לפני שנתיים הלכנו לטיול בנחל דרגות, נחל שנחשב אחד מהקשים בארץ (אפילו מסוכן, לפי המדריך הפסימי שנתקלנו בו בדרך). דשדשנו במים ירוקים, עשינו סנפלינג על קירות של אבן, תכלס- זו הייתה חוויה מדהימה. אבל יש דבר אחד שאני לא אוכל לשכוח מאותו טיול; זה היה לקראת הסוף, והגענו לירידה קטנה שהיה צריך להתיישב על הישבן כדי לעבור אותה. קודם אחותי, אחר כך אני, אחר כך חבר של אבא שלי שהצטרף אלינו לטיול. אבא שלי החליט לעשות חוכמות- ובמקום לשבת, הגיע למסקנה שהוא יכול לעבור דרך החריץ שם בין האבנים, ומשם חבר שלו (שהיה בסביבות המטר שמונים פלוס פלוס) ״יתפוס״ אותו ויעזור לו להגיע לקרקע בטוחה. אבל שנייה אחרי שהוא החליק שם בחריץ הגבוה, אותו חבר צעק ״לא!״, כשהבין שבעצם ההסתברות שהוא יתפוס אותו לא גבוהה כמו שהם חשבו- אבל זה היה מאוחר מדי. אבא שלי כבר הדרדר שם בחריץ הקטן.
אני לא יכולה לתאר איך הרגשתי- הלב שלי עצר לשנייה, כשראיתי שהכיוון שהוא צולל אליו הוא בדיוק אל אבן שפיצית שם בדרך. צועקת ׳אבא!׳ קטן והיסטרי, מדמיינת את
הראש שלו נוחת על האבן הזו ונסדק. הזמן נעמד, ורק אבא שלי זז בסלואו- מושן, והדמיון שלי יוצר תמונות מעורפלות שלו נופל על הראש, ואז הוא מתאפס אל אבא ושוב מדמיין את הפגיעה.
ברגע האחרון נשלחה הברך שלו להציל את המצב, והוא יצא מזה בצליעה קלה ולא יותר. אבל מה מנע ממנו ליפול בצורה יותר גרועה? מה מנע מהראש של אבא שלי להתפצפץ על האבן? לא, זה לא רק אינסטינקטים טובים. אגלה לכם סוד.
מזל.
הו, כן. הכל כאן זה מזל. כל דבר שיש לי ולכם הוא סך הכל מזל. קצת מפחיד לחשוב על זה ככה, לא? מזל שאני חכמה. מזל שאני יודעת לכתוב. מזל שיש לי הורים אוהבים. מזל שאני טובה בספורט. מזל שאבא שלי עובד, ומרוויח. מזל שלא נולדתי בתור מקק, או בעידן הדינוזאורים.
מזל שלא נולדתי בזמן של פלישת חייזרים.
********
הדעות שלי חלוקות לגבי הספר הזה- הרעיון המקורי, המרתק, עשה את העבודה.
גם הכתיבה הייתה טובה, למרות שלא הרבה מעל הציפיות שלי מספר נוער.
אבל הדמויות הן אלה שהרסו לי. סיפור האהבה בין הדמות הראשית לבין הבחור שהציל אותה הרגיש לי דביק מדי; ובכלל, אוון לא היה מציאותי. הבחור יפה. מצחיק. חכם. רגיש. יפה. מסתורי. חזק. יפה. כן, כמות הפעמים שהדמות הראשית מזכירה את זה מרחיקת- לכת, והצליחה לשגע אותי. לא מצאתי בו פגם אחד! הוא פשוט הבחור המושלם שאוהב את קטניס. סליחה, קטסה. לא. רגע. קאסיה? הו, כן! קאסי.
אופס.
האמת היא שלא יפה לזלזל ככה בספר- הוא באמת היה טוב. כמו זריקת אנדרנלין, כמו סרט אקשן ורומן בו זמנית.
אז נכון, לא כל כך אהבתי את הדמות הראשית- הרגשתי שאני קוראת את אותה אחת שכבר קראתי המון. קטניס בגלגול מספר שלוש. או אולי בעצם חמש? הפסקתי לספור. ואת הבן זוג שלה גם לא חיבבתי רוב הזמן, שהיה התמצית של אדוארד ופיטה ואולי גם גייל ופרינס צ׳ארמינג. טוב, לא תמיד- הוא לא מנצנץ באור- אז זה כבר יתרון משמעותי.
שוב אני מרושעת.
היו סיפורים מקבילים שבהחלט מצאו חן בעיניי, עם דמויות שבנויות הרבה יותר טוב ועגול ממיס קטניס ואדוארד, והעניקו נפח לסיפור הראשי. ושוב, הרעיון היה מצוין.
אבל הוא לא הזיז כלום אצלי. אמרתי באחת הביקורות שלי שספרים לוקחים נתח מהלב שלי ומשאירים לי מתנה במקומו-ואני לא בטוחה שהספר הזה לקח לו משהו.
הוא פשוט נמצא שם, עוד ספר טוב ומקורי שקראתי. וזהו. עוד אנשים אמיצים מדהימים ויפים עם כמויות עודפות של מזל וכישרון שמצאו לעצמן בני זוג בעיצומו של סוף עידן האנושות.
הו, אני לא יודעת. כנראה שאחרי רצף של ספרים כל כך טובים, אני מתקשה להתרגש מספרים ברמה נמוכה יותר.
לבוגרי סימניה- כנראה אפשר לוותר. אבל הנוער שכאן, וול, אני בטוחה שמאוד יהנה ממשחקי הרעב דור 2.
שוב אני מרשעת.
אוף.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
