ביקורת ספרותית על סטונר מאת ג'ון ויליאמס
ספר מעולה

---

אם סיימתם את השורות האחרונות שבספר בתחושת רחמים או פספוס כלפי סטונר. הרי שלא למדתם דבר.
קרוב ל-300 עמודים מרתקים גוללו שני סיפורים מקבילים, המשיקים זה לזה רק בנקודות קצרות ונדירות: האחד על אדם אפור בשם סטונר – המנהל את חייו בתוך עולם פחדני וחסר תוחלת, ללא אהבה, ורצוף כשלונות; הסיפור השני הוא על עולם פנימי עשיר, מלא בשליחות, תשוקה, אומץ והנאה.
סטונר מגיע לאוניברסיטה בתור נער שקט וצייתן. הוא לא מכיר דבר מלבד חלקת האדמה שבה גדל, אליה הוא אמור לשוב בתום לימודיו, ולכלות בה את ימיו, ללא תכלית מיוחדת או כל ייחוד ביחס לדורות שקדמו לו.
אך איזשהו שיר של שייקספיר מצליח להבקיע את חומת האדישות של סטונר. לפתע הוא נוכח שביכולתו להבין באופן מדויק ואמיתי את מילותיו של המשורר המדברות אליו ממרחק של שלוש מאות שנה. הוא נשאב במהרה לעולם הספרות ודעתו נפרסת על מרחבי מקום וזמן שאין ביכולתה של חלקת האדמה של הוריו להכיל. הוא משנה ללא פחד את מסלול חייו ובוחר לעסוק במה שהוא אוהב.
כמרצה צעיר מנסה סטונר להעביר לתלמידיו את ההתלהבות הפנימית שלו מעולם הספרות. אך המטרה שלו אינה נובעת מתוך רצון לזכות באיזושהי הכרה ואף לא כדי להינות מהדיאלוג שיקיים איתם. הסיבה היחידה היא שהוא רוצה שהם יחוו את ההנאה שהוא חווה כשהיה בגילם ונחשף לעולם זה. כאשר נוכח סטונר שאין ביכולתו להעביר את עולמו הפנימי לתלמידיו הוא חש צער. זוהי הנקודה המכריעה בהבנת הספר – הצער שחש סטונר אינו כלפי עצמו אלא כלפי תלמידיו.
אני מסוגל להבין שאנשים עלולים לחוש שסטונר נכה רגשית, ואף שמתי מעט מן הקוראים היו מוכנים להתחלף איתו. אך כשאני קורא את הספר הזה בעולם שבו לכל אחד יש צורך נואש להחצין את עצמו, לתעד כל רגע מחייו בעמוד הפייסבוק שלו. בעולם שבו אנשים משוועים לפרסום ומעמד חברתי וזקוקים ללגיטימציה מאנשים אחרים בכל דבר שהם עושים, איני יכול שלא להעריץ את סטונר ולקנא בו על סגולותיו.

» ביקורות נוספות של צבי
» ביקורות נוספות על סטונר