ביקורת ספרותית על החטא ועונשו (1995) מאת פיודור דוסטויבסקי
ספר טוב

---

זהו ספר שמדבר על הפער בין התאוריה לפרקטיקה, בין מה שהאדם מאמין בו וצו המצפון שעל פיו הוא פועל, לבין הצורה שמקבלים החיים שלו הלכה ומעשה, והמקום שמייעדת לו החברה למלא. הפער הזה הוא עצום ואולי אף אבסורדי ומקומם, אבל דוסטויבסקי מנסה להראות שההשלמה עם הפער הזה היא תהליך הכרחי.
הפער מודגש בכל דמות כמעט: סוניה מאמינה גדולה בנצרות ופועלת על פי צו המוסר, אך בפרקטיקה היא זונה.
לוז'ין הוא אדם עם הרבה מוסר עבודה שמאמין בקפיטליזם ובכוחו של האדם לדאוג לגורלו, אך בפרקטיקה הוא אגואיסט עד כדי שפלות הניזון מחוסר האונים של הזולת.
לבזיאטניקוב הוא סוציאליסט שמנסה לשנות את החברה כולה כדי לגאול את כל העניים, אך בפרקטיקה הוא אדם חסר אמצעים ופשוט, ואפילו לועגים לו על המטרה הלא ראלית שהוא מציב לעצמו.

רסקולניקוב אינו מוכן לקבל את הפער הזה. הוא מאמץ תאוריה שנויה במחלוקת שמעמידה בידי אינטלגנטים גדולים (למשל הוא עצמו) את הזכות המוסרית למעשי אכזריות במידה והם חושבים שביצועם יביא לתועלת מוסרית רבה. תהליך ההשתכנעות של גיבורנו בתיאוריה הזאת קודם להווה הסיפורי מכיוון שזה לא חשוב והעיסוק כאן הוא בפרקטיקה. מה שמביא את רסקולניקוב לביצוע הפשע הוא בדיוק חוסר ההשלמה עם הפער, הן אצלו (אמונה בתיאוריה שהוא לא מעז להוציא אל הפועל) והן אצל סוניה שעליה שומע מאביה השיכור, ואצל אחותו דוניה שלמרות מוסריותה הפנימית סוחרת בדבר גרוע יותר מסקס - נישואים.
(ספוילרים)
מהר מאוד נתקל רסקולניקוב בקשיים גדולים לגשר בין התאוריה לפרקטיקה, מיד אחרי הפשע הוא נתקף בחולשה ורגשות אשם ולא מעז אפילו לקצור את הפירות, שהיו באופן אירוני ה"הצדקה" של הפשע. פורפירי החוקר יודע היטב שברגע שיגיע רסקולניקוב להכרה שהפער הזה לא ניתן לגישור, הוא יבוא להתוודות.
נראה קצת מצחיק שבאיזשהו שלב הולך רסקולניקוב המיוסר אל סווידריגאילוב העלוב כדי למצוא איזושהי תשובה או עצה. הסיבה לכך היא הניהיליזם של סווידריגאילוב - אדם שאין לו תיאוריה, לא מאמין בכלום, ולכן לא מתקיים אצלו שום פער. לכאורה נראה שסווידריגאילוב הוא הדמות הכי חכמה, אך ההתאבדות שלו מראה שהאמונה והתאוריה מקיימות את האדם לא פחות מהפרקטיקה, ובהיעדרן הוא יימצא מהר מאוד שאין לו בשביל מה לחיות.
התשובה היחידה לרסקולניקוב היא ההשלמה עם הפער, שתגיע אליו דרך העונש. הפתרון שמציג רסקולניקוב הוא הכרה בכך שהתאוריה אינה סופית, אלא שההשקפות שלו עוד ישתנו במרוצת הזמן.

הספר הזה הוא כמעט פילוסופי לחלוטין, עב כרס ומתייחס למכלול עצום של דמויות, השקפות ומסרים. צריך לא מעט ימים כדי לקרוא אותו, ולא מעט ימים כדי לתת לו "לשקוע". אני מעדיף כתיבה קצת יותר תמציתית, שימוש קצת יותר צנוע באמצעים אמנותיים וקצת פחות אמירות בספר אחד, אבל זה כבר עניין של טעם אישי.

» ביקורות נוספות של צבי
» ביקורות נוספות על החטא ועונשו (1995)