לא בשעת הקריאה, ממש לא, דווקא עכשיו, שבוע וחצי אחרי, מתחשק לי לבכות (למה מתחשק? דמעות סוררות נתלות בזווית העין. ומה הקשר? כרגע אנחנו בוכים על החטופים ועל ההרוגים ועל החטופים הנרצחים, אז מה הקשר לבכות על האיש ההוא, שאפילו שמו נתלה על הספר בלי שם פרטי, שחי בראשית המאה שעברה ומת באמצעה, והוא לא קשור אלינו בשום צורה. אבל הנפש שלנו פריכה מאוד בשנה ומשהו שחלפה ואין לה סוף, ונפש פריכה קולטת כל צער של כל אחד).

אלה היו הסוגריים הכי ארוכים שכתבתי בזמן האחרון. יכולתי לכתוב את המשפטים הללו ללא סוגריים. אבל סטונר הוא איש של סוגריים. נמצא בסוגריים, חי בתוך סוגריים, מת בתוך סוגריים. סטונר האיש, לא הספר, הוא הערת אגב, הערת אזהרה, סטונר.

רכשתי את הספר כשעולם הקוראים רחש וגעש וסיקר את הספר. והדעות היו לכאן ולכאן. כמעט כולם לכאן ומעטים לכאן. הלכאן הלא חיובי היה במיעוט בולט. כמעט כולם עיטרו אותו בחמישה כוכבים. כשהתחלתי לקרוא ומצאתי אותו, איך להגיד... (מיד אני אגיד) אז גם נטשתי אותו 3 פעמים לאחר קריאת עשרים עמודים ואולי פחות. יש לי תכונה כזאת (קצת מבישה), כשכולם מפליגים בשבחים, ומרעיפים מחמאות, ומתפעמים ומתפעלים, וקושרים כתרים והשצף קצף המתלהב ומתלהם מגיע לי עד לכאן (מטאפורית עולה עד מעבר לקומתי הלא הכי גבוהה) ומטביע אותי, אני נסוגה ונוטשת. כי למה לי להיסחף בזרם, אני אוהבת להיות ייחודית. כולם שואגים יצירת מופת, אני אעקם את אפי.

טעות, טעות.

סטונר הוא יצירת מופת.

אז איך מצאתי אותו תיכף בהתחלה? הבטחתי להגיד. אז הנה.

כל מה שאכתוב על סטונר הספר, מתאים לסטונר האדם וההיפך.

סטונר הוא סתיו, גם באביב ימיו. הוא אפור ואפרורי, לא כמו צבעי אקוורל, אלא כמו צבעי שמן. הוא ציור מופשט. הוא צרוד כמו צ'לו, או כמו פסנתר בלתי מכוון, או כינור שפקע בו מיתר. בעל גבולות ברורים ומקובעים, ובה בשעה הגבולות שלו מטושטשים כמו התבוננות ללא משקפים, כמו בשעה שהחשכה מעמעמת את העולם. כמו נר שעווה נמס. יש בו עקשנות בלתי נדלית מעורבבת עם רכות והתמזגות. סטונר הוא מלך המתמזגים. יש בו תועפות של קסם שנובע מאישיותו המופלאה. ובה בשעה הוא נטול קסם לחלוטין, כמו גזע עץ חום ויבש נטול חן. כלומר, את סטונר צריך להכיר באמת כדי לאהוב, אבל לדאבון לב, גם רוב מי שהכירו אותו היטב חסכו את האהבה הזאת ברשעות, באדישות ובאטימות לב.

קראתי את הספר בשקיקה, כשכבר נפלתי ברשתו, כי כאמור, את סטונר הספר והאדם צריך להכיר, וכשחופרים בעמקי נשמתו מגלים את הזהב הטהור.

על מה הספר? הוא נקרא כמו אוטוביוגרפיה שכתב ג'ון ויליאמס על אישיותו החילופית, שכינה אותה סטונר. אי אפשר שלא לחוש, כי את כל מה שהרגיש וחש וחשב ג'ון ויליאמס הוא הלביש על גיבורו סטונר.
הספר שקע בתרדמה ארוכה מאז שיצא לאור, ונחשב לספר מעומעם וישנוני, או לספר של סופרים, שמטבע עבודתם הם קוראים ספרים נשכחים ומשעממים, אבל בעלי ערך.

עד שהגיע הקהל הרחב וגאל את הספר מתהום הנשייה, שמלאה בספרים מצוינים, אבל לא פופולאריים, ואנחנו זכינו.

אז על מה הספר? על סטודנט לחקלאות שהלך לאוניברסיטה כדי לעזור להוריו, עובדי אדמה קשיי יום, פשוטים ועלובים.
אלא, שאיתרע מזלם והוא נפל ברשתה של הפילוסופיה והספרות, התאהב בחיי הרוח, בלימודי הרוח, והמשיך להעדיף את המילים ומשמעותן על רגבי אדמה קשים ובוגדניים.

סטונר נופל גם ברשתה של עלמת חמד ענוגה, בת עשירים, שמתגלה כנחש נטול מצפון. (ממתי לנחש יש מצפון? מסתבר שיש אנשים נחשיים בעלי שרידי מצפון, אבל אשתו לא).

חיי המשפחה שלו נופלים קורבן לאישיותו ולאישיותה של אשתו ולאישיותה של בתו, ומלבד אהבה ענקית אחת מחוץ לחיי הנישואין, המשפחה מבחינתו, היא שדה קרב שבו מתנהלת מלחמת התשה מטעם צד אחד. וסטונר מתחפר. בעבודה, בשבלוליותו, במילים ומחשבות, בחקירה ספרותית, בכתיבה אקדמית, בחיים חברתיים עלובים למדי. בקיצור, מתחפר בבדידותו.

אז נוסף לכל, כשסטונר מת, דימיתי אותו לדף חרוך, מלא שורות ומילים בלתי מפוענחות, מתפורר. והציור על הכריכה? מזמן לא ראיתי ציור שהולם כל כך את הכתוב.

עכשיו אפשר להיאנח. כן, סטונר הוא יצירת מופת כתובה להפליא. אם אישיותו היא הבינוניות של הבינוניות, הרי שהכתיבה עליו מבריקה ופואטית, משפטים שצריכים לקרוא פעמיים, פסקאות שקוראים כמה פעמים כדי לעלות אל הכוונות הטמונות בהן, ספר שצריכים לקרוא שוב ושוב ושוב.

****


תמיד כשאני רואה סרטים ישנים, עוברת לי בראש המחשבה הפשוטה והקודרת הזאת - שכל האנשים האלה שאני רואה כאן כבר מתו. כולם, עד האחרון שבהם. גם הילד המצחיק הזה עם הנעל.
מה הטעם, לעזאזל? מה זה החיים האלה? אנחנו כאן, נולדים, גדלים, נוסעים, חוזרים, מתחתנים, ילדים, קריירה. ואז, כך או אחרת, פוף. אין יותר. וחמישים, שישים שנים אחר כך, במקרה הטוב, גם העובדה שהיינו פעם נמוגה ונשכחת. עוד עשרים שלושים שנה לאחר מכן, אפילו העובדה שנשכחנו כבר לא תהיה יותר. אני לא מדבר על אנשים גדולים ששינו, נגיד, את ההיסטוריה. לא סטאלין, ג'ורג' וושינגטון, צ'רצ'יל, המינגווי, שפילברג או ג'ון לנון. לא אלה שנכתבו עליהם שתיים שלוש ביוגרפיות, שהשאירו משהו אחריהם, שפעימת קיומם בהיסטוריה עדיין מהדהדת. לא אלה, אלא דווקא רובנו, אנשים רגילים, מורים, מהנדסים, אמהות ואבות, סבים וסבתות, מנכ"לים מלאי חשיבות עצמית, שפים במסעדות יוקרה, חברי כנסת נכבדים, חתני פרס ישראל.
דווקא הספר העל-זמני הזה, ביוגרפיה בדיונית על מישהו, על עוד אחד, אלמוני, מרצה למשהו באוניברסיטת משהו וחייו הלא-מסעירים, הספר הזה מילא אותי יראה. איכשהו, בלי כלום, התמלאתי ביראה כשקראתי את הסיפור המפעים הזה, סיפור על כלום שדווקא שפתו הלאקונית עתירה ברגש ובאהבת החיים, ששואלת בלי קול את השאלות האמיתיות שמלוות כל אחד ואחת מאיתנו לאורך כל חיינו וגורמות לנו מצד אחד לעשות את ההחלטות החשובות ביותר בחיינו, להביא ילדים, ללמוד, להשפיע, לחזור בתשובה או בשאלה, לייסד מהפכות וללכת עם לבנו, ומצד שני להבין את אפסותנו מול הזמן הארור הזה שעובר, שאנחנו פחות מנקודה שחורה בתוך אוקיינוסים של דיו ההיסטוריה, ושיעברו עוד חמש מאות שלושים וארבעה ימי שלישי סתמיים שבהם נחיה, נאכל, נשתה, נביא ילדים ונכדים ונעבוד ונשפיע ונחזור בתשובה ושאלה... ואז נמות. ואז נישכח. ואז אין יותר.
מוזר, שדווקא הספר הזה תפס אותי כל כך, עד שקרה לי משהו שכבר מזמן לא קרה לי, שנשארתי ער עד השעות הקטנות של הלילה רק כדי לסיים אותו כבר. כי לא יכולתי לעזוב. הייתי מרותק, בלי תעלומת רצח, בלי מסתורין או מתח או אפילו רגש. פשוט סיפור חיים קטן של מישהו לא חשוב, שאפילו לא היה באמת. כנראה שפשוט יש בו משהו, בספר הזה. אמת מבעבעת, חסרת רחמים, וההבנה שגם בחוסר המשמעות אפשר ליצור משהו, בועה שבה אפשר להדחיק הכול, שיש בה טעם ומחשבות, שמחה, ילדים, שאפשר להשאיר כאן חותם, אנחנו חשובים, אנחנו חלק מההיסטוריה. אלמוות.
אולי יש דברים שאפשר לעשות, אולי זו המסקנה האחרת שאפשר להבין מהספר, כמו מהחיים ממש. שנכון, החיים עוברים מהר מאוד. רגע אתה בחור מגושם שמגיע משיט-הול, מיזורי כדי ללמוד חקלאות באוניברסיטה, ובמשנהו אתה בן שישים וחמש, עם סרטן סופני (ואחד מתיאורי המוות המפעימים ביותר שיצא לי לקרוא מעולם). אבל גם למה שאתה עושה באמצע יש משמעות. עם מי אתה בוחר לחלוק את חייך, ומדוע. למה לא לוותר, מה לשמור ומה לשכוח. שנכון, בסוף הכול נגמר אותו דבר אבל לפחות בשני הרגעים האלה שאנחנו כן כאן, אפשר למצוא משמעות.


****

נ.ב. תראו את זה:
http://www.youtube.com/watch?v=6Wf8yEb1cwY

רציתי לאהוב אותו, באמת שרציתי.
זאת כמו חותמת איכות כזאת: גם אני קראתי את הספר המשמים הזה והצלחתי לחדור ולראות פנימה אל תוך העומקים הנשגבים שלו ולהתפעם מיופיו הסמוי מן העין!
צר לי, לא עבד.

והבעיה שלי איתו לא היתה השיעמום, דווקא.
נכון שלא קורה בו הרבה, אבל קורה.
הוא מתאר חיים של אדם, תקופה היסטורית מעניינת, תככים ומתחים באקדמיה.
יש בו מספיק כדי להחזיק ספר, הבעיה היא שהוא, סליחה אבל אין לי מילה יפה וגבוהת מצח לזה, פשוט מעצבן.

לא אהבתי את הדמות של הגיבור הפאסיבי, זה שהכל קורה לו וכמעט אף פעם לא לוקח יוזמה או אחריות, שכמעט ולא מנסה לשנות את המצב, חוץ ממתי שכבר היה עדיף לא לעשות כלום.
כולנו כאלה לפעמים? כולנו נותנים לפעמים לחיים לסחוף אותנו, כולנו משלים את עצמנו שיש לנו יותר שליטה על נסיבות חיינו ממה שיש לנו באמת? אולי.
אבל התחושה שלי היתה שסטונר קצת קיצוני בעניין, ובלי סיבות טובות באמת.
הוא נותן לאשתו לנתק את הקשר בינו לבין הבת שלו, משלים עם ההידרדרות של החיים של הבת שלו בבגרותה, משלים עם זה שהמאהבת שלו תעזוב את האוניברסיטה כדי שהוא יוכל המשיך את חייו האפורים והמשמימים ללא שינוי, בלי שום ניסיון להחזיר מלחמה ולהתעקש על הדברים החשובים באמת.
הוא מוצג כאדם שחי על פי העקרונות שלו, אבל מהם העקרונות האלו? לא להרשות שהאוניברסיטה תזדהם בבינוניות אינטלקטואלית? זהו?
אין לו שום עניין בשאלות של חברה ופוליטיקה, מאורעות כמו שתי מלחמות העולם עוברים לידו בלי להשאיר רושם, החיים של הבת שלו הולכים ונהרסים, אם הספר בא להדגים את המונח "מגדל השן" - הוא עשה עבודה טובה, אבל אני בספק אם זאת היה המטרה שלו.

עוד עניין מעצבן הוא הצורה בה מוצגת אשתו של סטונר.
היא הנבל הראשי של הסיפור, אבל היא דמות שטוחה לחלוטין, אין לנו שום הסבר למניעים שלה, להתנהגות שלה, לבחירות שלה.
היא פשוט דמות מוזרה, דמות מהסוג שגורמת לי להרגיש שהיא, ובכן, נכתבה על ידי גבר. גבר ממורמר, אפילו.
דמות מהסוג שהיה מעניין לשמוע את הצד שלה בסיפור, אולי היינו מקבלים זוית שונה לגמרי, מבינים אחרת את כל הסיפור.
אבל אין שום דבר כזה בספר, היא פשוט אישה-מכשפה שכזאת, שכל עניינה בחיים הוא לאמלל את בעלה ואת בתה מסיבות לא ברורות.

אז צלחתי אותו בסופו של דבר, אחרי כמה שבועות.
בחלק מהזמן הכרחתי את עצמי להמשיך, בתקווה שמשהו יקרה פתאום: שאראה את האור, שאבין על מה המהומה.
כמו שאתם מבינים, זה לא קרה.

סטונר, איזו דמות נפלאה בשיממונה.
איזו נחישות והתמדה.
כמה סבלנות והכלה.
הילך עלי קסמים
על אף התסכולים, הכישלונות, ההישגים וההצלחות, סטונר דובק בדרכו הוא.
העדינות באהבה, הרצון להיטיב לחשוב על הפרט על הכלל ועל כולם.

ספר נהדר.

אני מניח שאני לא אהיה מקורי, אבל אני מצטרף לכל עשרות הביקורות המשבחות את הספר. כנראה שבכל זאת יש משקל לחכמת ההמונים.

לכאורה אין בסיפור הזה משהו מיוחד: זהו סיפור חייו של ויליאם סטונר שנולד בחווה בדרום ארה"ב ולאחר מכן עשה קריירה אקדמית מרשימה. העלילה מתחילה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, נמשכת לאחר מכן בשנות השפל הכלכלי הנורא, מלחמת העולם השנייה ולאחריה. לכאורה זהו רומן שגרתי על גבר, אשה, חיי נישואין לא ממש מאושרים, רומן מהצד, מאבקים שכולנו מכירים במקום העבודה ויחסי אב ובתו, אך זהו ממש לא ספר שגרתי. זהו סיפורו של אדם החי חיים סזיפיים אך כל הזמן מחפש משמעות ואהבה. אז מהו סוד הקסם כאן? יתכן כי הסוד נעוץ בעובדה כי הספר גורם לנו לתהות על משמעות חיינו אנו, יתכן כי הסוד הוא בכתיבה הישירה של הסופר והתרגום המצוין של שרון פרמינגר ויתכן כי הקסם הוא בדמותו של סטונר אשר תמיד דבק באמת שלו גם אם עליו לשלם מחירים. אולי העובדה כי הרבה חלקים בספר ממש זהים לביוגרפיה של הסופר, הם שהופכים אותו לכל כך אמין ומדויק. אך יש גם אפשרות נוספת והיא התשובה הסבירה בעייני: כל התשובות נכונות. אני מניח שבכל אחד מאיתנו יש משהו מדמותו של סטונר ולכן קל כל כך להזדהות איתו, בעקר כאשר כולנו צריכים להחליט על מה אנחנו נלחמים ועל מה מוותרים.

אני לא מתרגש מכל מיני סופרלטיבים המודפסים על הכריכה האחורית של ספרים, אך במקרה הזה כל מה שכתוב שם, נכון.

ספר שנקרא מהר מאוד ושווה 5 כוכבים.

הספר מציג באופן מייסר את חייו של "ויליאם סטונר" ובכללן אהבות שנכזבו שאיפות שלא התממשו ובכללי מחזור חיים שלם של ימים שחוזרים על עצמם ברוטינה מייגעת שלא לומר מדכאת כל עמוד מביא את הקורא אל תוך הריק האפרורי ולשגרה העצובה ומלאת האכזבות ומזכיר לנו עד כמה החיים יכולים להיות פשוט סיפור נוסף בעולם-סיפור שלא ממש משאיר חותם...
ציטוט שמופיע כבר בעמוד הראשון מתמצת את התמה של הספר באופן חד ביותר (לא מדובר בספויילר למרות שזה נראה ככה- כמו שכתבתי זה מופיע בעמוד הראשון...) "סטודנט שייתקל במקרה בשמו אולי יתהה בעצלתיים מי היה ויליאם סטונר אך לעתים נדירות ינסה לספק את סקרנותו מעבר לאותה שאלת אגב..... למבוגרים שבהם שמו הוא תזכורת לאחרית המצפה להם ולצעירים הוא צליל בלבד...." אני רק יכול לומר שזה לא רק נשמע מדכא זה באמת מדכא.. או נוגע ללב.. איך שתעדיפו לקרוא לזה..
זו כתיבה רגישה ביותר של ויליאמס על דרמה שטמונה דווקא בחוסר הדרמה שבסיפור -חיי השגרה של מרצה פשוט הספר מלא בחמלה שפשוט זועקת מבין השורות
באופן אישי גרם לי הספר להרהורים על חיי האדם הממוצע ללא פילטרים-משעממים, עצובים, מלאי אובדן ועם שבריר קטן של משמעות
בקיצור מדובר בהמלצה חלוקה, כוונתי-לקורא הרגיל הצמא לדרמה או לדיאלוגים "עשירים" אני מנבא כבר עכשיו שהוא יגמור את הספר ויחשוב שמדובר בטקסט מנומנם שלא לומר נטול עניין ומשעמם להחריד אבל וכמו שנהוג לומר ה"אבל" הוא חשוב מי שמסוגל להעריך אומנות (מחילה מראש לנפגעים) ימצא את עצמו מוקסם מהעומק והפרטים הקטנים ומהפשטות שמסתירה מורכבות בלתי רגילה ויליאמס מצליח להפוך את חיי סטונר (כן. ההוא עם העלילה נטולת הדרמה וכו') למעין מסע פנימי של ערגה, כישלון, אהבה ותסכול (הרבה תסכול.. הרבה מאוד תסכול...) מי שמוכן להשקיע קצת מאמץ יגלה יצירה מבריקה ומרגשת (לא מדובר בספר עב כרס שלא לומר ספרון קצר- 288 עמודים לא כולל אחרית דבר- בהוצאת ידיעות) ומי שלא הפסד שלו...

יום שלישי היה יום מחורבן. מצוקה של אדם קרוב אשר לא היה לאל-ידי לעזור לפתרה גרמה לי למועקה כוססת בדרכי לעבודה. בעבודה היה לי יום אינטנסיבי, מן הימים בהם צריך לטפל בעשרה נושאים בו זמנית, בלי יכולת להתעמק די הצורך באף אחד מהם, ואתה חש כלהטוטן המקפיץ עשרה כדורים, תופס שוב ושוב ברגע האחרון את הכדור הקרוב ביותר לרצפה ומטילו שוב לחלל האוויר, חושש מן הרגע בו הכדורים יתחילו ליפול בזה אחר זה. האינטנסיביות הזו השכיחה ממני את המועקה לזמן מה, אך בדרך חזרה הביתה היא אותתה לי בכאב עמום שהיא עדיין כאן.

היה זה ערב יום הזיכרון. בטלוויזיה שידרו תוכניות בהן אנשים נהדרים סיפרו בגילוי לב על ההתמודדות שלהם עם אבדן היקר מכל. מצאתי עצמי מרותק למרקע, מוסיף דיכאון על דכדוך, לא מסוגל להתנתק ואף לא רוצה, שהרי אם הם שילמו מחיר כל כך יקר, המעט שאני יכול לעשות הוא לצפות, להזדהות, ולהערות לתוכי ולו זרזיף קטן ממעיינות הכאב. לקראת חצות חשתי שאני לא יכול לישון, שבשביל הנשמה, אני חייב לקרוא משהו. ואז לקחתי את "סטונר" (הייתי כבר לערך באמצע הספר) ולא הנחתי אותו מידי עד אשר סיימתי אותו, עמוק בתוך אשמורת הלילה השנייה. ובאופן מפתיע, דווקא ספר מדכדך זה שחרר, איכשהו, את גוש המועקה שישב לו בחזה ואפשר לו "להתנקז". מסתבר שספרים יודעים לעשות גם דברים כאלו.

הדמות הראשית ברומן המצוין הזה של ג'ון ויליאמס הוא ויליאם סטונר, נער חווה ממשפחה ענייה ההופך למרצה לספרות אנגלית. הרומן מתאר את חייו המשפחתיים והאקדמיים, חיים עם מעט מאד דבש והרבה – אוי, כמה הרבה – מרור. סטונר הוא דמות של אנטי-גיבור. הוא פסיבי עד אימה ומתהלך בעולם כילד חרד בחנות חרסינה, חושש להפיל משהו, לפגוע במישהו, לעשות שינוי שיגרום לנזק. תמיד שם את עצמו במקום האחרון בסדר העדיפויות. לכן כל כך קל "לטפס" עליו, להציק לו ולרדת לחייו, שכן סטונר אינו מתעמת ומוצא תמיד איזו שהיא פינה, בעולם החיצוני או בלבב פנימה, אליה הוא מצליח להתכנס כדי למצוא את השקט והסיפוק הצנועים להם הוא זקוק. הפסיביות הזו שלו ממש תסכלה אותי כקורא. אבל מאידך, יש בדמות האנטי-גיבור של סטונר גם אלמנטים הרואיים. הוא נאמן לחלוטין לערכיו ולאמת שלו ומוכן לשלם (ואף משלם) מחירים גבוהים כדי לשמור עליהם. ובסופו של דבר, בשלהי חייו, הוא אפילו לומד מעט להיאבק.

סגנונו של ויליאמס ריאליסטי, תמציתי, מדויק וחסכני (כפי שמודגם היטב בשמו של הרומן: פשוט סטונר). הדמויות שהוא בורא עגולות ועולמן הפנימי מתואר היטב. דרך סיפורו של סטונר אנו גם נחשפים לטלטלות שעוברת ארצות הברית במהלך שתי מלחמות העולם והמשבר הכלכלי שביניהן, ולדינאמיקה של חיי האקדמיה. לא ארחיב על מנת שלא לחטוא בחטא הספויילר, אבל אומר כי הרומן מתאר עולם אקדמי רווי יצרים ושנאות יוקדות בלתי רציונאליות. הקורא עשוי לתמוה כיצד שנאות בלתי רציונאליות פורחות להן באקדמיה, לכאורה מעוז הרציונאליות והאינטלקטואליות. ובכן, ראשית, אקדמיה היא אחת מן המסגרות היחידות בהן סיכוייך לצאת לפנסיה במקום עבודתך הראשון גבוהים, מה שגורם לכך שבמידה רבה איש אקדמיה טיפוסי "נשוי" בנישואים קתוליים לעמיתיו (ונישואים ארוכים, כידוע, עלולים להצמיח לעתים שנאות לא-רציונאליות). ושנית, אף כי האינטליגנציה של אנשי אקדמיה גבוהה בממוצע, אין זו כלל ערובה לשכל ישר. כפי שאמר פעם ג'ורג' אורוול, "יש רעיונות שהם כל כך מטופשים, שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם".

לסיכום, סטונר הוא ספר מעולה. קחו בחשבון שקריאה שלו עלולה לגרום לכם לדכדוך אקסיסטנציאליסטי קל-עד-בינוני אבל, לטעמי, זה מחיר ששווה לשלם.

מה אהבתי בספר?

• הזדהות מוחלטת עם הגיבור, ומכאן – עם הספר עצמו, שכן זה ספר שבו האישיות של הגיבור היחיד מהווה את לב הרומן,כמשתמע משמו. סטונר הוא אדם טוב, אנושי, רגיש, וכך גם הספר – רגיש ומרגש. סטונר הוא אדם פסיבי, לא פסיבי במובן הכנוע והרכרוכי של המילה, אבל גם לא פסיבי במובן של פסיבי-אגרסיבי. פסיבי טוב לב.

• הספר מעלה את אחת השאלות הקשות ביותר והמקוממות ביותר: למה לאנשים טובים קורים דברים רעים? הספר לא נותן תשובה (ובעצם, יש תשובה?) ורק מספר סיפור ומניח לקוראים לתהות ולחשוב בעצמם.

• השפה של הספר: רזה אבל לא ענייה: שפה תמציתית, מזוקקת,ריאליסטית, חסכנית, חפה ממליצות. כל מילה במקומה.

• עלילה מותחת ורבת תפניות לא תמצאו כאן, ובכל זאת הספר מצליח לשמור על עניין וסקרנות לכל אורכו.

• חוץ מהאסוציאציה לספר איוב בסוגיית ה-"צדיק ורע לו", הספר עורר בי גם אסוציאציה לספר קהלת. האם יש משמעות לחיים? האם יש בכלל אפשרות להותיר איזה חותמת בעולם שבו כל בן חיים הוא בן חלוף? גם כאן הספר לא פוסק ולא מביע דעה ורק נותן לקוראים לחשוב ולהרהר.

• הספר מדגיש לדעתי את הסתמיות שבחיים: הבן אדם נולד, חי ומת. בין הלידה למוות הוא חי חיים סזיפיים. ולמרות כל הכאבים והתסכולים והאכזבות שיש בחיים ושבאים לידי ביטוי בספר,הספר מצליח להביא גם את נקודות האור הקטנות והיום יומיות בחיים.

• כולנו סטונר.


מה לא אהבתי בספר?

• שכולם אהבו אותו... מקורי אני כבר לא אהיה...

בשורה התחתונה: ספר קטן-גדול. ואם תרצו אפילו פצפון-ענק. ממליץ בחום.

אלמלא ההצטרפות המבורכת שלי לסימניה, סביר להניח שהספר המדובר הזה היה מוצא לו מקום של כבוד ברשימת הספרים המיועדים לקריאה, ואשר לא אצליח לממש את קריאתו לעולם. אחד התסכולים הגדולים שלי נובע מחוסר יכולתי לקרוא ולו אחוזון אחד קטן מכל הספרים שאני רוצה.

הספר זכה לקשת רחבה של ביקורות פה בסימניה, בהן ביקורות של כותבים אהובים עלי במיוחד: אלון דה אלפרט, yaelhar, מחשבות ועוד רבים וטובים גמרו עליו את ההלל, בו בזמן שנצחיה הביאה ביקורת שלילית שנונה ומנומקת היטב. בצר לי חיפשתי נואשות את הביקורת של אפרתי (מבחינתי, הסמכות הספרותית העליונה), אך כל מאמציי עלו בתוהו וסקרנותי רק התגברה. הסקרנות הרגה את החתול? הסקרנות הרגה את העקרב...

טוב, את הספר קראתי, ולאחר מכן התלבטתי אם לכתוב עליו סקירה. הרי דשו בו כבר עד כדי מיאוס, ומה כבר מסמר אחד קטן יכול לחדש? ובכל זאת, כיוון שהספר עורר בי מטען רגשי רב, החלטתי לכתוב.

אפצח דווקא במגרעה הבולטת שלו, בעיניי, אותה היטיבה נצחיה לתאר. ויליאמס מרבה בתיאורים וממעיט בהדגמות. הוא מספר לנו המון על סטונר, אך ממעיט להדגים ולהמחיש את הדברים. אז אנחנו קוראים, למשל, שסטונר היה מורה טוב ושהוא הבין אחרי כחודש שחיי נישואיו הם כישלון. והיכן ההדגמות? היכן הסצנות והדיאלוגים שממחישים לנו זאת?

נצחיה הוסיפה וכתבה בחינניות על העלילה הקלושה, וגם כאן אני מסכים עמה. העלילה היא בעיניי נדבך חשוב מאוד מן הספר, ועלילה שמשתרכת בעצלתיים גורעת מן ההנאה שבקריאה, תהיינה דקויות הכתיבה חדות ככל שתהיינה, ותפתחנה צוהר לעולמן של הדמויות ככל שתפתחנה. העלילה ב- "סטונר" היא קלושה, והדבר בהחלט בעוכריו של הספר.

ועכשיו, במעבר חד, אולי חד מדי, אני רוצה לכתוב שלדעתי הספר טוב מאוד...

מה אהבתי בספר? אהבתי מאוד את סגנון הכתיבה (למעט, כמובן, היעדר ההדגמות). הסגנון הוא חסכוני במילים, אך לא דל או רזה מבחינה ספרותית. המשפטים קצרים, כל מילה במקומה, לכל מילה יש חשיבות. הספר עתיר בצמדי מילים שנונות במיוחד, לדעתי, כמו "הדר מרופט" או "חיוך נטול הומור", וכמו כן במשפטים חכמים שנצרבו בזיכרוני. על קצה המזלג: "להביט בחטף במרירותם הטהורה והמאכלת של העלומים", "חייהם כלו בעמל נטול חדווה".

אהבתי מאוד את דמותו של סטונר. הפסיביות המפורסמת שלו וכניעתו לסובבים אותו ובראשם לאשתו עלולים לשוות לו בעיני אחרים אופי תבוסתני. אני ראיתי בפסיביות הזו ביטוי לשלוות נפש, לטוב לב, לאנושיות. סטונר הוא ביסודו אדם טוב, רגיש ומרגש, והוא הצליח לחדור ללבי ולנימי נפשי.

הספר מעורר הרבה תהיות ומחשבות, והוא הוביל אותי הישר אל קהלת המקראי ואל ה- "הבל הבלים הכול הבל" המפורסם שלו. מה באמת שווים החיים שלנו? פועלינו? הישגינו? האם באמת אנו יכולים להותיר חותם בעולם, ומה בדיוק שווה החותם הזה – עבורנו ועבור הדורות הבאים? סטונר לא היה ראש ממשלה, אף לא פרופסור לרפואה שגילה טיפול מציל חיים למחלה חשוכת מרפה. "כולה" מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה. ועדיין, מדובר באדם רב עשייה בתחום האהוב עליו: כותב ספרות בעצמו ומורה אהוב לספרות. אך האם יש בכך משום הטבעת חותם אמתית? האם באמת אדם יכול להותיר את רישומיו לאחר מותו, או שמא האדם נולד, חי ומת. ואז, כשינעמו לו רגבי עפרו, האם באמת יש חשיבות מבחינתו אם הוא היה בחייו פועל ניקיון או מנהיג דגול?
לסיום אצטט פסקה אחת יפהפייה, חזקה וכואבת מן הספר (עמוד 113) – "עכשיו הם טמונים באדמה שהקדישו לה את חייהם. אט אט יפלשו הלחות והרקב אל תיבות העץ שמכילות את גופיהם, אט אט ייגעו בבשרם, עד שיאכלו לבסוף את שרידי ישותם האחרונים. והם יהפכו לחלק חסר משמעות מן האדמה העיקשת הזאת, שהקדישו לה את עצמם לפני זמן כה רב".

ממליץ לכם בכל לב על הספר!