולה

---

בסיום כיתה ו׳, התחיל ילד מהכיתה שלי לקרוא לי בכינוי ״חיבה״, אך למען האמת היה מלגלג ומציק. הוא קרא לי ״״, מעין ווריאציה מעוותת של שמי המקורי, שם שכל כולו נוצר כדי להרגיז, לדכא, ובלילות מתחת לשמיכה גם לפגוע בי מאוד. כן, מדהים עד כמה שינוי השם המקורי לצורה מעט שונה יכולה לפגוע באדם אחר. עד סוף כיתה ז׳ דבק בי השם כשילדי השכבה נהנו לקרוא לי כך מדי פעם, מודעים להשפעה שלו עליי.
העניין נגמר אחרי הצקה אחת ביום שבו הייתי במצב רוח קצת יותר מדי רע, ולבסוף בילד כועס שמשפשף את לחיו האדומה בהלם.
בכל מקרה, הדמות הראשית של הסיפור המופלא הזה התמודדה עם הבעיה קצת אחרת, והפכה את שמה המביש ״פיסין״, שכמובן מיד נהגה ״פיסינג״ (משתין), לשם ״פיי״- עגול, ועם זאת אינסופי.

*************

התחלתי לקרוא את הספר בחששות כבדים, אבל הסיפור נשמע כל כך מרתק- שלא יכולתי לעמוד בפיתוי.
פיי מספר את סיפורו בצורה עצובה ומשעשעת, מצמררת ומלאת תקווה.
הסיפור על הילד ההודי שנתקע בסירת הצלה באמצע האוקיינוס השקט עם דבר מלבד חברתם של צבוע פראי, זברה עם רגל שבורה, אורנ-אוטן שאיבדה את ילדיה, וטיגריס מפואר, ומיותר לומר-מסוכן להחריד.

הספר לא פחות ממרתק, מזוויע ומבחיל, מסע הישרדות מדהים שגורם לכך שנער צמחוני המאמין בארבע דתות שונות- לא רק שיאכל (ולמרבה הזוועה גם יהרוג וימצוץ) דגים, צבי ים וציפורים (!!!)- אלא גם יאבד כמעט כל תקווה אל מול האוקיינוס, שכמו שמו- הוא עגול ואינסופי.
הצטמררתי כשלקראת סוף הספר דיבר על הפשטת עורה של חיה ואכילת איבריה הפנימיים בצורה כל כך פשטנית ויבשה, מצדיק את מה שאמר לפני זה- אפשר להתרגל להכל- אפילו להריגה. או שאולי פשוט כבר לא מצא טעם לרחם על משהו מלמד עצמו-
עצמו, וריצ׳רד פרקר, הטיגריס שלטענתו החזיק אותו בחיים וערני, העניק לו מטרה וכוח. האמת היא שאני מבינה למה כל כך נפגע כשעזב אותו ריצ׳רד פרקר, נטש אותו ללא מבט פרידה אחרי שבועות וחודשים של חיים-חצי חיים יחד.
פיי קיווה שנוצר חיבור כלשהו בינו לבין הטיגריס, חיבור שכנראה לא באמת נוצר. הטיגריס אפילו לא העניק סוף שהיה כל כך חשוב לקשר שלהם, אינסופיות של פיי, לאינסופיות של האוקיינוס.

ובכל זאת, הספר לא היה רק מזעזע;
לא יכולתי שלא לצחוק ולבכות גם יחד כשהרג במו ידיו דג, מלקה את עצמו נפשית על כך שהפך לרוצח, ומיד אחר כך אכל אותו בתאווה.
לא יכולתי שלא לגחך כשהנער ניחלץ לעזרתו של טיגריס וניסה להעלותו לסיפון, וכשהבין מה הוא עושה (וואט אין דה וורלד?) מיהר לצרוח על הטיגריס- שהפך בין רגע מיצור חסר ישע לטורף אימתני- שיטבע ויגווע ללא כל רחמים.


לנימת סיום, אומר שמבין שני הסיפורים שהוצגו בספר, אני דווקא מאמינה לשני, האחד שהיה יותר נוראי ויותר מזוויע. דווקא הוא, משום שאני חושבת שפיי היה כל כך המום ממה שראה, שלא יכל לשאת את הסיפור "האמיתי" וסיפר (או הזה) במקומו מעשייה קצת יותר יפה, ויותר מניחה את הדעת (כמו שנכתב בסוף הספר, אפילו הכתבים שלא האמינו לסיפורו על הטיגריס העדיפו לתעד את הגרסה הזו- מאשר את הגרסה ה"מקורית").

ועל ספר מטלטל שכזה, עוצר נשימה שכזה, עם סוף שכזה- אני מורידה את הכובע, ומתארת לעצמי שבמקומו של פיי הייתי נהרגת ממזמן.
אל תחמיצו.

» ביקורות נוספות של fairy tale
» ביקורות נוספות על חיי פיי